לקחו לי שלוש שניות לעכל את משמעות הדברים, שתיים נוספות לפתוח שער ושוב שלוש כדי לעבור דרכו ולצעוק שיקראו לניקו.
עוד חמש שניות חלפו עד שהפקודה נקלטה, ואז עוד שלוש עשרה עד שהוא הגיע, וכל מה שעשיתי בזמן הזה היה לספור.
"אני חושב שהיא בהלם." קולו של ג'ונתן ריחף מעליי, ורק אז הבנתי שניקו דיבר איתי ולא קיבל תשובה.
"אני בסדר." ניערתי את ראשי. "ניקו, הם באים."
"כן, אני יודע." הוא הניד בראשו והניח יד על מצחי. "את קפואה."
"אני בסדר," חזרתי על עצמי בעקשנות. "רגע, אתה יודע?"
"שמישהו יקרא לצ'ארלי," הוא צעק.
"צ'ארלי?" שאלתי בבלבול.
"היא בשוק," ניקו מלמל.
"אני שומעת אותך," רטנתי והעפתי ממני את ידו.
"היא מדברת," ג'ונתן מלמל.
"היא גם בועטת," אמרתי בעוקצנות, משלבת את ידיי. "מה קרה?"
"חשבתי שאיבדנו אותך לרגע," ניקו ענה לי.
איבדו אותי, למה הוא מתכוון?
ואז שמתי לב לרעש.
עשרות חיילים התרוצצו סביבנו, לבושים במדי הצבא. חרבות קרקשו ונעליים לוכלכו. אף אחד לא ישב בשקט לרגע.
"כמה זמן?" שאלתי בלחש.
"עשר דקות, בערך," ניקו ענה לי.
"אבל ספרתי," מלמלתי, מבולבלת. "ספרתי שניות."
לא הצלחתי לחבר משפט אחד לשני בצורה הגיונית, וזה תסכל אותי יותר.
"אוקיי, את עדיין בשוק." ניקו אחז בזרועי בעדינות והוביל אותי לעבר המדרגות. "שמישהו יביא לה מים!"
"אדוני, קראת לי?" צ'ארלי נכנס לארמון, מדדה על רגליו הקטנטנות.
"מה?" ניקו שאל, מבולבל.
"הוא קרא לך כי הוא חשב שקפאתי," נידבתי את המידע לאחר ששמתי לב שניקו לא אומר כלום.
"ולא קפאת?" צ'ארלי שאל.
הנדתי בראשי לשלילה. "אני לא חושבת."
"היא קפאה," ג'ונתן אמר. "אבל אם היא בסדר אין לנו זמן לזה. הוד מעלתך, אני חושב שכדאי להשאיר את הנסיכות מחוץ למלחמה לבינתיים."
"מה?" הזדעקתי. "לא!"
"אני מסכים," ניקו התעלם מקריאתי. "אבל איפה נסתיר אותן לבינתיים?"
"גלאדיס?" ג'ונתן הציע.
"מסוכן מדי," ניקו ביטל את הרעיון. "הם יכולים לפרוץ לארמון ולמצוא את המנהרות בקלות."
"סליחה," חייל מלמל לאחר שנתקל בי. "הוד מעלתך, הרחובות שקטים."
"תעמדו על המשמר," ניקו ציווה. "השקט לא יישאר להרבה זמן. העם מוגן?"
"כמה שאפשר," החייל אישר.
"משוחרר," ניקו אמר.
החייל הצדיע ורץ אל מחוץ לארמון.
"אולי נעביר אותן למימד האנושי?" צ'ארלי שאל.
"אני כאן, אתם יודעים," אמרתי ברוגז ושילבתי את ידיי. "ואני לא מתכוונת לזוז לשום מקום."
"כן, את כן," ניקו אמר בחומרה. "את לא תכנסי למלחמה עד שלא נדע בוודאות שצריכים אותך."
