״אני לא רוצה שתלך לעבודה,״ היא נאנקת כשהיא מושכת במרפקיי בעדינות.
״אני גם לא רוצה מותק. הייתי כאן במשך יומיים ואני חייב לחזור לעבודה. זה יום שני במקרה ששכחת..."
"לא, זה פשוט- אני אתגעגע אליך,״ היא החמיצה פנים ואני התכופפתי, מנשק את שפתיה הרכות עד שאני חסר נשימה.
״אני אהיה כאן הערב. אני מבטיח. הישארי בטוחה.״
״אוקיי,״ היא מתנשפת ואני מנשק את מצחה, מרגיש את הכאב בי מתחיל להעמיק.
״ביי.״ אני אומר, והיא מנופפת לי בזמן שאני הולך לרכב שלי ונעלם משם.
היומיים האחרונים היו נפלאים. להתעורר לידה - מילים לא יכולות לתאר כמה נפלא זה מרגיש.
אבל אני גבר נשוי. יש לי רומן עם נערה בת 17. אני לא צריך לעשות את הדברים האלה או להרגיש את הרגשות האלה - אבל אני כן ואני לא יכול להכחיש את זה לנצח.
אני מגיע לעבודה שלי ואני מכין לעצמי תה כדי להרגיע את עצמי. זהו יום איטי, רק פעולת אצבע קטנה ואחת או שתי נשים.
אני יושב במשרד שלי, להתקשר לבריט זה מה שהייתי עושה בדרך כלל, אבל חלק ממני אומר להתאפק, לקחת כמה צעדים אחורה בזמן לפני שאברח.
כי זה מה שתמיד עשיתי, ניסיתי לברוח אבל תראו לאן הגעתי בסוף. ניסיתי לברוח מהבית שלי, ניסיתי לברוח מעוני, ניסיתי לברוח מאשתי, ועכשיו אני כבר מצאתי את הילדה הכי המדהימה וחייתי את החלומות שלי... ועכשיו אני חייב לברוח ממנה לפני שיהיה מאוחר מידי ואני אאבד הכל.
|בריט|
הארי לא התקשר כל היום - אולי הוא עסוק או שפשוט נתקע בפקק בדרך לארוחת צהריים או משהו.
אני מקווה שאין לו מחשבות או חשש שאני הולכת לפגוע בו, כי אני אף פעם לא אעשה זאת... אני אוהבת אותו יותר מידי.
לא אני לא. בריט את נהפכת להיות טיפשה אז תשתקי.
אני מתנשמת, שותה עוד מים מהכוס שלי בזמן שאני צופה בטלוויזיה בחרדה. אני רוצה להתקשר אליו, אבל אני אראה דביקה.
אולי אני צריך לצאת ולעשות קניות או משהו, לנשום קצת אוויר צח לחשוב על דברים אחרים.
אני מחליקה לתוך סקיני ג'ינס, לנעליים עד הקרסול בצבע שחור ולסוודר לבנדר שלי ואוספת את השיער שלי לגולגול. (-גולגול, עגבנייה, איך שאתם לא קוראות לזה.)
אני נכנסת לתוך המכונית שלי, נוסעת בתוך העיר לזמן מה לפני שאני מגיעה לפארק. יצאתי והלכתי אל האגם, מתיישבת מתחת לעץ ערבה גדול ועוצמת את עיניי. אני מניחה את הראש שלי על גזע העץ, רק מקשיבה לרוח נושבת דרך העלים והריח של פרחים.
אני יודעת שאני משוגעת. אני מטורפת שאני אומרת שאני אוהבת מישהו כל כך מהר. אני שונאת לחשוב שאני מתאהבת שוב, כי הפעם האחרונה שעשיתי את זה... זה הסתיים בצורה איומה.
בכל פעם שאני בסביבת הארי אני לא יכולה שלא לחשוב על אנדרו כי אני מפחדת הארי יהיה בסופו כמותו.
אני מרגישה רע עבור אשתו, אבל לא הרבה מאוד בהתחשב בעובדה שאני עדיין לא יודעת מי הילד שהיה איתה בבית הקפה.
