׳תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי.׳
״שלום רוברט, מה שלומך?״ אני לוחצת את ידיהם של מר וגברת סמית׳, מחייכת.
אמי מברכת את לינדה, ידידה מעבודתה, ליום הולדתו של בנה בן השש.
׳תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי.׳ אני ממשיכה לחזור על המילה הזו במוחי.
אני מחייכת.
גבר שמנמן, לבוש בחליפה שחורה עם עניבה מתקדם אליי. ״ברוק! כמה זמן לא ראיתי אותך! איך גדלת!״ כמובן שאין לי שמץ של מושג מי הוא או מתי בפעם האחרונה ראיתי אותו, אבל אני מחייכת.
אני מתכוונת ללחוץ את ידו אך הוא מושך אותי לחיבוק.
״ניקולס!״ הוא צועק, ״בוא הנה!״
נער, נראה בערך כבן גילי, מתקדם לעברנו. הוא לבוש בג׳ינס שחור וחולצה לבנה מכופתרת. השיער החום שלו משוך אחורה בג׳ל. הוא נראה דיי טוב. ממש טוב, למען האמת.
אני מחייכת אליו ונושכת את שפתיי, הרגל ישן שעוזר לי להתמודד במצבים מלחיצים או מביכים.
הוא מחייך אליי חיוך מבויש ולוחץ את ידי.
האיש השמנמן כורך את זרועו סביב כתפו של הנער, ״זה ניקולס.״
אני מהנהנת.״ברוק.״
האיש, אביו של ניקולס אני מניחה, פנה לדבר עם אחרים וניקולס עקב אחריו.
״ברוק,״ אמי נוגעת בכתפי, ״אביך עומד לעלות. את אחריו.״ אני מודה לה על כך שאמרה לי ועולה לחדרי.
אני פותחת את דלת חדרי ונכנסת פנימה, עומדת מול המראה.
הבעבועה שלי משתקפת אליי, בעבועה של נערה בת שמונה עשרה בקרוב, אמנם נראית כמעט כמו ילדה.
פניה לבנות וקצת חיוורות, מזכירות פנים של בובת חרסינה. גוף קטן וצנום. היא לא מאוד גבוהה, מטר שישים, אמנם שמלת השמפנייה שלה נראת עליה נחמד.
היא לובשת נעלי בובה לבנות, הוריה לא מרשים לה עקבים.
קשה לי להאמין שהילדה הזו במראה היא אני.
הלוואי שהייתי יכולה להתאפר, זה היה מבגר אותי לפחות בקצת, אבל ההורים שלי לא מרשים לי. הם חושבים שזה לא לגילי ושאני יפה כמו שאני, אבל זה לא נחשב. הם ההורים שלי- זה מתפקידם לומר שאני יפה כמו שאני.
אני מסדרת את השיער שלי. השיער שלי הוא הדבר היחיד שיכלתי להתגאות בו. הוא ארוך, אבל לא מידי, הוא מגיע למותן פחות או יותר. הצבע שלו בלונדיני-שטני, זהוב. מרקוס,מעצב השיער שלי, עיצב אותו בבקבוקים, ופפיון בצבע תכלת מושך את השיערות מעיניי.
דפיקה קטנה על הדלת מפוצצת את בועת המחשבה שלי.
״אביך סיים את הנאום,״ מליסה, עוזרת הבית שלנו, אומרת, ״קדימה!״
אני ממהרת להסתדר ולרדת במדרגות.
אבי עדיין מדבר. משהו על תודות ואז על צדק, זה לא כל כך מעניין אותי.
״בקשתי מברוק, בתי, לאמר היום כמה מילים״, הוא אומר. כמה אנשים מוחאים כפיים וכמה מריעים. ״בואי, ברוק.״ אבא שלי אומר ויורד מהבמה.
אני עולה במדרגות לאט, רגליי רועדות. אני מפחדת שאני אפשל, אשכח את הנאום או אתעלף.לא רציתי לדבר, הוריי בקשו. הם יודעים שיש לי פחד במה, אבל הם טוענים שפחד לא מה שצריך לעצור אותנו לעשות דברים בחיים. מבחינתם אין דבר כזה פחד, מבחינתם אתה מסוגל לעשות הכל. אין דבר כזה בלתי אפשרי אצלנו.
אני צועדת למרכז הבמה ומכוונת את המיקרופון שלי לפי.
"שלום," אני אומרת. קולי צרוד ואני מכחכחת בגרוני. "שלום!" אני אומרת עם קצת יותר ביטחון.
"דבר ראשון, רציתי להודות לכל מי שבא." ככה אני מתחילה והמילים יוצאות מפי. אני לא יודעת מה אני אומרת, בטח שטויות, אבל זה לא משנה כי הם יסכימו איתי בכל מקרה.
"תודה לכל הנוכחים, ותמשיכו להנות מהאירוע!" אנשים מוחאים לי כפיים, אבל אני לא מזהה פרצופים, אני רואה מטושטש.
אני יורדת לאט וכולם כבר ממשיכים לדבר, שכחו מהנאום שלי.
ראשונה פונה אליי אימי. היא אומרת כמה היא גאה בי על הנאום ועוד כמה דברים על זה שאני בת נפלאה. כמה אנשים באים בעקבותיה. אני מחייכת ואומרת תודה בנימוס. אני רק רוצה להוריד כבר את העגילים האלה ולשטוף את השיער שלי.
אני הולכת למזוג לעצמי כוס מים ובדרך מקבלת הודעה מאשלי.
'את זוכרת מה קבענו היום, נכון?אל תבריזי לי. שוב.'
אני כבר חושבת על תירוץ. אתמול נורא רציתי לעשות את זה, אבל עכשיו קבלתי רגליים קרות. השתפנתי, כרגיל. חוץ מזה, נאצ'וס ונטפליקס זה כל מה שאני צריכה בשביל ערב המושלם.
"היי לך." ניקולס מתקרב אליי ומחייך.
אני מחייכת חיוך מאולץ, "היי גם לך."
״את באה למסיבה היום?״ הוא שואל בזמן שהוא מוזג לכוסו יין אדום.
״מסיבה..?״ אני שואלת, מבולבלת.
הוא מסתכל עליי בתימהון, ״בקמאו.״
אני מכירה את המועדון. אשלי הולכת אליו לפחות פעם בשבוע, ״לא, אני חושבת שאני אוותר הפעם.״
הוא מגחך, ״ידעתי,״ סינן מבעד שיניו.
אני מסתכלת עליו, ״סליחה?״
״המרתי על זה שאת ילדה טובה. בהתחלה חשבתי שאת רק עושה את עצמך ליד ההורים שלך, אבל אחרי הנאום הייתי בטוח בעצמי. הייתי חייב לוודא, פשוט.״
אני מרימה גבה לעברו. ״הא, כן? אז רק שתדע-״
אביו של ניקולס קוטע את השיחה שלנו.
״מצטער,״ הוא אומר, ״חייב ללכת.״ הוא פותח את ידיו לחיבוק, אבל אני לא נענת לו.
הוא צוחק. ״היה נעים להכיר אותך, ברוק.״
״חבל שאני לא יכולה להגיד את אותו הדבר עלייך.״
הוא מסתובב בלי לענות והולך.
עצבנית, אני מוציאה את הטלפון ומסמסת לאשלי.
'שום הברזות. אני עושה את זה.'