"מה לעזאזל חשבת לעצמך?" ניקו שאל אותי ברגע שנכנסנו לחדרי לאחר האסיפה.
לשליטים לא הייתה ברירה אלא להיענות לבקשתי בחיוב – זה יום ההולדת שלי ואלו החוקים – אבל הם לא היו מרוצים מכך. ידעתי שהם ינסו לגרום לנו לשלם על זה.
"רציתי משהו ועשיתי את מה שאני יכולה כדי לקבל אותו." קולי היה שלוו.
"את מבינה בכלל מה עשית?"
"מצאתי דרך לחזור לחבר שלי והשתמשתי בה?" עניתי בטון שואל. "תירגע, הם לא יכולים לעשות כלום."
"המלכה רוז באה לכאן עם הבן שלה. את יודעת מה זה אומר?"
הפעם המילים של ניקו גרמו לשלוותי להתערער.
"היא לא באמת חשבה ש...?" לא הייתי מסוגלת להגיד את המילים.
"אולי." הוא פשט את ידיו בחוסר אונים. "מי יודע?"
"ניקו, אני מצטערת מאוד, אבל אין בי שום כוונה להתחתן עם מישהו מהמימד," הודעתי לו.
"אני יודע, אבל את יודעת למה הם מצפים עכשיו?"
"הם מוזמנים לצפות, החיים שלהם. אני לא מתכוונת לעמוד בציפיות שלהם," אמרתי בעקשנות.
"הם מצפים שתחזירי לכאן את אדוארד ותתחתני," הוא אמר. "ומשום מה יש לי הרגשה שזה לא משהו שיקרה."
"ברור שלא." הנדתי בראשי במרץ. "אני רק בת שש עשרה."
"שבע עשרה עוד שלושה ימים," הוא תיקן אותי.
"לפני שאתה צועק עליה – " שיילין התפרצה לחדרי. "הבקשה הייתה הרעיון שלי."
"איחרת," אמרתי בטון מעט משועשע. "הוא כבר הספיק לצעוק."
"הו," היא לחשה והסמיקה מעט. "סליחה. תמשיך."
"תודה, הוד מעלתך," ניקו אמר בטון ציני ונעץ בשתינו מבט חודר. "אני יודע שכרגע זה נראה לכן סוף העולם לחיות בלי אדוארד וויליאם, אבל בבקשה תשקלו לבטל את הבקשה מהשליטים. תחשבו באמת על ההשלכות."
"חשבנו," שיילין ענתה. "וזו הסיבה שסלינה ביקשה אותם חזרה."
"חשבתן על עצמכן," הוא אמר בכעס. "ברור שאתן רוצות אותם חזרה. אתן אוהבות אותם, או לפחות מאמינות בזה, אבל חשבתן עליהם?"
"אנחנו לא רק מאמינות בזה, אנחנו יודעות את זה," סיננתי מבעד לשיניים חשוקות. "ואנחנו יודעות שהם היו רוצים לחזור לפה אם הם היו זוכרים משהו."
"את באמת חושבת ככה?" ניקו הרים גבה.
"אדוארד הבטיח שהוא יהיה איתי, לא משנה במה זה כלול." שילבתי את ידיי ברוגז.
"תנסי לחשוב קצת מעבר להתאהבות הנעורים החולפת שלכם."
"סליחה?" נאנקתי בתדהמה. המילים שלו עשו הרבה יותר מסתם לעצבן אותי. הן הרתיחו אותי. "צא לי מהחדר."
"לא." הוא הניד בראשו. "מישהו צריך לעמוד כאן ולהגיד את האמת במקום לתת לשתיכן לרחם על עצמכן."
"ניקו, אני רצינית. תצא לי מהחדר." הרמתי את ידי והצבעתי על הדלת. לא היה לי כוח או רצון להתמודד איתו.
"חשבתן אולי שאם תחזירו לכאן את אדוארד וויליאם הם יהיו בסכנה?" הוא התעלם ממני. "החיים בממלכה לא כל כך בטוחים בזמן האחרון."
"באמת?" הציניות נטפה מקולי. "לא ידעתי. איך עלית על זה? אולי בגלל שחטפו אותי, או שבכל שני וחמישי הקסטורים היו מתקיפים?"
"אל תהיי עוקצנית," הוא אמר בטון שקט.