הרגשות שלי להארי הם חזקים, אני יודעת שהם. בכל פעם שאני בסביבתו אני מקבלת צמרמורות ופרפרים בבטן ואני מרגישה כאילו שהוא פותח את לבי אפילו אחרי שאנדרו מחץ אותו.
אני שונאת את זה כשאני נופלת לאנשים יותר מידי מהר, אבל זה יותר גרוע מכל אחד אחר - אני מדברת על גבר בן 32 עם אישה וקריירה.
אלוהים החיים שלי כל כך מסובכים.
״בריט?״
״מה-,״ אני מסתכלת למעלה מהברכיים שלי ואני מרגישה קיא עולה לגרון שלי.
״היי,״ הוא מחייך את החיוך הגדול שלו, השיער בלונדיני שלו מתנופף ברוח.
אני קמה במהירות, נאחזת בעץ בזמן שאני מועדת הרחק ממנו. אני סותמת והוא מחזיק את ידיו.
"את בסדר? בריט--,״
״אל תיגע בי ... למה אתה כאן?" אני סוטרת לידו המלוכלכת משם, והוא צוחק.
"זה הפארק."
״תתרחק ממני, אנדרו,״ כמעט והקאתי רק על ידי אמירת שמו.
״בייב תרגעי אני רק אמרתי היי-",
"ואני אומרת ביי, תתרחק ממני," אני אומר כשאני רצה הכי מהר שאני יכולה למכונית שלי. אני מתניעה ונוסעת משם במהירות.
זה לא קרה.
|הארי|
מתי אתה באמת יודע מתי לדעת מתי לסיים משהו? מה אם אני אסיים את הנישואים שלי עם טיילור ואז אתחרט על זה לחלוטין? אבל מה אם אני אסיים את הרומן שלי עם בריט ואשבור את לבה... אני אפילו לא יכול להבין כמה שבורת לב היא תהיה.
אני אומר להתראות למירנדה כשאני עוזב את בית החולים, עושה את דרכי למכונית שלי. אני נכנס פנימה, נוסע בעיר למשך זמן מסויים בזמן שאני חושב.
אולי אני צריך פשוט לנסות ליישר את ההדורים עם טיילור... לדבר איתה על איך שאני מרגיש - בריט היא האדם היחיד שבאמת גרם לי לדבר על הרגשות שלי איתו.
אני יודע שיש לנו סוג של חיבור בין אם זה לזמן קצר או לנצח - אני רק יודע שיש לה אותי.
אני רואה את המכונית שלה חונה בצד. אני יוצא בבלבול, הולך אל הבית ופותח את הדלת במהירות.
"בריט?!" אני קורא ואני שומע יבבה.
״בריט!" אני צועק בזמן שאני מחפש בבית ואני פותח את דלת חדר השינה שלה.
"הארי !" היא בוכה ונופלת לזרועותיי, מתייפחת בהיסטריה.
"בייבי ! בייבי... ששש... אני פה.״ אני אומר ומתיישב, מחזיק את גופה הרועד בזרועותיי.
"ראיתי אותו.״ היא אמרה בזמן שאני מלטף את שיערה ומנשק למצחה.
"ראית את מי?"
"אנדרו.״ היא הצטמררה והרמתי אותה. היא החזיקה חזק בגופי בזמן שהושבתי אותנו על המיטה.
"אנדרו?" שאלתי מבולבל. היא הרימה את ראשה מהחזה שלי וניגבתי את דמעותייה.
"האקס שלי." ודמעותייה החלו לרדת שוב. הצמדתי אותה לחיכי מנסה לנחם אותה.
"זה בסדר זה-"
"אתה לא מבין.״ היא הנידה בראשה, פוגשת בעיניי
"אתה לא יודע מה הוא עשה לי.״
"מה הוא עשה לך?" שאלתי, הכעס רותח בתוכי.
"לא... לא היום, כשהיינו ביחד.״ היא אמרה ונרגעתי רק קצת.
"אוקיי בייבי, תגידי לי.״ אמרתי והיא התנשפה, מנגבת את דמעותייה בסוודר שלה, שנראה מדהים עליה.
