אז
זה כבר לא מוזר לבקר בבית החדש של אבא.
בהתחלה הרגשתי כרסום קטן של אשמה, במיוחד כשראיתי איך אימא מוציאה את בקבוק הזכוכית הצהבהב שלה מהארון למעלה. זה קרה בכל פעם שאני והופ נכנסנו למכונית שחיכתה מחוץ לבית המפואר והריק שלנו.
אלוהים היקר, למה זה כואב כל כך?
אני לא רוצה לראות אנשים שאני אוהבת בכל ליבי כואבים כאב נורא, לא אוהבת לא להבין למה אמאל'ה ואבאל'ה פשוט לא יכולים לחזור להיות ביחד. זו הרי לא בקשה כזאת גדולה, ואם רק אבקש יפה מאוד שהכל יחזור לקדמותו זה יקרה, נכון?
זה הרי נכון?
כמעט סירבתי לבקר את אבאל'ה, ולא רק כי כעסתי על עצמי שאני לא ממש אוהבת את החברה היפה שלו אנדריאה, עם העיניים האפרפרות והשיער הכהה והמושלם. בעיניי אימא הרבה יותר יפה, וכמובן שאבא בסוף יראה כמה אימא עצובה ומחכה לו שיחזור, ובטוח יגיע, אני מאמינה בזה. ולמרות שאנדריאה מכינה לי ולהופ עוגיות בכל פעם שאנחנו נכנסות אל הדירה העצומה שלהם אני מתקשה לחבב אותה באמת. לא יודעת למה, הרי אני אוהבת את כולם. ולפעמים אני כל כך כועסת שבא לי לצרוח, אבל אני בולעת את הכעס השטני הזה בחיוך מתוק, כמו שאבאל'ה ואימאל'ה לימדו אותי. תמיד לחייך יפה ולהיות מנומסת. וכשכבר חשבתי שאיבדתי בתוך כל השליליות החריגה הזאת חברתי הטובה רייצ'ל הרגיעה אותי, הבטיחה שיום יבוא וכל זה יעבור, הכעס הזה.
אז מעכשיו כמעט בכל סופ''ש רייצ'ל מגיעה איתי לבית של אבא ואנדריאה.
אנחנו משחקות ביחד כשהוא בפגישת עסקים ואנדריאה במכון היופי, צוחקות ומשתוללות.
שם אני באמת צורחת.
וגם כשרייצ'ל משכנעת אותי להיכנס למשרד של אבא, אני דואגת להשאיר הכל כמו שהיה לפני זה, כי אני יודעת שאסור לי ושאני ילדה טובה.
אבל רייצ'ל מגזימה לפעמים, ממש קצת, במיוחד כשהיא אוהבת לשבור דברים כי זה מעניק לה הנאה שגורמת לשיניה המושלמות להיחשף בחיוך רחב מאוד. היא נאבדת בתוך העולם שלה, וכשאני מתחננת בפניה שתפסיק היא פשוט לא רואה ולא שומעת. אני מכילה את זה, כי זה מה שאני תמיד עושה, וגם כשאבא לפתע נכנס אל המשרד ומוצא אותי ואת רייצ'ל מחטטות באוסף העטים היקר שלו אני לא מוציאה הגה מפי.
"מה אתן עושות פה? כריסטינה, את יודעת שאסור להיכנס לכאן."
כמעט נאבדתי בתוך עיניו והכועסות. "אני... אני..."
"כריס הביאה אותנו לפה בשביל לשחק במחבואים," רייצ'ל השלימה את הגמגום התמידי שלי, "היא בטעות שברה את אחד העטים, אבל זה לא היה בכוונה."
אבא שילב את ידיו הארוכות זו בזו. "הו, חצופה קטנה. מה יש לך להגיד על זה?"
"אב...א," גמגמתי, ובעודי מחפשת את פניה של רייצ'ל שתתוודה שזאת היא שגררה אותי אל המשרד פגשתי במבוי סתום. השפלתי את ראשי ושיחקתי באצבעותיי. "אני..."
YOU ARE READING
מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר
Romanceהסיפור הושלם ✔️ כולם כבר יודעים שכריסטינה צ'אנס היא לא אותה הילדה המתוקה שהייתה פעם. פרק העבר שנטרק בפניה נעול, והשדים הנוראיים שמסתתרים שם ואוכלים אותה מבפנים שורטים קצת, אבל היא לא צורחת; היא אפילו לא מדברת. ואם תשאלו אותה למה או איך, כדאי שתדעו...
