לאחר מות בעלי הייתי זכאית לקצבת שארים מהאוניברסיטה בה הוא לימד. היה עלי למלא טפסים שונים כדי לקבל את הכסף, אבל מסמך אחד נראה לי במיוחד בעייתי. זה היה חוזה שציין בפירוש שבמקרה שאתחתן בשנית, לא אהיה יותר זכאית לקבל את הפנסיה של בעלי.
לומר את האמת, נדהמתי. ידעתי על החוקים הדרקוניים בהקשר לאלמנות צה"ל, שאיבדו את זכויותיהן אם התחתנו בשנית (החוק שונה רק ב2009)
אבל כאן היה מדובר באוניברסיטה, מוסד שאמור היה להיות נאור, ובמאה ה21.
תהיתי אם דרישה כזאת היא בכלל חוקית, ולרגע השתעשעתי ברעיון שאמצא לי עורכת דין (אולי מנעמ״ת) שתסכים לקחת את המקרה בתור תביעה ייצוגית.
אבל באותו זמן קשה היו לי כל כך הרבה סידורים אחרים, ומטלות דחופות ומתסכלות שהחלטתי לוותר.
בחודש שלאחר מכן התחלתי לקבל קיצבת שארים מביטוח לאומי. להפתעתי גיליתי שגם כאן הקצבה המזערית מגיעה עם מחיר כבד במיוחד. כאן החוק לא הסתפק בזה שלא אנשא בשנית, אלא אפילו לגור עם בן זוג מהווה סיבה מספקת לאבד את זכויותי. כלומר כדי לקבל קצבה של 2000 ש״ח, משמעו להשאר רווקה ולגור לבד.
זה לא יאומן שבזמן שילדינו הבוגרים חיים עם בן/בת זוג, מדינת ישראל עדיין סבורה שאשה, בכל גיל, היא אחריותו של הגבר שלה ותלויה בו לפרנסה.
בנסיבות אבסורדיות אלו, זה לא מפליא שאלמנות בגילי לא בוחרות להנשא, וכאן מתעוררת
בעיה רצינית לנשים מסוימות, למשל נשים דתיות. חברה סיפרה לי שבקהילה האורתודוקסית שלה נשים נישאות בחשאי (כדי לא לאבד את זכויותיהן) כי אין להן אפשרות מוסרית לחיות בחטא.
אך אפילו במקרה כמו שלי, לאחר שהתאלמנתי בגיל 52, ותוחלת החיים של נשים היא 83.6, האם הגיוני שהמדינה תכפה עלי לחיות בגפי 30 שנה רק כדי לשמור את הפנסיה?
לאחרונה עיריות אחדות החלו בפרויקט לשכן סטודנטים עם קשישים, זה רעיון מבורך בעל יתרונות חברתיים וכלכליים.
אבל אם ברור שלהפחתת הוצאות ואינטראקציה חברתית יש ערך, האם לא הגיוני שאלמנות גם כן תפסקנה להיות משק בית יחיד? מדוע מדינת ישראל ומוסדותיה מעדיפים שאשאר לבד? האם לא עדיף לכולם, כולל ילדינו הבוגרים, שאחלוק את ביתי עם אדם בגילי?
האלמנות סובלות מספיק, אין צורך להמשיך להציק להן: לפחות אל תגעו
בכבשה.
נ.ב
לפני כתיבת הפוסט, לא צלצלתי במיוחד לאוניברסיטה כדי לברר אם השתנו
התנאים. אך מצד שני לא קבלתי שום הודעה שהטופס עליו חתמתי ב2007 כבר לא רלוונטי
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל
.