"אחד!" אני צועקת לעבר קיי הממורמרת.
החגיגות שלי נקטעו בידי כרית שהושלכה אל עבר הפרצוף שלי.
"אני קוראת למשחק חוזר. את רימית!" היא מעמידה פני כועסת.
אני מוציאה את הלשון שלי לעברה וזורקת את הכרית חזרה.
מכיוון שהאדס החליט לשחרר אותי לחופשי החלטנו לערוך מסיבת פיג׳מות אצלי בבית.
"בסדר גמור. זה יהיה המשחק החוזר האחרון." אני מזהירה אותה.
*חמש דקות לאחר מכן*
"לא! עוד פעם אחת בבקשה." קיי מתחננת.
"לא. הגיע הזמן לישון. פלוס יש לי ריאיון עבודה מחר." אני מזכירה לה.
"את לא צריכה עבודה. ההורים שלך השאירו לך ים של כסף."
"ים של כסף שאני לא עומדת סתם לשבת עליו למשך שארית חיי." אני מתווכחת.
היא נאנחת.
"בסדר. איפה הריאיון?"
"במטה של מגזין אייקון."
"לאיזו משרה?" היא שואלת.
"העוזרת האישית של דייב רוס."
היא מתנשפת.
"הוא חתיך! יש לך כזה מזל." היא קוראת.
היא צודקת. הוא מושך אבל לא כמו הא-
לא!
"הלו?" קיי שואלת ומנופפת עם ידה מול פרצופי.
"מה?"
"נעלמת לשנייה. את בסדר?"
"אני בסדר. בואי נלך לישון."
וזה מה שאנחנו עושות.
יום למחרת
"אני לא יודעת מה ללבוש." אני מתבכיינת לקיי.
"בשביל מישהי עם הכישורי אופנה כמו שלך, את בטוח מטומטמת."
היא חופרת בארון שלי ומוציאה חצאית עיפרון שחורה, חולצת כפתורים לבנה, עליונית ונעליים אדומות.
אני מודדת אותם.
"הנה, תנסי את זה." היא מוציאה את שלושת הכפתורים הראשונים.
"מה עם השיער שלי?" אני שואלת.
"קוקו גבוה ייגרום לך להיראות יותר מתוחכמת." היא מייעצת.
אני מסדרת את השיער כפי שקיי ייעצה, ומורחת על שפתיי ליפסטיק אדום.
"את נראית כל כך שווה." קיי מעירה.
"תודה לך. תלווי אותי לשם?"
"בטח. אני גם ככה צריכה ללכת בדרך הזאת."
אנחנו עוזבות את הבית שלי וקיי מקפיצה אותי לפני שהיא ממשיכה ליעד שלה.
אני הולכת אל הקבלה.
"אני אנג׳ל אנדרוז בשביל ריאיון העוזרת האישית."
"מר רוס מוכן בשבילך."
"תודה."
אני הולכת אל עבר הדלת הגדולה ודופקת.
"היכנס!" אני שומעת נביחה קרה.
אני משתחלת פנימה ונכנסת.
"שבי בבקשה."
ואני מתיישבת.
"מה השם שלך?" הוא שואל.
"א-אנג׳ל אנדרוז, אדוני."
הוא נדרך ומביט בי בהפתעה.
"הבחורה של האדס?"
"לא. איך אתה יודע?"
"הרשי לי להציג את עצמי. אני ארס, אל המלחמה."
"למה אתה כאן?" אני שואלת.
"אני בחרתי להישאר כאן ולגרום לשם שלי להיות מוכר. זאוס אמר לי לשמור על מישהי בשם אנג׳ל."
"אז זה אומר שהתקבלתי לעבודה?"
"כן. זה יהיה קל יותר לשמור עליך כשאת לצידי." הוא אומר.
"תודה רבה לך."
"זה בסדר. את צריכה הסעה הביתה?" הוא שואל.
"הו, אני יכולה ללכת. ככה הגעתי לכאן."
הוא מתקשח.
"לבדך?" הוא שואל.
"לא. הלכתי לכאן עם חברה."
"ואיפה החברה שלך?" הוא שואל.
"היא לא אמרה לי. למה?"
זאוס מופיע.
"מה קורה כאן?" אני שואלת מביטה בשניהם.
"אנג׳ל, חברה שלך נעדרת."