היייי!
תהנו :)
___
הארי לקח נשימה עמוקה, והחל להשתעל, ולואי כמעט בכה כשראה את הרגע הזה.
"אלוהים! הארי!" הוא צעק.
הארי הביט בו, מבולבל.
"נישקת אותי?" שאל בשקט, כשכל האנשים שניסו לעזור התרחקו.
לואי הנהן.
"כן, אבל זה לא חשוב עכשיו. העיקר שאתה בסדר." הוא אמר, מתנשף.
הארי חייך אליו וקם מהרצפה.
~
הארי ולואי נסעו הביתה בנסיעה שקטה. שניהם לא ידעו מה להגיד אחרי השעה המוזרה והאחרונה.
הם התנשקו, הארי סוג של התעלף וחזר לחיים.
ובכן, זה לא היה ממש שקט.
לואי נאנח כל הזמן, והעביר את ידיו בשיערו.
"לואי," הארי היה הראשון שדיבר.
"זה בסדר," הוא אמר כשהם עצרי ברמזור אדום.
"לא זה לא." לואי אמר באדישות.
"אתה יודע.. זה יכול להיות יותר טוב אם רק תאמר לי מה קרה," הארי הציע, מזיז את תלתליו מפניו ומחכה בשקט.
לואי נשען על כסאו ונאנח.
"בסדר," הסכים.
הוא הביט בחלון המכונית ולא אמר מילה.
"לואי-"
"תן לי לחשוב!" לואי צעק, ונתן מכה להגה שהשמיע צליל חזק של צופר.
"אוקיי," הארי פלט בשקט. מנסה לא לקחת הכל ללב.
למה הוא בכלל אוהב את לואי, אם חצי מהזמן הוא רק פוגע בו.
"הארי אני-"
"לואי תשתוק!" הארי צעק. כל כך נמאס לו. הוא עצם את עיניו בחוזקה, ושם את ידיו על אוזניו.
הוא הרגיש כמו ילד בן 5 שוב, ושהילדים האחרים מציקים לו.
לואי נגע בידו של הארי, ונאנח בפניו. "מה יהיה איתך?"
הוא כיווץ מעט את ידו ואמר, "הארי, פתח את העיניים."
המתולתל הוריד את ידיו מאוזניו באיטיות ופקח את עיניו, וכל מה שהרגיש היה הנגיעה של לואי בו.
"הארי, דבר איתי." לואי אמר, מעביר את ידו באיטיות לאורך כל זרועו של הארי.
והארי רצה לדבר, הוא פשוט לא הצליח.
"הארי," לואי אמר והארי הביט בעיניו.
"הארי סטיילס! האזה! הארולד! מתולתלי!" לואי חייך.
והארי הרגיש את עצמו מחייך כמו טיפש.
"מי ילד טוב? מי ילד חמוד?" לואי גיחך, והארי הסמיק, לואי היה סוג של נחמד אליו.
הארי עצם את עיניו כנגד נגיעותיו הקטנות של לואי.
"בי-פי-די." לואי נאנח.
הארי פתח את עיניו לצורך המילה, לא מבין את מה שהוא אמר.
"בי-פי-די?" הוא שאל, מכווץ את גבותיו.
לואי הנהן, והם המשיכו בנסיעה ארוכה שקטה.
הארי הניח שמה שאמר היה המחלה שלו, וחיכה בקוצר רוח לחזור הביתה ולבדוק.
כשלואי הוריד אותו בבית, הוא שלח לו חיוך עצוב, ואמר "ביי," בשקט.
מיד כשהגיע לביתו, הוציא את הפלאפון מהכיס וחיפש.
הוא לחץ על אפליקציית גוגל, ורשם בי-פי-די.
"הפרעת אישיות גבולית"
זה מה שהיה רשום.
תסמינים : מצב רוח משתנה לעיתים קרובות, דכדוך, פגיעה עצמית..
הבחור המתולתל השתנק, פיו נפער והפלאפון כמעט נפל מידיו.
לואי. הוא אמר לו.
הוא סופסוף אמר לו.
יש לו הפרעת אישיות גבולית.
כל מה שיכל לחשוב עליו עכשיו, היה להתקשר לליאם.
לאחר כמה ביפים, קולו של ליאם נשמע מהצד השני.
"הלו?"
"בי-פי-די! יש לו בי-פי-די!" הארי קרא.
ליאם נאנח מהצד השני.
"הוא סיפר לך." אמר.
"אכן."
"מזל טוב, גילת למה לואי מתנהג כמו דביל לפעמים." ליאם גיחך והארי חייך אל הפלאפון.
"לואי לא דביל," הארי חייך, עובר שוב על אתר האינטרנט של המחלה בוויקיפדיה.
"הוא יכול להיות," ליאם מלמל.
"אבל זו לא אשמתו," הארי אמר.
ליאם היה החבר הכי טוב של לואי.. איך הוא לא הבין?
___
חלק הבא בקרוב :)