"אתה מוזמן לשבת בחדר סגור ומוגן אם זה מה שיקל עלייך," התעקשתי. "אני נלחמת."
ניקו נאנח. "אין לי זמן להתווכח איתך."
"אז תן לי להילחם."
הוא העביר מבט מיוסר ביני לבין ג'ונתן וידעתי שמלחמה מתחוללת בתוך ראשו. מצד אחד – אני אחותו הקטנה, הנסיכה של הממלכה, ואם יקרה לי משהו זה יהיה, לפחות מבחינתו, אסון, אך מצד שני – יש לי כוחות שלאף אחד אחר אין וחרב שמסוגלת להילחם בכוחות עצמה. אומנם יש הגבלה בכמות הפעמים בה החרב תעבוד, אך כרגע יש מספיק אבנים כדי להרוג לפחות עשרים קסטורים.
"נו?" שאלתי. "אין זמן למחשבות ואני דיי בטוחה ששיילין כבר בחוץ."
"היא לא," ניקו אמר לי. "לא ראיתי אותה יוצאת."
"זו לא הנקודה." שילבתי את ידיי ונאנחתי.
"בסדר," הוא רטן. "אני מסכים לך להצטרף ללחימה, כל עוד תבטיחי להשתדל להתרחק מקו האש."
"אני מבטיחה," אמרתי ואז הוספתי בלחש, "לגרום לך לחשוב שאני משתדלת להתרחק מקו האש."
"מה?" ניקו שאל, מבט חושד בעיניו.
"כלום." הנדתי בראשי. "ללכת לקרוא לשיילין?"
ניקו הנהן והסתובב אל ג'ונתן. "תדאג שהחומה מבוצרת אבל אל תיתן לחיילים לצאת מגבולות הארמון. כרגע אנחנו המקום המרכזי ו – "
יותר מזה לא שמעתי מפני שנעלמתי בשער לחדרה של שיילין.
מצאתי אותה עומדת מול המראה ואוספת את שיערה לקוקו הדוק. "סלינה," היא אמרה בטון מרוגש בלי להסתובב אליי. "המלחמה מתחילה."
"חדת אבחנה," ציינתי בטון עוקצני. "ניקו מבקש שנרד למטה ונצטרף."
"באמת?" ראיתי שהיא מרימה גבה דרך המראה.
"אולי הייתי צריכה לשכנע אותו קצת," הודיתי. "אבל בסופו של דבר הוא אמר שנרד למטה."
"מספיק טוב בשבילי," היא הסתובבה אליי וחייכה חיוך מתוח. "את הולכת לקרוא לאדוארד?"
"אני לא יודעת." הרגשתי מבולבלת. "לקרוא לו?"
"הוא ירצה להצטרף," היא אמרה. "תקראי לו מהר ותבואו, יש לי הרגשה שהשקט יופר בקרוב."
"בסדר," מלמלתי ופתחתי שער לחדרי. "אני אתלבש, אקרא לו ואצטרף אלייך. שמרי לי מקום טוב."
"אל תדאגי." היא קרצה ודחפה אותי מבעד לשער. "אני אשמור לכם קבר לידי."
-
מילותיה של שיילין הטרידו אותי בזמן שלבשתי את בגדיי, נעלתי את נעליי וסידרתי את שיערי שלא ייכנס לפניי, אך הפסיקו להטריד אותי ברגע שדפקתי על דלת ביתו של אדוארד ואנני פתחה את הדלת.
"כן?" היא שאלה, בוחנת אותי בחשד.
"אנני," קראתי בשמחה, מצפה שהיא תקפוץ לזרועותיי כתמיד. זה לא קרה, ורק אז התנערתי.
זיכרון, מלחמה, אין זמן. "כלומר... את בטח אנני, אדוארד סיפר לי הרבה עלייך."
"מי את?" היא שאלה.
"סלינה," עניתי. "חברה של אדוארד. הוא כאן?"
