לפני זמן מה נסעתי עם שני חברים מאנגליה לבקר בכינרת. בדרך עצרתי בתחנת השירות בכביש 6 למלא דלק. כשהשתלבתי עם כביש 65 לכיוון עפולה, הרגשתי שיש בעיה במכונית ואכן זמן קצר לאחר מכן נעצרה וסרבה לזוז.
זאת היתה מכונית חדשה ופתאום הבנתי שכנראה נעצרה כי מלאתי את המיכל בטעות בדיזל.
זה היה מקום מאד מסוכן לעצור בו: השוליים היו צרים, ומכוניות חלפו שם במהירות עצומה. לא ידעתי מה לעשות. נשארתי בתוך המכונית עם האורחים וניסיתי לחשוב מה הלאה.
לפתע נעצרה לפני מכונית וממנה יצאה בחורה צעירה וצעדה לעברי. היא שאלה אם אנחנו בסדר. אמרתי לה שאני מחכה לגרר. היא סיפרה שהיא עיתונאית מאום אל פאחם ובמקרה היתה בסביבה כיון שכיסתה תאונה שקרתה שם.
היא שאלה אם היא יכולה לעזור לנו. לקח לי רגע להתעשת וסיפרתי לה שלא נעים לי שהאורחים שלי, התיירים, מחכים במכונית במקום לראות את הארץ. שאלתי אותה אם תסכים לקחת אותם איתה חזרה לאום אל פאחם שם יוכלו לטייל עד שאתפנה. היא נענתה ברצון ונסעה משם עם שני אורחיי.
כפי הנראה העתונאית חשבה שלטייל באום אל פאחם לא יהיה מספיק מרגש לתיירים מלונדון ולכן הדגימה להם מה זאת הכנסת אורחים. כיון שסיפרו לה שאחד מהם הוא מורה בתיכון היא לקחה את אורחייה החדשים לבית הספר בישוב שם נפגשו עם המנהל שסייר איתם בבית הספר. לאחר מכן הם אכלו צהרים במסעדה. כששוב התראינו כולנו, אחר הצהרים, זה היה במתנ״ס שם נפגשו עם עוד כמה מתושבי העיר.
לפנות ערב המשכנו לכנרת ולגליל, אך הביקור הקצר באום אל פאחם הפך לאחת החוויות המענינות ביותר בחופשה של אורחיי בישראל.
מאד התרגשתי מהנדיבות והנועם של העיתונאית, אך לא הופתעתי. הצעת העזרה שלה היתה ספונטנית וכנה וקל היה לי לקבל אותה. ידעתי בליבי שהיא תדאג לאורחים שלי. הם מצידם חשו בביטחון שלי ונסעו ללא היסוס עם מישהי זרה להם לחלוטין.
כעת, בעיצומו של קונפליקט ומשבר אמון, כשהיחסים עם שכננו הפלסטינים כה מדורדרים, אני נזכרת באותו יום בו אשה צעירה מאום אל פאחם נחלצה להצלתי ומתמלאת בכל זאת בתקוה.
כמעט כל אחד מאיתנו כאן בישראל יכול להזכר בסיפור דומה: זאת המציאות שלנו, וזאת גם המשמעות של לחיות בחברה מתורבתת ואנושית.