בשנה הראשונה לאלמנות שחרתי את חברתן של נשים במצב דומה לשלי. כיון שהייתי מוצפת ומבולבלת קיויתי שאם אתחבר לאלמנות מנוסות אוכל ללמוד מהן דרכי התמודדות. בסתר ליבי חשבתי שזאת דרך טובה לדלג על כמה משלבי האבל ולהאיץ את תהליך ההחלמה.
כך הגעתי לאשה שבעלה נפטר כחצי שנה לפני בעלי. הכרנו באופן שטחי בארועים , בני הזוג שלנו היו עמיתים כשנפגשנו שוב לאחר האסון מצאנו שפה משותפת, וכיון ששתינו היינו בודדות התחברנו במהירות. היתה לנו אחוה מנחמת, ומרגיעה, לפחות כך חשבתי: צעדנו בים, הלכנו יחד לקונצרטים ואפילו נסענו פעם לטיול מחוץ לעיר.
לפתע בלי שום אזהרה היא ניתקה את היחסים איתי. היא טענה שיש לה התחייבויות רבות, ושהיא עסוקה מכדי להפגש. שאלתי את עצמי האם אמרתי או עשיתי משהו שעלול היה לפגוע בה, לא מצאתי אך כתבתי לה מכתב והתנצלתי אם פגעתי בה מבלי משים. היא ענתה שזאת לא אשמתי אבל לא הציעה שנפגש שוב.
לא מזמן שמעתי ברדיו תכנית ובה דיברו על כך שיש משהו ערום בגילויי אבל פומבי.
בזמן המקרא המילים ״עירום״ ״ואבל״ היו קשורות זו בזו מבחינה מילולית ופיזית כיון שהיה נהוג לקרוע את בגד האבל בפומבי לעיני קהל. זה היה מנהג המקום וגם ביטוי עוצמתי לכאב וצער.
״ויקום איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו״
( איוב א 20)
קריעת המעיל וגילוח הראש הם גילויים פומביים של צער. המנהג היה לקרוע את הבגד ברגע שנודע דבר האסון. האדם האבל קרע את הבגד עד שחשף את הלב.
מבחינה סימלית מילים אלו מציירות תמונה של עצב עמוק ואני חושפת את ליבי. הערום משמעותו גם שכל ההגנות הוסרו ואני נותרת חסרת הגנה, פגיעה ונתונה לסכנה.
כנראה עצבים חשופים אלו גורמים לזולת אי נוחות ומבוכה. מכיון שכיום שמנהגי אבלות פומביים כבר לא באופנה, כנראה עדיף להתאבל בשקט ובצנעה.
מאז אותו סיפור כבר עברו יותר משמונה שנים והייתי ברת מזל ומצאתי חברות אחרות שיכולתי לשתף אותן ברגשותי. מדי פעם אני נזכרת בידידה ההיא ובזמן הקשה ההוא.
אני לא מאשימה אותה, אחרי הכל גם היא איבדה את בעלה זמן קצר קודם. אבל אני עדיין לא מבינה מה קרה בדיוק. כששמעתי ברדיו על כך שיש משהו ערום באבל ה פומבי, הבנתי שזה חלק מהתשובה. העובדה שהצער שלי היה כמו עצב חשוף, הרגיש כנראה מוכר ומאיים על אותה אלמנה ולכן הרגישה אותה צורך לנתק את יש משהו ערום באבל פומבי:
בשנה הראשונה לאלמנות שחרתי את חברתן של נשים במצב דומה לשלי. כיון שהייתי מוצפת ומבולבלת קיויתי שאם אתחבר לאלמנות מנוסות אוכל ללמוד מהן דרכי התמודדות. בסתר ליבי חשבתי שזאת דרך לדלג על כמה משלבי האבל ולהאיץ את תהליך ההחלמה.
כך הגעתי לאשה שבעלה נפטר כחצי שנה לפני בעלי. הכרנו באופן שטחי בארועים חברתיים כיון שבני הזוג שלנו היו עמיתים. וכשנפגשנו שוב לאחר האסון מצאנו שפה משותפת, וכיון ששתינו היינו בודדות התחברנו במהירות. היתה לנו אחוה מנחמת, ומרגיעה, לפחות כך חשבתי : עשינו צעדות בים, הלכנו יחד לקונצרטים ואפילו נסענו פעם לטיול מחוץ לעיר.
לפתע בלי שום אזהרה היא ניתקה את היחסים איתי. היא טענה שיש לה התחייבויות רבות, ושהיא עסוקה מכדי להפגש. שאלתי את עצמי האם אמרתי או עשיתי משהו שעלול היה לפגוע בה, לא מצאתי אך כתבתי לה מכתב והתנצלתי אם פגעתי בה מבלי משים. היא ענתה שזאת לא אשמתי אבל לא הציעה שנפגש שוב.
לא מזמן שמעתי ברדיו תכנית ובה דיברו על כך שיש משהו ערום באבל פומבי.
בזמן המקרא המילים עירום ואבל היו קשורות מבחינה מילולית ופיזית: כי היה נוהג לקרוע את הבגד בפומבי לעיני קהל. זה היה מנהג המקום וגם ביטוי עוצמתי לכאב וצער.
״ויקום איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו״