פיסות נייר חסרות משמעות שכתבתי במשך כל כך הרבה זמן, והנה אותו הגשר בין העבר להווה השונה במאה ושמונים מעלות. עיניי מרפרפות על הדף הראשון, המוח משנן והשפתיים היבשות קוראות.
שם הכל התחיל.
__
יומני היקר,
אני תוהה עד כמה קל זה להתחבא מפני כל הפחדים שלך, כמה קל זה להחביא את האמת, לשקר בכזאת קלות שמעולם לא הצטיינתי בה. רייצ'ל חברתי הטובה ביותר אהבה תמיד לבחור בדרכים הקלות יותר, ולי נותר רק ללכת לאיבוד בהן ולא למצוא את דרך החזרה לעולם.
אז,
2008
קופסאות ישנות. צעדים.
רצתי וחיבבתי את הצורה שבה התנשמתי, מלאה באדרנלין וילדות מאושרת שאפשר היה להריח מקילומטרים. הנשיפה החדה שרפה את האוויר מסביב והכל הסתחרר תחת הפחד הקל שהיא תמצא אותי, שהיא תנצח במשחק המחבואים המטופש ששיחקנו בביתי.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10-
הספירה נגמרה.
התחבאתי בין הקופסאות הישנות בעליית הגג, וברגע שרייצ'ל החברה הכי טובה שלי העלתה במוחה את הרעיון שהתחבאתי שם נשכתי שפתיים במתח. היא הייתה חכמה מדי והיה קשה להתחבא ממנה, כאילו שמעה כל תזוזה מינימלית ומחשבה שהרעישה בשקט שניסיתי בכל כוחי ליצור.
"כריס!" היא הכריזה, "אני יודעת שאת כאן."
היא התקרבה, צופה מלמעלה מבלי להבחין בי. חייכתי לעצמי, לוקחת תנופה חזקה וקופצת עליה בהסתערות. היא נרתעה לאחור בצרחה מבוהלת בתגובה להפתעה שהפלתי עליה מהשמיים.
ורייצ'ל לא אהבה הפתעות.
"כריס, הבהלת אותי!"
התפרצתי בצחוק מתגלגל, משועשעת וקופצנית כמו תמיד. כי תמיד הייתי שמחה, ותמיד הייתי מאושרת ומעולם לא התלוננתי על דבר או כעסתי. פעמים נדירות שכן, וכשזה קרה אי אפשר היה לקחת אותי ברצינות. האהבה הגדולה הזאת שחיה בלב שלי השתלטה עליי מהיום הראשון שפקחתי את עיניי, נשבעת בכל כולה שהאור הזה זה מה שיניע אותי לנצח. כי אור זה טוב ואור זה חם, זה הרי נכון?
נכון?
ניגבתי את דמעות הצחוק מפינות עיניי. "אני לא התכוונתי לזה ברצינות רייצ'ל."
"אל תעשי את זה יותר. אני שונאת את המשחק המטופש הזה."
"טוב, זה המשחק היחיד שאני טובה בו יותר ממך," משכתי אותה אחריי, "אבל אם את רוצה אפשר לשחק במשהו אחר."
כחכוח גרון. "תופסת."
"אני גרועה בתופסת."
"אני יודעת." הביטה בי בחזרה. עיניה האפורות של רייצ'ל תמיד הכילו משהו מוזר בתוכן, כזה בלתי ניתן לפענוח ולהבנה. שיערה הבלונדיני גלש על כתפיה וחיוכה היה קטן ומסתורי, כמו תמיד בעצם. היא נגעה בי קלות, דוחפת חזק מדי בדרך מסויימת שאם לא הייתי כל כך מכילה יכול להיות שהייתי נרתעת - "את התופסת."
התחלתי לרוץ אחריה מבלי יותר מדי שאלות. הזעתי תחת החום של מיאמי, המשב היה מחניק גם כנגד החלונות הסגורים והאוורור הקר מהפתחים על התקרה, אבל כמו תמיד לא העזתי להתלונן. אימצתי חיוך חשוף שיניים, אך השמחה נשפכה החוצה כשלפתע שמעתי צעקות מהקומה למטה, חפצים שזזים ואנשים שזזים אפילו יותר.
הפסקתי לרוץ אחרי רייצ'ל ובאיזשהו שלב גם איבדתי אותה ואת קצוות שיערה הבהיר. ירדתי למטה למשמע הקול, שלב אחרי שלב, מציצה דרך הפתח המואר שהמדרגות יצרו.
אבא עמד שם, מזוודה שחורה וגדולה הייתה מונחת לצדו. אמא ישבה על כיסא המטבח, פניה בין ידיה וכתפיה רועדות ורוטטות.
רגליי הורידו אותי נמוך יותר ונמוך יותר, משהו אפל בתאורה של הבית השתחרר לריאותיי וחנק אותי. אבא הסתובב אליי, כאילו לא רצה שאראה אותו לפני שהוא סגר את המזוודה ויצא החוצה. אך הוא נשאר, לכמה שניות, רק בכדי להביט בי במבט העמוק והכחול הזה שלו ולהגיד דברים שאז לא הבנתי ואיכשהו עדיין זכרתי. הייתה לי את היכולת להבין דברים גם מבלי שנאמרו בקול, להרגיש מתי שאנשים מתוחים ולא חביבים כל כך כמו בדרך כלל; כל אלה בתוך גוף קטנטן של ילדה תמימה בת תשע.
הוא חייך אליי לרגע ואז פתאום לא. "כריסטינה. אני יודע שקשה לך להבין את זה בגילך הצעיר, אבל מבוגרים לא תמיד יכולים לציית לחוקים, את מבינה? אין לי איך להסביר זאת בצורה נעימה יותר שלא תקשה עלייך מעבר מזה, אבל אבא עוזב עכשיו את הבית. הוא לא עוזב בשום פנים ואופן אותך ואת אחותך הקטנה. אני תמיד אהיה פה, רק לא אחיה בבית. את מבינה, נכון? שמבוגרים לא תמיד יכולים לציית לחוקים?"
הנדתי בראשי, בוהה בעיניים מלאות הבעה באחותי הקטנה והמבולבלת הופ, שלא הבינה מילה ממה שבאותו הרגע נזרק לכיווננו בשיא העוצמה. רק שנים אחר כך הבנתי שלאבא יש אישה חדשה, ושהאישה הזאת לא דומה לאמאל'ה שלי לא בשם וגם לא בכאב העצום שהוא השאיר בתוכה.
"אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר," הוא תפס את פניי רגע לפני שיצא, "אני יודע שאת תביני. את הרי תמיד כזאת אכפתית ומבינה."
כשהוא עזב וטרק את הדלת אחריו אמא שברה את הכד האהוב עליה. חיבקתי אותה חזק ונתתי לה להכתים את השמלה הפרחונית שלי בדמעות ובצער, לתת לה להישבר ברגע שאני הייתי צריכה את התמיכה, ברגע שחיפשתי את המבוגר האחראי שיסביר לי מה לעזאזל קרה ואיך זה קרה ככה מהר ומתעתע... איך ברגע אחד ולא מובן כמו זה כל החיים נפלו עליי לפתע, משכו אחריהם את כל התקוות והחלומות הפתטיים, בצליל חזק ומכוער? וכמה שהוא היה מכוער.
הו, כמה אצילי זה היה לא לנסות לחפש אשמים, לנסות להבין ולקבל את הסיטואציה בחיוך מנחם וחמוד. כי אם אני אנסה לא לפגוע באנשים שאני אוהבת, זה הרי אוטומטית יבטיח שגם הם ישמרו ולא יפרו את ההסכם השקט הזה בינינו, לא? שהם יקיימו אותו, יגנו עליי מכל רע, יבטיחו לשמור את התקווה בתוך צנצנת נוצצת מזכוכית. והם ישמרו עליה ועליי, זה הרי נכון?
נכון?
לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון...
*
"תגיד, אתה זוכר כששאלת אותי מתי הכל התחיל? אני חושבת שהיה טוב יותר לשאול מתי הכל נגמר; החיים שהיו לי פעם, הנערה הזרה הזאת שהשארתי מאחור. מתי בועת השקרים התפוצצה, מתי הכל נחרב והלך לאלף עזאזל?
אני חושבת שזה הסתיים הרבה יותר מוקדם מהרגע שהבנתי שזה באמת נגמר. אבל מה אני מבינה? תגיד לי, מה אני בכלל יודעת? הלוואי שהיית אומר לי שהכל יהיה בסדר. אולי היית אומר לי אם היית מאמין בזה בעצמך. אבל מה אתה מבין בכלל, תגיד לי, מה אתה בכלל יודע? אולי בכל זאת הרבה יותר מהמעט שלי.
אל תשקר לי שהכל יסתדר באושר הקטן והמתנדנד בינינו, אולי אז אני לא אעז לדבר על חיינו ועל מה שהם יכלו להיות. אל תשקר לי ואני לא אשקר לך בחזרה שמשהו ולו הכי קטן שווה שנחיה אותו.
אבל מה אני בכלל יודעת? תמשיך לשקר לי. וגם אם לא אאמין, תמשיך, בבקשה תמשיך לשקר לי. וגם אם אתחנן, בבקשה, תמשיך.
אולי אז באמת אמצא לי פיסה של אושר, ואולי סוף סוף אהפוך להיות לפחות משהו.
גם אם זה סתם זיכרון שתמיד ירדוף אותך בלילה."
_________________________________________________________________
אז הנה אני, שוב כאן בפעם האלף, מוכנה
ומתחילה מחדש את הסיפור המורכב הזה שדרש ממני תשומת לב חדשה יותר מדי שנים. מפסיקה להתעלם וניגשת לכתוב!
אוהבת ומעריכה,
ושנהנה כמה שיותר,
XOXO