"אני לא בטוחה שזה אפשרי כרגע." שיילין שילבה את ידיה. היא לא אמרה מילה כשניקו התחיל לדבר, אבל ראיתי שהעצבים שלה מתבשלים לאט ובשקט.
"אל תדברי במקומה," ניקו נזף בה.
"פשוט תלך," ביקשתי. "אתה צריך לרשום אותנו לבית הספר שוב גם ככה."
"אז אתן לא הולכות להתחרט על הבקשה?"
הנדתי בראשי. "אין סיכוי."
"בסדר." הוא הנהן והתקדם לכיוון הדלת. "אבל תזכרו דבר אחד – יום אחד אדוארד וויליאם יאלצו לבחור בין החיים במימד האנושי ובין החיים בקאריה, ואין שום הבטחה שהם יבחרו בכן."
-
הייתי רוצה להגיד שלא חשבתי על הדברים של ניקו. שמה שהוא אמר נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. שלא היה בי ספק. אבל זה שקר.
הדברים שהוא אמר אכלו אותי, לא נתנו לי שנייה לנוח. מהרגע שהוא יצא מהחדר שלי עד הרגע שנשכבתי במיטה ונרדמתי.
בבוקר שלמחרת הלנה נכנסה להעיר אותי מוקדם, ולמרות כל ההתרגשות מהעובדה שאראה את אדוארד שוב, לא יכולתי שלא לפחד. ומה אם הוא חזר לבריאנה? ומה אם הוא לא יראה בי את מה שראה פעם? ומה אם הוא מצא מישהי אחרת?
ידעתי שאסור לי לחשוב על זה, אבל לא הצלחתי למנוע מהמחשבות להציף את מוחי. אולי זה בכל זאת לא היה רעיון כל כך טוב לבקש את הבקשה הזו עכשיו.
לאחר שסיימתי להתארגן ירדתי לחדר האוכל, שם מצאתי את שיילין וניקו אוכלים ארוחת בוקר. טוב, ניקו אכל, שיילין פשוט הכניסה לפה שלה פירור כל כמה שניות.
"בוקר," מלמלתי לשניהם והתיישבתי מצדו הימני של ניקו.
"לילה קשה?" הוא שאל בטון משועשע לאחר שסרק את פניי.
"אל תתחיל." יריתי לעברו מבט עצבני ומזגתי לעצמי כוס מים. הקיבה שלי לא מסוגלת להתמודד עם יותר מזה כרגע.
"הצלחת שלך ריקה," הוא ציין והצביע על הצלחת שלי עם הסכין שהחזיק בידו.
"כל הכבוד, שרלוק, איך עלית על זה?" סיננתי.
"בעזרת האינטואיציה המדהימה שלי," הוא ענה בטון ציני והכניס לפיו חתיכת לחם. "תאכלי משהו."
"אני לא רעבה."
"גם אני לא." שיילין דחפה את צלחתה ונעמדה. "שנצא?"
"מוקדם עדיין," ניקו אמר.
"אנחנו נשרוד." משכתי בכתפיי. "מה הסיפור שלנו?"
"סלינה ושיילין גרסייה, בנות דודות. ההורים נהרגו בתאונת דרכים בחזרה מאירוע. נולדתן בניו יורק, גרתן באנגלייה במשך שנתיים ועכשיו עברתן לוירג'יניה כי הדוד הזקן שלכן לא יכול לטפל בכן אז הוא הפקיד את המשימה הזו בידי הבן שלו, אני. עד כאן מובן?"
"עוד משהו?" שיילין הנהנה ושאלה.
"בהצלחה." הוא חייך בשעשוע מעורב בלעג והניף את ידו כדי לפתוח לנו שער.
הרמתי את ידי ופתחתי אחד בעצמי. "מצטערת, ניק, אבל אני לא סומכת עלייך."
אולי התכוונתי למשהו אחר, אני לא בטוחה בזה, אבל כשראיתי את הבעתו של ניקו ידעתי שהגזמתי.
"לא התכוונתי ל –"
"זה בסדר." הוא הניד בראשו והשפיל את מבטו לאוכל שלו. "שיהיה לכן יום נעים בבית הספר."
