ה31 במאי 1962 יזכר בתולדות עמנו כיום שבו הצורר הנאצי אדולף אייכמן נתלה. הוא הפושע היחיד שנידון למוות בישראל בכל הזמנים.למרות שהמשפט זכה לסקירה תקשורתית רחבה, אני הייתי עדיין ילדה ולא זוכרת דבר. במשך השנים הזדמן לי לצפות בסרטים וצילומים מהמשפט, אך מעולם לא ראיתי את העיתונים מזמן המשפט.
לכן זה היה ממש מפתיע להכנס לקפה ברחביה בירושלים ולראות את כל הקירות מכוסים בעיתונים ישנים. בדיקה מדוקדקת העלתה שהם ממאי 31 וה1 ביוני 1962. כותרת אחת, באנגלית, הכריזה שאייכמן יוצא להורג באותו יום, ומעריב הודיע לקוראים שעפרו של אייכמן כבר פוזר בתחום הבנלאומי בים התיכון.
אך דבר נוסף משך את תשומת ליבי,מודעת אבל שהופיעה בחלק התחתון של הדף הראשון באחד העיתונים. לפתע הבנתי שאני מכירה את השם. זאת היתה מודעת האבל על מות אמו של בן כתה שלי בבית הספר היסודי בחיפה אשר מתה לאחר הלידה, אני זוכרת אותו היטב, כל הבנות אהבו אותו. הוא היה נעים הליכות ויפה תואר. כיון שהצעירה שנפטרה היתה גם בתו של מדינאי ידוע, שר המשטרה המכהן בכור שלום שטרית ( 1895--1967) המודעות הופיעו בעמוד הראשי של שני העיתונים.
זה היה מפחיד, לא ציפיתי למצוא דבר כה אישי ואמיתי על קירותיו של בית קפה וראיתי בזה משהו סימלי, כאילו העבר מנסה לומר לי משהו חשוב שעלי לפענח. יש לי הרגשה שזה קשור בזכרון קולקטיבי ואישי.
באותו הזמן הארץ כולה רחשה סביב משפט אייכמן והדחיות והערעורים והמוות המתקרב. זה היה נסיון להתחיל להתמודד עם השואה ולמצוא דרך להשיג סוג של צדק. באותו זמן, ללא אזהרה, התרחשה טרגדיה פרטית ששנתה לעד את עולמם של בן כיתתי ומשפחתו.
באופן מוזר וקצת חולני זה היה מעניין לבהות בעיתונים הישנים ולקרוא את הפרטים של מה שקרה אחרי המשפט. מעריב אפילו פירסם את סיפורו האישי של מי שהיה עד לתלייתו של אייכמן ברמלה. אבל מבחינה רגשית, אפילו כל אותם פרטים השאירו אותי שוות נפש ומרוחקת.
מצד שני לראות לראשונה בדפוס את שם אמו של חברי לכיתה גרם לי לבכות. הבנתי שכשפגשתי אותו בפעם הראשונה זה היה זמן מאד קצר לאחר מות אימו. חשבתי על הילדים שהתייתמו, על האב שהפך לאלמן ועל ההורים שאיבדו את בתם בגיל כה צעיר.
אפילו לאחר 54 שנים עדיין יותר קל לי להתאבל ולבכות על טרגדיה אישית מאשר לנסות להתמודד עם האסון הבלתי מובן שקרה לנו בשואה.