הוללללה אהובות!!!!!!
חזרתי בגדול!
אתן לא מבינות כמה התגעגעתי !
הנה הפרק :)
תהנו !
--
הארי עשה את דרכו למטבח, וסתם הסתובב שם. לפתע, שמע קול מאחוריו.
הוא הסתובב על עקביו וראה את לואי, מרים את גבותיו.
הארי לפתע שם לב לכמה כדורים בידיו של לואי, אבל הוא מיהר להכניס אותם לכיס.
"הארי, מה אתה עושה?"
הארי מצמץ כמה פעמים ופלט בשקט, "כלום".
נייל יצר איתו קשר עין וחייך אליו.
הבנים עלו במדרגות לכיוון החדר של נייל.
הארי לא הצליח להפסיק לחשוב, למה היו הכדורים?
אבל אז הוא החליט שהוא פתטי בכלל שהוא חושב על זה, זה כנראה בגלל כאב ראש או משהו בסגנון.
הארי הלך ועקף את לואי, עולה במדרגות לחדרו של נייל.
"היי נייל?" הארי שאל כשנכנס לחדר.
הנער הבלונדיני הרים את ראשו וחיוך קטן בצבץ על שפתיו.
"כן?"
הארי רצה לשאול אותו איזה תרופה לואי לקח.. אבל הוא לא היה בטוח שכדאי, וחוץ מזה, הוא הרגיש כמו מטורף שהוא בכלל חושב על זה.
"כלום," הוא נאנח.
"אתה יודע שאתה יכול לשאול אותי הכל נכון?" נייל אמר, קם ממקומו ומניח את ידו על כתפו של הארי.
הארי חייך אליו ובאמת שמח שיש לו את הנער האידיוט הזה בחיים שלו.
"כן, יודע." אמר הנער המתולתל וחייך אליו.
נייל נתן לו עוד מבט מסוקרן אחד לפני שחזר לשבת במקומו.
לאחר מכן, לא נשמעו עוד שיחות חוץ מהאנחות המעוצבנות של נייל או זאין כשמישהו הפסיד במשחק שהם משחקים.
אם להיות כן, הארי לא אהב את המשחקים האלו של הפלייסטיישן, הוא רצה לעשות משהו יותר כיף.
זה ביאס אותו. הוא אהב את החברים שלו עד מוות, אבל הם לא אהבו דברים שהוא אוהב.
"אני הולך לשירותים," אמר להם, נייל וזאין הנהנו.
הוא יצא מהחדר, וירד במדרגות. ככל שירד כך גם רעשי המשחק הפסיקו, ונהיה לו יותר שקט.
הוא לקח נשימה עמוקה, עוצם את עיניו לרגע.
הוא המשיך לרדת במדרגות, נעליו עושות רעשים, והוא אפילו לא ניסה להיות שקט יותר.
לפתע נשימה חמה בצווארו של הארי הלחיצה אותו והעבירה זרם בכל גופו.
"מה אתה עושה?"
"הולך לסלון," אמר, משנה את כיוונו, ולא מביט ישר בעיניו של לואי.
לואי לא הגיב, ועכשיו הארי הביט בעיניו.
הבית היה ממש שקט, הם רק הסתכלו אחד לשני בעיניים, ושמעו את השעון שמתקתק.
לואי חיכה כמה שניות, כנראה חשב מה לומר.
הארי ציפה לתשובה, והרגיש לא בנוח.
התשובה של לואי לא הייתה משהו שהארי ציפה לה. הוא דחף אותו בכוח.
"מה נראה לך שאתה הולך ומסתובב בבית שלי?" לואי שאל.
הארי הביט מטה, "לא הסתובבתי, רק רציתי ללכת ל-"
"אני יודע."
הארי נשען על הקיר כשלואי התקרב אליו, עיניו הכחולות בהקו בעיניו של הארי, והארי הוריד את עיניו למטה.
"למה את שונא אותי כל כך?" הארי שאל בשקט, מרים את עיניו בביטחון, מביט ישירות בעיניים של לואיי.
לואי לא ענה לשאלה של הארי, במקום, הוא ענה בשאלה משל עצמו.
"אתה מפחד ממני?" לחש, מבטו אכזרי.
לואי נראה מסוקרן, אבל הארי לא יכל להפסיק להביט בעיניו, ולראות עד כמה ריסיו ארוכות.
"לא," הארי לחש, נושך את שפתיו ומסתכל לכל מקום שהוא לא לואי.
הוא לפתע גם שם לב לציור היפה שתלוי על הקיר למעלה.
"תביט בי," לואי אמר ברכות, הם צמודים מידי, והארי רצה לרסק את ראשו לקיר ולנשק אותו למרות התנהגותו הנוראית.
לא בגלל שהם היו צמודים, אלא בגלל שפעם אחת הוא צועק על הארי, אבל אחר כך מדבר אליו ברכות. איך זה הגיוני?