לא הייתי צריכה לעבור בשער, אבל אם הייתי נשארת סביר להניח שהשיחה של ניקו ושלי הייתה מתגלגלת עוד פעם לריב ולא רציתי שזה יקרה. חוץ מזה, הוא עדיין לא יודע שהלכתי לבקר את הדרקון, אני צריכה שהוא יהיה במצב רוח טוב בזמן הקרוב למקרה ואחליט לספר לו.
"זה היה מתחת לחגורה," שיילין אמרה ברגע שיצאה מהשער והושיטה לי תיק.
"מאיפה...?" הסתכלתי על התיק הכחול שהגישה לי בפליאה. לא ראיתי שום תיק כשפתחתי את השער.
"ניקו קנה לנו וזרק אליי רגע לפני שעברתי," היא ענתה. "זה לא היה נחמד מצדך לדבר אליו ככה."
"אבל לא התכוונתי לזה," אמרתי בטון מתגונן. "וחוץ מזה, יש לי את כל הזכות שבעולם לדבר אליו ככה. אני באמת לא סומכת עליו. לא לגמרי."
"הוא אחיך הגדול," היא גלגלה את עיניה. "כמה זמן הוא כבר דואג לך?"
"בסדר, אבל הוא עשה דברים מאחורי הגב שלי," רטנתי.
"אה, ואת לא," היא אמרה בבוז. "איפה היית אתמול?"
"אוח', פשוט תסתמי," אמרתי ברוגז והתחלתי להתקדם לכיוון בית הספר שניצב מולי.
"אל תסתימי אותי!" היא אמרה והגבירה את קצב הליכתה כדי שיתאים לקצב שלי.
"אומרים "תשתיקי"," אמרתי ביובש.
"אל תתקני אותי," היא ירתה בעצבנות.
"אז אל תגידי מילים בצורה שגויה," התחכמתי.
"מציקה." היא הכתה אותי.
"יחשבו בגללך שאני ילדה מוכה."
"את באמת ילדה מוכה."
"ואת ילדה מעצבנת."
"אבל את מתה עליי."
"מאיפה קיבלת את הרעיון הזה?"
"כולם אוהבים אותי, אני ילדה מדהימה." היא שילבה את זרועה בזרועי בזמן שחלפנו על פני השומר שעמד בשער.
"וצנועה," הוספתי בטון ציני.
"מי צריך להיות צנוע כשאפשר להיות בעל מודעות עצמית?" היא שאלה.
"אם היית בעלת מודעות עצמית היית אומרת ש – "
"אה-אה." היא הנידה בראשה. "אל תעזי לסיים את המשפט הזה."
"למה את שלילית?" צקצקתי בלשוני. "ואם עמדתי להגיד עלייך משהו טוב?"
"סלינה, אני מכירה אותך כבר כמעט שבע עשרה שנים. לא עמדת להגיד משהו טוב."
"בסדר," הודיתי. "אבל עדיין היית צריכה לתת לי לסיים את המשפט."
"בוקר טוב, גברות צעירות," נער ממושקף שמעולם לא ראיתי ניגש אל שיילין ואליי וחייך בחביבות.
"עלמות," תיקנתי אותו, דבר שזיכה אותי למכה קטנה מצידה של שיילין.
"לא ראיתי אתכן מעולם," הוא ציין, מתעלם מהעובדה שתיקנתי אותו. "אתן חדשות פה?"
החלפתי מבטים משועשעים עם שיילין. "משהו כזה."
"האם אתן זקוקות למדריך נאה ומדהים כמוני שיראה לכן את בית הספר?" הוא שאל ואז התחיל לדבר בנימה דרמטית. "יחד נחצה ביצות, נעבור תעלות, נילחם בדרקונים –"
"כלומר תראה לנו את חדר המורים, פינת העישון ותסביר לנו על התלמידים מהם כדאי להיזהר?" קטעתי אותו.
"בעלת שכל!" הוא קרא ופרע את שיערי. "אני אוהב את זה."
"באיזה כיתה אתה?" שיילין שאלה בשעשוע.
"ט'," הוא ענה ואז הוסיף בטון מתגונן, "אבל אני מאוד בוגר לגילי."
"איך קוראים לך, מר 'בוגר לגילי'?" שאלתי.
"האביר ניית'ן ג'רד." הוא קד. "לשירותכן."
שיילין צחקה. "איפה חברים שלך, האביר ניית'ן? אני בטוחה שהם משעשעים כמוך."