היא הנידה בראשה לשלילה. "הוא הלך לוויליאם."
'כל הכבוד, גאון.' חשבתי לעצמי במרירות. "את יודעת איפה וויליאם גר?"
"אמא!" היא צעקה.
"אני מסדרת." צעקת תשובה לא איחרה לבוא.
"חברה של אדוארד כאן," אנני המשיכה לצעוק.
חמש שניות היו בדיוק הזמן שנדרש לאמא של אדוארד לנטוש את מה שהיא עשתה ולבוא לבחון את החברה החדשה של הבן שלה. "כן?"
"היי, גברת דיימונד." העליתי חיוך מבויש על פניי. "אנני אמרה לי שאדוארד נמצא אצל וויליאם, את יודעת במקרה איפה הוא גר?"
היא בחנה אותי מנעליי הצבאיות, דרך חרבי הנוצצת ועד לשיערי, שהיה מתוח לאחור בחוזקה.
"אנחנו צריכים לעשות חזרות להצגה," תירצתי.
"הצגה?" היא שאלה בטון מבולבל.
זייפתי צחקוק. "כן, הוא לא סיפר לך?"
"לא."
"טוב, אולי הוא רצה להפתיע." משכתי בכתפיי. "אל תגלי לו שסיפרתי לך, בסדר?"
חיוך חביב עלה על שפתיה. "כמובן, חמודה. איך אמרת שקוראים לך?"
"סלינה," עניתי.
"את חברה שלו?"
הנהנתי.
"לא ידעתי שיש לו חברה." היא בחנה אותי שוב.
רציתי להגיד לה שהיא כן ידעה, שהיא הכירה אותי, שהיא הייתה נחמדה אליי, אבל סתמתי את הפה. היא גם ככה לא זוכרת.
"ידעתי שהוא נפרד מבריאנה," היא המשיכה לדבר כשראתה שאני לא מגיבה. "אבל לא היה לי מושג לגבי החברה החדשה."
"אנחנו ביחד רק שבוע," אמרתי. "אולי הוא רצה לחכות ולראות אם הדברים רציניים בינינו לפני שהוא מספר לכולם."
"הם רציניים?" היא שאלה.
חייכתי חצי חיוך. "אני מקווה."
"טוב," אמא של אדוארד אמרה. "את צריכה את הכתובת, נכון?"
"כן." הנהנתי.
"חכי דקה," היא אמרה ונכנסה לתוך הבית.
כעבור בערך חצי דקה היא חזרה עם פיסת נייר בידה. "זו הכתובת," אמרה לי.
"תודה," אמרתי והתחלתי ללכת.
"תבואי לבקר שוב," היא צעקה אחריי.
הסתובבתי והנהנתי, ואז המשכתי ללכת. לא אמרתי שאני מבטיחה. אי אפשר להבטיח משהו שכנראה לא יקרה.
ברגע ששמעתי את הדלת נסגרת מאחורי פתחתי את הנייר וראיתי כתובת של מקום בו לא הייתי מעולם. יופי, איך אני אמורה לפתוח שער עכשיו?
זרקתי את חתיכת הנייר הצידה בעצבנות ואז הרמתי אותה מתוך אשמה על הלכלוך ותחבתי לאחד הכיסים של מכנסיי.
אנשים הלכו ברחוב מולי, מאחורי, לידי. לא יכולתי להסתכן ולפתוח שער באותו מקום, אז החלטתי להיכנס למכולת שבקצה הרחוב, למצוא מעבר ריק ולפתוח בו שער למקום אחר כדי שאוכל לחשוב.
כן, ידעתי כמה חורים יש בתוכנית הזו – הרי במכולת יש מוכרים ומתישהו הם ישימו לב שמישהי נכנסה ולא יצאה מהמכולת וסביר להניח שיש גם מצלמות אבטחה, אבל בקשר אליהן לא דאגתי – הקסם שהשער דורש ינטרל אותן למספיק זמן.
