אמא שלי אמרה שיש רוצח שהולך מסביב בשכונה שלנו. היא סיפרה שאין לו רגליים, והוא הולך מסביב כשהוא גורר את עצמו ומשתמש בציפורניים הארוכות והחדות שלו כדי למשוך את עצמו קדימה.
היא אמרה שאם אי פעם אני שומעת את צליל הציפורניים שלו על האספלט, אני חיבת לרוץ הכי רחוק שאני יכולה.
אנשים אומרים שהרעש של הציפורניים שלו על האספלט יגרום לדם שלי לקפוא בעורקי, ואני אקפא מרוב פחד, וכך הוא יספיק להגיע אלי ולהרוג אותי בלי שאברח לו. הם אומרים שזה נשמע ככה: קילק! קליק! גרררר...
(קליק: יד עם ציפורניים פוגעת בקרקע. קליק: יד שניה עם ציפורניים פוגעת בקרקע. גרררר: שאר הגוף נגרר על הקרקע.)
כולם בשכונה מודעים למצב, והוסכם בין כולם שב6:30 ינעלו את כל הדלתות, מפני שזה הזמן שהשמש שוקעת ויהיה יותר קשה לראות את הרצח.
כשביקשתי ללכת לחברה שלי, אמא שלי לא הסכימה. הייתי חייבת להתחנן בפניה שתיתן לי ובסוף היא הסכימה. בתנאי, שאגיע הביתה לפני 6:30.
נתתי לה חיבוק ואמרתי לה שהיא האמא הכי טוב בעולם, ואז רצתי החוצה מהדלת והלכתי לביתה של חברתי.
ההליכה לקחה 15 דקות בקצב איטי, שבזבזו לי זמן יקר. כשסוף סוף הגעתי אליה ישר ישבתי על כיסא וליטפתי את רגלי הכואבת מההליכה.
הייתי אצלה הרבה ונהניתי כל כך שאיבדתי כל תחושה של זמן.
ב6:25 אמא של חברתי עלתה למעלה לחדר שלה בריצה ופתחה את הדלת. כשראתה שאני עדיין אצלם בבית, היא נבהלה מאוד ופניה הלבינו.
היא צעקה עלי שלא שמתי לב לזמן ושאני חייבת ללכת הביתה באותו רגע. היא הציעה שאני אשאר לישון אצלם אבל אמרתי שאני פשוט ארוץ מהר.
אמרתי לה תודה ויצאתי מהבית.
התחלתי ללכת מהר לכיוון הבית שלי, לוקחת צעדים גדולים.
עברתי בערך חצי דרך כששמעתי את כל הדלתות מהצדדים מתחילות להינעל.
פחד הציף אותי והתחלתי לרוץ הכי מהר שאני יכולה לכיוון הבית. כשהגעתי, ניסיתי את הדלת אבל היא כבר הייתה נעולה. דפקתי עליה בחוזקה וצעקתי לאמא שלי שתענה. אבל לא שמעתי כלום.
הסתכלתי מסביבי וראיתי שהשמש כבר שקעה. התחיל להחשיך בחוץ.
נבהלתי ממש והתחלתי לצעוק בקולי קולות, מקווה שאם ההורים שלי לא בבית אז לפחות השכנים ישמעו אותי. אבל אף אחד לא יצא לעזור לי.
כשכבר כאב לי הגרון ונגמר לי הקול, הפסקתי והסתכלתי שוב מסביב. פתאום שמתי לב שהכל נהיה שקט. הקשבתי לשקט במשך כמה דקות, מנסה להרגיע את עצמי שהכל יהיה בסדר, ואז שמעתי את זה.
קליק! קליק! גרררר...
קליק! קליק! גרררר...
כל אחד בשכונה שלנו ידע בדיוק מה אומר הצליל הזה. כמו שכולם אמרו, הרגשתי את הדם קופא בעורקי ורגליי נדבקו לאדמה. פחדתי מידי כדי לברוח או אפילו לזוז.
הכל יהיה חשוך ולא ראיתי מאיפה הוא מגיע, אבל הצלילים הגיעו ישר מלפני.
פתאום הרגשתי דקירה חדה של כאב מרגלי הימנית, כאילו מישהו תקע בי סכין.
*********
באותו הבוקר, אמא קמה והלכה להכין ארוחת בוקר.
היא לקחה שתי ביצים והדליקה את הגז. היא הוציאה מיץ תפוזים, צלחות, סכו"ם, וכוסות.
אחר כך היא עלתה למעלה לחדר של ביתה כדי להעיר אותה, ולא מצאה אותה במיטה. לפני שהלכה לחפש בכל הבית, היא החליטה לבדוק בחוץ, אולי לא הצלחה ביתה להיכנס בזמן ונשארה לישון בחוץ, בתקווה שלא הרגו אותה.
היא ירדה למטה, פתחה את הדלת הראשית, וצרחה.
כל המדרגות היו מכוסות בדם, עם סימני ידיים מוזרים בכל מיני מקומות כאילו היה שם מאבק, אבל לא הייתה שם שום גופה.
במקום זה, היה כתוב בדם של ביתה משהו בקצה המדרגות.
אמא, למה לא פתחת לי את הדלת?
_______________
תודה רבה לכל מי שקורא את הספר שלי!! D-;
בבקשה תצביעו אם אהבתם את הצ'יזבט ★
כל אחד שיכתוב כמה הסיפור הזה הפחיד אותו מ1 עד 10 ואל תפחדו להגיד את האמת אף אחד לא ישפוט אתכם.
apandora ♥