פניו של ניית'ן הפכו אדומות. "יש לנו... חילוקי דעות."
"בנוגע ל...?"
"טוב," הוא העביר את ידו בשיערו בעצבנות. "זה בית ספר לעשירים. אני לא עשיר."
וזה הסביר הכל.
"אז איך אתה משלם – " שיילין החלה לשאול אך השתתקה לאחר שדרכתי על רגליה.
"לפני חודשיים אימצה אותי מישהי מבית היתומים על שם אברהם לינקולן," הוא אמר בהתלהבות מזויפת. "היא מממנת לי את הלימודים."
אין סיכוי. או שיש?
"קסנדרה אוואנס?" שאלתי, חוששת מהתשובה.
"את מכירה אותה?" נראה שהחיוך המזויף שלו הופך למעט יותר אמיתי.
"כן," אילצתי את עצמי לחייך. "שמעתי עליה הרבה."
"דברים טובים?" הוא שאל.
"אתה יודע מה השיעור הראשון של י"א?" התחמקתי ממתן תשובה.
"איזו י"א?" הוא שאל.
שיילין פתחה את תיקה והוציאה דף. "חמש."
אוקיי, אז ניקו החזיר אותנו לכיתה הישנה. מעולה.
"ספורט," הוא ענה. "אתן לומדות עם גברת ג'פרסון."
"רוצה ללוות אותנו לאולם?" שיילין שאלה.
"האביר ניית'ן ג'רד מתייצב למשימה!" הוא אמר והצדיע, דבר שגרם לי לגחך.
"תודה, האביר ניית'ן." שיילין שחררה את זרועה מזרועי ועברה לשלב אותה בזרועו של ניית'ן.
"הו, ולפני שאשכח," הוא שילב את זרועו המשוחררת בזרועי. "את מי אני זוכה ללוות?"
"שיילין," הצבעתי על בת דודי. "וסלינה."
"שמות של נסיכות," הוא אמר בטון מהורהר. "התברך מזלי!"
"אתה חתיכת נער מוזר." שיילין צחקה. "אני לא יודעת למה, אבל אני גאה בך."
"תודה," הוא גיחך והחל ללכת.
"היי, ג'רד, בת אחת מכל צד?" נער אחד גבוה צעק בלעג, גורם למבטי כל בני הנוער שבחצר להינעץ בנו. "אם לא הייתי יודע שאין לך כסף הייתי בטוח שאתה משלם להן."
סומק קל פשט בלחייו של ניית'ן.
"אני לא רואה בנות סביבך," צעקתי לאותו נער. "לא הצלחת לשחד אף אחת?"
"תזהרי, חדשה," הנער אמר בטון מעוצבן. "שמועות בבית הספר הזה מתפשטות מהר."
"אני לא מאמינה שצוציק בכיתה ט' איים עליי הרגע." הנדתי בראשי וצחקתי. "דברים בהחלט השתנו כאן."
"אני לא בטוח שהיית צריכה לענות לו," ניית'ן מלמל.
"שאני אתן לפרחח מפונק לדבר ככה?" אמרתי בטון מתנשא. "לא יקרה."
"הוא פרחח מפונק עם הרבה כסף."
"גם אני." משכתי בכתפיי.
"את לא מתנהגת כמו פרחחית מפונקת," הוא ציין.
שיילין צחקה ודחפה אותו מעט בכתפה. "שתינו נסיכות מפונקות, אתה תראה."
"אני אראה," הוא חזר על דבריה בחיוך. "זה אומר שתמשיכו לדבר איתי גם אחר כך?"
"חשבת שלא?" הרמתי גבה.
"טוב, חשבתי ש – " הוא החל להגיד אך המשך המשפט נבלע ברעש הגדול שהקים פעמון בית הספר. לעזאזל, הם חייבים לשנות את הצלצול הזה כבר.
"לך לכיתה." שחררתי את זרועי מזרועו. "ותבוא לבקר אותנו בהפסקה."
"בסדר," חיוכו התרחב. "נתראה יותר מאוחר."
הוא הסתובב ורץ חזרה למבנה הכיתות בזמן ששיילין ואני נכנסנו לאולם הספורט. עשרים זוגות עיניים ננעצו בנו בזמן שעשינו את דרכינו אל עבר הספסלים.
