גברת שאה היקרה,
את לא מכירה אותי ואני קראתי עלייך רק לאחרונה, בעקבות מאמר בגרדיאן שתיעד את התבטאויותיך נגד ישראל ויהודים, ואת שרשרת הארועים שהובילו להשעייתך. כיון שהוכחת דאגה לעתיד עמי, הייתי רוצה לספר לך על הביוגרפיה האישית של. ניתן לומר שהיא סיפור ישראלי/יהודי טיפוסי.
הפעם האחרונה שאבי ראה את הוריו היתה בשנת 1934, כאשר היה בן 21. הוא עבד בחברה יהודית בברלין ובעקבות הלחץ שהפעילו הנאצים על היהודים החברה החליטה לעזוב את גרמניה ולהגר לארץ ישראל. אבי הצטרף למעבר לתל אביב והוא היה גם היחיד מכל משפחתו שניצל מהנאצים.
שנה אחר כך הגיעה אמי עם משפחתה לתל אביב מצ׳רנוביץ׳. המשפחה הייתה ציונית והצליחה לקבל סרטיפיקט להכנס לארץ כיון שלסבי חכתה משרה בארץ ישראל, וילדייו היו בזמן זה צעירים מגיל 18.
בשנות השלושים ארץ ישראל היתה נתונה לשליטה בריטית (בריטניה קבלה את המנדט לידיה בראשית שנות ה20 של המאה הקודמת, והחזיקה בו עד לשנת 1948). הגירה לארץ היתה כמעט בתי אפשרית, הוריי היו בין ברי המזל.
אני רואה עצמי כציונית ומאמינה שזאת זכותו של עם ישראל לשבת כאן. אני גם מאמינה שזאת זכותם של כל אלו המתגוררים כאן.
למרות שכרבים מחברי אינני מסכימה עם מעשים רבים של ההמשלה שלי, ובדרכים דמוקרטיים אנחנו מפגינים נגדם, אני יודעת שלעיתים קרובים אנטי ציונית היא רק מסווה לאנטישמיות.
כישראלים רבים, במיוחד אלו שגדלו בארץ, אני לא מבינה את פשר האנטישמיות. אנחנו לא יכולים לתפוס שמישהו לא מחבב אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים. אני די בטוחה שגם אבי, בשנות ה30 לא ממש הבין מה פגום בו, הוא היה הרי בחור נחמד וגם גדל בחברה נאורה ותומכת.
כדי לפתוח בדיאלוג אני רוצה להזמין אותך, גברת שאה, לישראל ומקווה שתסכימי להתארח בביתי. זאת יכולה להיות הזדמנות בשבילך ללמוד על יהודים, ישראלים וישראל, אני מקווה שבזמן הביקור, אחרי שתכירי קצת את הארץ ותפגשי את האנשים בה, תוכלי לראות טוב יותר מי אנחנו ותביני כי בעצם אנחנו אנשים רגילים.
בכבוד רב, ארנה