למזלי, המוכר בחנות לא היה ליד הקופה באותו רגע, הוא עזר לאיזו מישהי שרצתה לקנות נייר טואלט. חמקתי בשקט פנימה וכשראיתי שמעבר הממתקים פנוי נכנסתי אליו, פתחתי שער ועברתי דרכו.
להפתעתי, מצאתי את עצמי מול הבית של קסנדרה. לשנייה אחת חלפה במוחי מחשבה על כך שמישהו אולי ראה אותי, אבל היא נעלמה ברגע שראיתי אמבולנס ושתי ניידות משטרה ליד הבית. עשרות אנשים היו ברחוב, אבל כולם היו מרוכזים כל כך בנעשה מולי שסביר להניח שאף אחד לא ראה אותי.
"סלינה?" קולו של אדוארד קרא מאחורי. "מה את עושה פה?"
הסתובבתי אליו וראיתי שהוא לא לבד. וויליאם לידו. "מה אתה עושה פה?"
"אני שאלתי קודם," הוא אמר בטון מתגרה.
שילבתי את ידיי ונעצתי בו מבט מעוצבן. "אתה באמת נכנס לזה?"
"בסדר, בסדר," הוא צחק והרים את ידיו כחף מפשע. "וויליאם כאן – " הוא טפח על כתפו של וויליאם. "התקשר אליי ואמר שקסנדרה בצרות, אז באנו לראות מה קרה."
"היי," וויליאם אמר לי.
"לא עכשיו, בלונדי," אמרתי בטון עצבני. אומנם הוא ניסה להיות נחמד אליי, אבל עד שהוא לא מסדר את היחסים שלו עם שיילין אני לא מתכוונת להיות נחמדה אליו.
"אני לא בלונדיני!" הוא מחה.
"לא כזה אכפת לי," סיננתי. "אד, יש צרות."
"הנער מחוסר הכרה והפרמדיקים מעריכים שמצבו בינוני," שוטר עם מגאפון יצא מהבית והחל לצעוק. אם הדברים שלו היו קשורים לקסנדרה לא הייתי ממש מקשיבה, אך הוא אמר שיש נער מחוסר הכרה. ניית'ן.
סובבתי את מבטי במהירות והמשכתי להקשיב.
"אנחנו מבקשים לפנות את הרחוב ולתת לפרמדיקים לבצע את עבודתם." השוטר המשיך לצעוק.
"ניית'ן?" שאלתי את אדוארד.
הוא הנהן. "אני לא בטוח, אבל אומרים שהיא שברה עליו בקבוק וודקה והפילה אותו שוב ושוב על הזכוכיות."
"את היית אצלה פעם, לא?" וויליאם שאל אותי.
הסתכלתי עליו בהפתעה. לרגע שכחתי שהוא זוכר הכל ופשוט מעמיד פנים שלא. "כן."
"אמרת שיש צרות," אדוארד אמר. "מה קרה?"
"שיילין בסדר?" וויליאם התערב.
"תנחש," אמרתי לאדוארד. "וכן, לבינתיים."
"מלחמה?" אדוארד שאל. פניו החווירו מעט.
"מלחמה," משכתי בכתפיי בהשלמה. "אני לא מכריחה אותך לבוא. האמת היא שאני שוקלת להכריח אותך להישאר כאן, אבל חשבתי שכדאי שתדע."
"מלחמה?" וויליאם היה זה שדיבר. "שיילין נלחמת?"
"אם היה לך כל כך אכפת משיילין לא היית מעיף אותה לעזאזל," אמרתי בנימה עוקצנית. "עכשיו תשב בשקט ותן לי לסיים משפט, אוקיי?"
הוא נעץ בי מבט זועף אך סתם את הפה.
"תודה," אמרתי בקור. "אנחנו צריכים ללכת. וויליאם, תעקוב אחרי ניית'ן ובפעם הבאה שנחזור תעדכן אותי לגבי המצב, בסדר?"