"את חושבת שהם כאן?" שיילין שאלה, וכל הלחץ לקראת הפגישה המחודשת עם אדוארד צף אל פני השטח.
"לא." הנדתי בראשי. "שיעורי ספורט מחולקים, זוכרת?"
"אה," היא אמרה בטון מאוכזב. "נכון."
"אבל נראה אותם בשיעור הבא," מלמלתי, לא בטוחה אם זה יותר מעודד או יותר מלחיץ.
"את חושבת שהם יזכרו משהו?" היא שאלה.
"לקחו לי שש שנים," אמרתי. "אבל אולי זה רק בגלל שניקו בא לבקר אותי רק אחרי שש שנים."
"אני מקווה שזו הסיבה," היא נאנחה והתיישבה על כיסא. התיישבתי לידה.
"הם יזכרו, שיי," אמרתי, לא בטוחה אם אני מנסה לעודד אותה או את עצמי. "הם חייבים לזכור."
"כן..." היא אמרה בטון שקט והשפילה את מבטה.
השתיקה שהייתה עלולה להתפשט נקטעה כששריקת משרוקית נשמעה מפתח האולם.
"כל הבנות שמתעמלות היום – שלושה סיבובי הליכה מסביב לאולם, כל השאר – חכו על הספסלים, אני באה לשמוע את התירוצים," המאמנת ג'פרסון אמרה והתקדמה לכיוונינו. היא לא השתנתה בכלל בחודשיים שעברו.
אותה משרוקית, אותו שיער קצר ומקורזל ואותה אימונית סגולה שנראה שלעולם לא עוברת כביסה.
"אתן!" היא הצביעה על שיילין ועליי. "מי אתן?"
נעמדנו מידית.
"סלינה ושיילין גרסייה, אנחנו התלמידות החדשות," אמרתי.
"תלמידות חדשות?" היא הסתכלה עלינו בחשד.
"נרשמנו אתמול," שיילין אמרה ושלחה את החיוך הכי קורן שלה. "לא הודיעו לך?"
"לא," היא הנידה בראשה. "למה אתן לא מתעמלות?"
"קיבלנו את המערכת רק עכשיו ולא ידענו שיש לנו שיעור ספורט היום," אמרתי בטון תמים.
"בסדר," היא רטנה. "שבו."
"תודה," אמרתי והתיישבתי חזרה על הכיסא. שיילין עשתה כמותי.
"אתן שתיכן, למעלה," המאמנת צעקה לכיוון הבנות שישבו מאחורינו.
סובבתי את מבטי ועיניי נפלו על לא יותר מבריאנה ושירלי. נו, מי אמר שמרפי לא מבין בדיחות?
"המאמנת, שירלי במחזור והיא לא יכולה להתאמן," בריאנה צעקה.
כאילו כדי לחזק את דבריה, שירלי התקפלה והתנשפה.
"את במחזור, לא יולדת," שיילין לחשה לאוזני, דבר שכמעט גרם לי לפרוץ בצחוק.
"ולמה את שם?" המאמנת שאלה בלעג. "את משתתפת בצערה?"
"שכחתי נעלי ספורט," בריאנה ענתה והרימה רגל אחת על משענת הכיסא, חושפת נעליים שעקבן כמעט בגובה שלי.
"אני רושמת לשתיכן חיסור," המאמנת רטנה וסובבה את גבה אלינו. "שמונה סיבובי ריצה קלה ברווחים ותבואו אליי."
"היי, חדשות," בריאנה קראה לנו מאחורה. "בואו רגע."
שיילין ואני החלפנו מבטים ונעמדנו. בדרך כלל לא הייתי ממהרת לקום כשבריאנה הייתה קוראת לי, אבל הפעם אין לה מושג מי אני, זה יהיה משעשע.
"יש לנו שמות," אמרתי בטון קריר כשהגענו אליהן. "אני סלינה וזו שיילין."
"אחיות?" שירלי, שלפתע נראה כאילו לא סובלת מכלום, בחנה אותנו.
"בנות דוד," שיילין ענתה.
"אה, נחמד," בריאנה אמרה. "אני בריאנה וזו שירלי."