"כש... כשהיינו ביחד אמ... זה היה מושלם, הוא היה מושלם. הוא לקח אותי לדייטים ותמיד הראה לי דברים חדשים. אבל אז יום אחד הוא הגיע לכאן מאוחר בלילה כשההורים שלי לא היו פה. והוא..."
"הוא מה בריט?" שאלתי דרך שיניים חשוקות. אני מרגיש כאילו אני עומד להתפוצת מזעם, אם הוא פגע בה אני נשבע שאני-
"הוא אנס אותי הארי." היא בכתה וסגרתי את אגרופיי חזק, "זו לא הייתה הפעם האחרונה, אחרי זה הוא התחיל לשתות יותר וידעתי שהוא בוגד בי... ושהוא ימצא אותי בבית הספר ויכריח אותי לבוא למכונית שלו והוא-"
"זה מספיק.״אמרתי והיא חיבקה אותי.
אם היא תספר לי עוד אני אהרוג אותו.
"אל תשנא אותי." היא בכתה וזקפתי את גבותיי.
"מה?"
"בבקשה אל תשנא אותי אני כל כך מצטערת-"
"זאת לא אשמתך שהוא עשה את זה בייבי, אני לעולם לא אשנא אותך בגלל מה שהוא עשה.״ אמרתי
היא נישקה איתי ברכות ועטפתי את זרועותיי סביב פלג גופה העליון.
"אני כל כך מצטערת...״
"ששש... סיפרת למישהו נכון?" שאלתי והיא השפילה את מבטה.
"לא... אחרי שנפרדתי ממנו הוא סיפר לכולם שבגדתי בו אז כולם שנאו אותי... הייתי שבורה מידיי בשביל לספר... פחדתי..."
"את לא צריכה לפחד יותר כי אני פה בשבילך. יום או לילה, תתקשרי ואהיה פה.״
"תודה." היא משכה באפה ודפחה את השיער שלי מאחורי אוזני . נישקתי את מצחה נותן לשפתי להשתהות על עורה.
"קדימה, בואי נכין ארוחת ערב.״ אמרתי והיא חייכה כשנישקתי אותה ברכות וליוויתי אותה לעבר המטבח.
החלטתי על סנדוויץ וציפס מאחר והיא צריכה לקנות מוצרים חדשים.
סיימנו לאכול והלכנו לחדרה. נישקתי אותה שוב ושוב בזמן שהיא התכוננה לשינה.
התקלחתי בזריזות, משתמש בסבון ריח תות שלמדתי לאהוב. אחריי שסיימתי נכנסתי לחדרה והיא ישנה, מכורבלת עמוק בשמיכת הפוך שלה.
חייכתי כשהיא גנחה חלושות. התנגבתי ולבשתי בוקסר. נכנסתי למיטה ליידה והיא ישר התעוררה.
"אני לא רוצה ללכת לישון.״ היא התלוננה, מתכרבלת אליי.
"למה?" שאלתי, עוטף את זרועותיי סביבה, מחזיק אותי הכי קרוב שאפשר, רגלייה סבוכות בשלי.
"כי זה אומר שיש סיכוי שאתעורר מהחלום הזה.״ היא אמרה וזקפתי את גבותיי.
היא הרימה את ראשה, מסתכלת בעיניי, מניחה אצבע על השפה התחתונה שלי. "אתה החלום שלי ואני פוחדת שאתעורר."
סגרתי את עיניי, שואף את מילותיה עמוק בעוד שהיא צופה בי. אני פותח את עיני לאט והיא מזיזה את ידה לצווארי.
"אני לא הולך לשום מקום, אני מבטיח.״ והיא נישקה אותי ברכות, גורמת לצמרמורת לעבור בעמוד השדרה שלי.
אני רוצה לרוץ אבל משקלה כבד סביב קרסולי ואני לא יכול... ובכנות, אני לא רוצה. אני לא רוצה שזה ייגמר. אני רוצה אותה לנצח, אפילו שזה לא אפשרי.
אבל הבלתי אפשרי - אפשרי איכשהו. מישהו פעם אמר שזה בלתי אפשרי להגיע לירח, בלתי אפשר לעוף אבל עכשיו תראו מה קורה.
כל כך הרבה דברים משתנים עם הזמן, אולי זה מה שאני צריך - זמן.