"הייתי עונה לך אם לא היית אומרת לי לסתום את הפה," הוא אמר והחל לשרוק.
אדוארד הרים את ידו וסטר לאחורי ראשו. "תענה!"
"ככה אתה בוחר בבחורה על פני החבר הכי טוב שלך?" וויליאם שפשף את המכה.
"אתה רוצה עוד אחת?" שאלתי בטון מאיים.
"בסדר, בסדר," הוא רטן. "אני אבדוק מה איתו ואגיד לך. תוכלי למסור משהו לשיילין בשמי?"
נאנחתי וגלגלתי עיניים. "בסדר," סיננתי בחוסר חשק.
"תגידי לה שאני אוהב אותה," הוא אמר. "ושאני מצטער על הכל."
"אוקיי," אמרתי.
"אף אחד לא מסתכל," אדוארד כמעט לחש. "תפתחי שער."
סקרתי את הסביבה למשך שתי שניות וכשראיתי שהוא צודק הושטתי את ידי קדימה וחיכיתי לשער הסגול.
אדוארד עבר דרכו והדבר האחרון שראיתי לפני שהלכתי אחריו היה שני שוטרים גוררים את קסנדרה לתוך ניידת.
מי אמר שהחיים לא הוגנים?
-
עשר דקות מאוחר יותר אדוארד, שיילין ואני מצאנו את עצמנו בתדרוך אחרון שניתן לנו מפי לא אחר מג'ונתן.
הוא דיבר בלהט ובנחישות על הקרב הצפוי, הזהיר מפני הסכנות ואף הוסיף ואמר שאלו שמפחדים חייבים להיכנס עכשיו, כי בקרב אין מקום למחשבות שניות.
לא יכולתי שלא להרגיש רחמים כלפי הלנה, שישבה בתוך הארמון וחיכתה שהמלחמה תסתיים ושג'ונתן יחזור הביתה. הם עוד לא התחילו את החיים ביחד, ועכשיו יש סיכוי שלעולם לא יתחילו.
נשאתי תפילה חרישית לכל אדם מת שאני מכירה (ומסתבר שהרשימה לא כל כך ארוכה) וביקשתי שישמרו על ג'ונתן בחיים. ידעתי שאני אמורה להתפלל על המשפחה שלי, אבל הרגשתי שזה מיותר.
"אוקיי, זהו זה," ג'ונתן הסתכל לרגע לאחור. "בכל רגע. אתם מוכנים?"
אדוארד שילב את אצבעותינו בשקט.
"כן!" צעקתם של ארבעים חיילים הדהדה בחצר. כל השאר הגנו על הגבולות.
"מעולה." הוא סובב את גבו אלינו ונעמד בתנוחת קרב.
שלפתי את חרבי מהנדן ושחררתי את אצבעותיי מאצבעותיו של אדוארד. "אנחנו נהיה בסדר," הבטחתי.
"אני יודע," הוא חייך אליי חיוך אמיץ שהסתיר מתחתיו פחד גדול.
"הכל יהיה בסדר," המשכתי.
"את מנסה להרגיע אותי או את עצמך?" הוא שאל.
"גם וגם," הודיתי.
"תפסיקו להיות כל כך חמודים," שיילין רטנה. "זה מגעיל."
"שיי, יש משהו ש – "התחלתי לדבר במטרה למסור לה את דבריו של וויליאם, אך תקיעת קרן קטעה אותי.
"מלחמה," היא לחשה.
נשקתי לשפתיו של אדוארד נשיקה אחרונה ושנייה לאחר מכן צבא של מפלצות פרץ לי לבית.
כדאי לשטן לפתוח את השערים, כי הוא עומד לקבל משלוח ענק של מפלצות לגיהינום.
-
ידעתי שאסור לי לשחרר את כוחה של החרב, אז נכנסתי לקרבות שידעתי שמהם אצא כמעט ללא פגע.