הארי שוב החליט להביט בלואי בחזרה, אבל מיד הצטער, עיניו של לואי הביטו בו בתשוקה, והוא הרגיש כאילו דקרו אותו.
הוא התחיל להביט בפניו של לואי, בכל מקום.
אפו חלק ונראה רך, עיניו עמוקות, ושפתיו פרודות מעט אחת מהשנייה וורודות.
הוא הרגיש את נשמתו של לואי על שפתיו.
"אתה משהו שונה," לואי לחש.
הוא הוציא את ידו מכיסו, והעביר את ידו על פניו של הארי.
נשימתו של הארי נתקעה בגרונו. הוא לא ידע מה להגיד.
כל מה שהוא ידע זה שהוא לא רצה שלואי יפסיק.
אבל ברגע שבו הארי נשך את שפתיו ועיניו הביטו באלו של לואי, הוא מיהר להוריד את ידו.
"מה קרה?" הארי לחש. הוא לא רצה שזה יפסיק, מה שזה לא היה.
עיניו של לואי רצו בפניו של הארי.
ומכיוון שהארי היה ממש, ממש טוב בקריאת הבעות פנים, הוא ראה שלואי עצוב.
לואי לפתע התרחקק בבת אחת, והעיף את מבטו.
"למה אתה בוהה בי?"
"אתה- אתה בהית ב-" הארי היה מבולבל.
"פשוט תלך לאן שרצית ללכת. אל תהיה קריפי."
ליבו של הארי פעם מהר, והוא הביט ברצפה, ממשיך לכיוון המקורי שלו.
כשהוא הגיע לשירותים ששוף שוף, הוא פשוט ישב על האסלה, שם את ידיו על ראשו.
הוא הרגיש את זה, את האבן שיש בגרון לפני שבוכים, אבל שום דמעות לא באו.
כל מה שיצא היה אנחה קטנה משפתיו.
הוא נשך אותה חזק, וכיווץ את עיניו, הוא הרגיש לא טוב.
לפתע, הרגיש טעם מתכתי בפניו, ומיהר לקום ולהסתכל במראה.
שפתו דיממה, תלתליו מבולגנים, ועיניו נצצו.
הוא נאנח ויצא מהדלת, חיפש מקום בו יכול להתחבא, אבל לא מצא.
"השפה שלך מדממת." לואי אמר, זה היה אמור להיות שאלה, אבל זה לא נשמע כמו שאלה.
הוא נאנח, ליקק את שפתיוי עוד פעם.
"כן," אישר בשקט והרים את ראשו כדי לראות את לואי עם כוס מים ביד אחת,, והפלאפון שלו ביד אחרת.
"למה אתה לא בחדר של נייל?"
"כי הם משחקים משחקים שאני לא אוהב, וזה דיי משעמם." הארי אמר, וניסה לעקוף את לואי, אבל הוא עצר בדרכו.
"אתה מדבר יותר מבדרך כלל," לואי העיר.
הארי חשב על זה לרגע, וראה שלואי צדק. בדרך כלל הוא בקושי אומר כמה משפטים ביום, ואז הוא גם הבין, לואי דואג לו ושם לב אליו.
המחשבה הזו שימחה אותו, ולפני ששם לב, חיוך קטן עלה על פניו.
"אתה משגע אותי הארולד." לואי אמר בקול מתגרה, וחייך.
מישהו פה מבולבל.
הארי עדין לא הבין אם לואי שונא אותו או לא.
"למה אני משגע אותך?" הארי התקדם לעברו, ועשה קול מחוספס בכוונה, הוא פשוט קיווה שלואי יאהב את הקול הזה.
על מי הוא עובד? אף אחד בחיים לא יחשוב שהוא אטרקטיבי.
הבנים תמיד אמרו לו שהוא נראה טוב, אבל הוא לא בטוח בזה.
לפתע, קלט שלואי דיבר אבל הוא לא שמע אותו.
"סליחה, מה אמרת?" שאל, מסמיק.
"אמרתי, אתה משגע אותי בגלל שאתה מכניס אותי לטרנס ואתה מחייך בלי סיבה."
ואז הארי חייך.
"האריי? איפה אתה?" הוא שמע קריאה מלמעלה.
הוא קפץ כששמע את קולו של זאין קורא לו.
"אני.. אה.. צריך ללכת." הארי לחש, מצביע על המדרגות.
לואי הנהן ואמר, "אז? לא אכפת לי."
ברור שלא אכפת לו.
--
אני ממש אוהבת אתכן ומקווה שאהבתן את הפרק !
פרקים עולים בקביעות מעכשיו :)
בבקשה אל תשנאו אותי חחחחח
בבקשה תגיבו ותגידו את דעתכם! יהיה נחמד גם הצבעות :)
אוהבת המונייייםםםםם
נשיקות :*****