הראשון היה נגד ואלסיר – מפלצת מעורבת שחשב שהוא יכול להרוג אותי עם קרש. קרש. כאילו שזה לא משפיל מספיק שאחי הגדול לא האמין שאני מספיק טובה למלחמה הזו, עכשיו גם מפלצות חושבות כך.
לקחה לי פחות מחצי דקה להרוג אותו.
הקרב השני היה נגד גאלר, עוד אחת מהניסויים של קסטור, שהיה בטוח שאני אתן לו לנשוך אותי. הורדתי לו את השיניים ונעצתי את מרין בראשו.
הייתי שמחה להגיד שהיו לי עוד הרבה קרבות אחרי שני אלה, אבל שיילין נלחמה כמעט בכולם.
היא התנהגה כאחוזת דיבוק. שום דבר לא עצר אותה.
אדוארד נלחם גם הוא נגד גאלר, וכמה שניות לפני שהצליח להביס אותו, הוא חטף נשיכה.
לא ידעתי הרבה על נשיכות הגאלרים, אך קיוויתי שאין בשיניים שלהם ארס.
זה מה שחסר לי עכשיו, נער מורעל.
חצי שעה לאחר תחילת הפלישה כבר כמעט ולא נשארו מפלצות חיות.
בני אדם לא באו להילחם בנו, כמובן. ג'ונתן חשד שזה מה שיקרה. קסטור שלח אלינו את כל המפלצות הפחות מוכשרות, ואת אלו בעלות הבינה השאיר להילחם נגד אחי הגדול.
וואו, איזה כיף לדעת שמעריכים אותך.
כשהייתי בטוחה לגמרי שאנחנו עוד דקה מסיימים את הקרב והולכים לנוח, גל חדש של מפלצות פלש לארמון.
לעזאזל, איך קסטור יכול לדעת?
שיילין החזיקה את החרב שלה באותה התלהבות כמו בהתחלה, וכך גם אני. אומנם הייתי מותשת, אבל יש משהו מעורר במחשבה שאת והחרב שלך הם הדברים היחידים שעומדים בין הבית שלך לחורבן מוחלט.
הפעם הגל כלל מפלצות מעט יותר חכמות מהקודמות. הן ידעו להחזיק חרב ועוד יותר ידעו להשתמש בה.
לקחו לנו בערך שעה וחצי, עשרים חיילים פצועים וחייל אחד מת. הסטתי את הפנים כשלקחו את הגופה, לא הייתי מוכנה עדיין לראות את האדם שהקריב את עצמו בשבילי.
נלחמתי נגד אחד מהלאוסטיירס כשתקיעת קרן נשמעה וגרמה לכל הקרבות להיפסק. הלאוסטייר חייך חיוך מרושע וצחקק בעונג.
"את בצרות, הוד מעלתך," הוא לחשש ורץ מהקרב שלנו לעבר השערים.
המפלצות האחרות נטשו גם הן את הקרבות, ואף אחד מהחיילים לא הבין למה.
התמונה התבהרה כשלחצר פסעו בנחת קסטור, השדואוולף ועוד אישה כבולה ומלוכלכת.
אדוארד, שיילין וג'ונתן נעמדו סביבי מיד בתנוחה מגוננת.
לעזאזל איתם, אני מסוגלת להגן על עצמי לבד.
עקפתי אותם ונעמדתי מול קסטור.
"דוד." ביטאתי את המילה בלעג. "נחמד לראות אותך. היה הרבה יותר נחמד אם זו הייתה הגופה שלך, אבל נסתפק לבינתיים במה שיש."
"סלינה, מתוקה כתמיד." הוא הבזיק לעברי חיוך עוקצני.
"מי זו, עוד בת מסתורית שזה לא הגיוני שיש לך?" שאלתי, מסמנת בראשי על האישה, שמשום מה בחנה את שיילין במבט לא מובן.
"הו, לא," הוא צחקק צחקוק מבחיל. "את חושבת שהיא דומה לי?"
"ממש לא," אמרתי בגועל.
"כן," קסטור בחן את האישה. "היא מכוערת מדי."
לא האמנתי שמישהו שנראה כמוהו קורא לאישה אחרת מכוערת, ועוד אישה כמוה. אומנם היא הייתה מלוכלכת וחבולה, ושיערה נזקק בבירור לטיפול, אך מתחת לכל זה דווקא ראיתי יופי.
"מי זו?" שאלתי.
"סלינה, תכירי את לוסיה," קסטור אמר. "לוסיה, אני מאמין שאת מכירה את האנשים כאן."
"מה המסכנה עשתה שהיא נענשה בחברתך?" שאלתי בעוקצנות.
"נענשה?" קסטור שאל בבלבול. "החברה שלי אינה עונש."
השיחה הזו כבר התחילה להימאס עליי. "טוב, אתה מוכן להגיד כבר למה באת ולחזור לקרב? אני משתעממת."
"הו... הנסיכה הקטנה צמאת דם, אה?" הוא צחק כאילו זו בדיחה פרטית ביני לבינו. חבל שהוא היחיד שהבין אותה.
"איך היא מכירה אותנו?" שיילין שאלה ונעמדה לידי.
"הו, אותך היא מכירה טוב במיוחד." הוא צחקק שוב.
נלחמתי בדחף להקיא. "אתה מוכן להפסיק לדבר בחידות?"
."אם זה רצונה של הוד מעלתה." הוא קד. "לוסיה, אולי תספרי את? אני בטוח שהסיפור יעניין יותר כשישמעו אותו ממקור ראשון."
האישה המסכנה רעדה מפחד. "אני מעדיפה שלא."
"אבל אותי זה לא מעניין מה את מעדיפה," הוא אמר. עיניו נצצו באכזריות. "ספרי!"
לוסיה השפילה את מבטה ושפשפה את זרועה הימנית. "לפני עשרים ואחת שנים הייתי תושבת קאריה. עבדתי בשדות, ויום אחד עבר נער וביקש עבודה. לא ידעתי מי הוא, אבל היום הזה גם ככה היה קשה אז צעקתי עליו שיסתלק.
"הוא נשאר איתי עד סוף היום ובא גם ביום למחרת, ובזה שאחריו ובכל השאר אחריו. אני לא אמשיך לתאר לכם את המפגשים שלנו, אבל אני כן אגיד שככל שהימים עברו כך חיכיתי יותר למפגשים איתו. ואז גיליתי שהוא הנסיך."
תמונה החלה להתגבש במוחי, אך מיהרתי לסלק אותה. אין שום סיכוי, לא עכשיו.
"היחסים בינינו היו אסורים, והוא ידע את זה טוב מאוד, אך זה לא מנע ממנו להמשיך לבוא בכל יום," לוסיה המשיכה לספר. "השנים חלפו, אחיו הבכור נישא, ואני נכנסתי להיריון." היא נאנחה. "אני מודה, הייתי פחדנית. יום לאחר הלידה השארתי את התינוקת בידיי משרתת בחצר הארמון וברחתי. אני מתחרטת על זה עד היום."
כן, יש סיכוי.
פתחתי את פי כדי להגיד משהו, אך שיילין הקדימה אותי.
עם דמעות בעיניים ורגליים רועדות ניגשה הלוחמת הטובה ביותר במשמר המלכותי לעבר האישה ואמרה מילה אחת. "אמא?"
----
ידעתי שאשכח היום, אז שמתי לעצמי תזכורת!
עוד שלושה פרקים ואפילוג הסוף, וואו. איך הזמן עובר מהר... יום שלישי האפילוג, אם אני לא טועה, ואז... אני לא יודעת. עדיין לא החלטתי. אבל יהיה טוב!
שבת שלום, בנות, ונתראה מחר ^^