"נעים להכיר," אמרתי בטון לועג. מסתבר שבריאנה ושירלי לא יודעות לזהות לעג, כי הן חייכו אלינו בחביבות, דבר שמעולם לא קרה, והציעו לנו להצטרף אליהן.
"יכולתי לחשוב על אלף דברים יותר טובים לעשות עכשיו," שירלי נאנחה.
"קניות, לצפות בשיעור הספורט של הבנים, להתאפר, לשים לק," בריאנה המשיכה את דבריה.
"למה שתרצי לצפות בשיעור של הבנים?" שאלתי בניסיון לחלץ מידע על אדוארד.
"חבר שלה נמצא שם," שירלי ענתה בטון ערמומי.
"חבר שלך?" שאלתי, מתחילה להרגיש מחנק בגרוני.
"כן," בריאנה הנהנה. "אדוארד דיימונד."
לעזאזל.
"כמה זמן אתם זוג?" שיילין שאלה.
"שלוש שנים." בריאנה חייכה חיוך מתנשא.
"טוב, טכנית עכשיו הם בהפסקה, אבל כשהם יחזרו זה יהיה שלוש שנים," שירלי אמרה.
נשפתי אוויר בהקלה.
"למה נפרדתם?" שאלתי.
"לא נפרדנו," בריאנה גלגלה את עיניה. "הוא פשוט ראה אותי עם מישהו מי"ב והתעצבן, זה לא עניין כזה גדול. אני בטוחה שגם הוא בגד בי אלף פעמים."
"כמה זמן אתם כבר בהפסקה?" המשכתי להתעניין.
"חודשיים וחצי, שלושה, אולי ארבעה... אני לא ממש זוכרת," היא משכה בכתפייה בחוסר עניין.
אז אדוארד לא חזר אליה, ידעתי.
"מה לגבייך?" שיילין שאלה את שירלי.
"היה לי חבר, נמאס לי ממנו, אין לי חבר," היא אמרה בטון משועמם.
"יותר נכון להגיד שנמאס לו ממך," בריאנה אמרה בטון ארסי. "הוא זה שיזם את הפרידה."
"זו הייתה החלטה משותפת!" היא צווחה.
"ברור." בריאנה הנהנה. "הוא שיתף אותך בזה שהוא נפרד ממך."
"יאו, איזה רעה!"
"אני רק אומרת את האמת, מותק." בריאנה הוציאה מתיקה מראה קטנה והחלה לסדר את שיערה.
"אבל זו לא האמת!" שירלי התעקשה.
"ברור." בריאנה הזיזה לרגע את המראה וקרצה אלינו.
וואו, מי היה מאמין שהיא כלבה לחברות שלה באותה מידה שהיא כלבה לאנשים שהיא לא סובלת?
"מה השיעור הבא שלנו?" שאלתי בניסיון לשנות נושא. עד כמה שנהניתי לראות את בריאנה משתלחת בפודל שלה – ואני יכולה להעיד בכנות שנהניתי – השיחה הזו החלה לגרום לי לכאב ראש.
אלוהים, איך הן סובלות את השיחות האלו בכל יום?
"תולדות המוזיקה," בריאנה ענתה בטון לועג. "הידוע יותר בכינויו "שיעור חופשי"."
אם בריאנה הייתה זוכרת אותי סביר להניח שעכשיו הייתי נותנת לה הרצאה על כמה שהשיעור הזה הוא השיעור היחיד בו נותנים לנו לחשוב בחופשיות, אבל בגלל שהיא לא הסתפקתי בצחקוק מזויף.
"איך המורה?" שיילין שאלה.
"מטורללת לגמרי," שירלי צחקקה. "לפני חודש בערך היא הקריאה שמות ואז התחילה להתחרפן."
"מה זאת אומרת?" שאלתי, מרגישה את החשד עולה בגופי. סול הייתה המורה הכי טובה שלי, אין סיכוי ששום דבר יגרום לה לאבד את השפיות מול התלמידים.
"אני לא יודעת," היא ענתה בחוסר עניין. "התחילה למלמל שטויות לעצמה, אף אחד לא טרח להקשיב."
"זה... מוזר," מלמלתי וליפפתי קווצה משיערי סביב אצבעי.
"אל תדאגי," שירלי אמרה. "היא לא תתחרפן ככה ליד תלמידות חדשות."
"מי יודע מה היא תעשה?" בריאנה חזרה לבחון את השתקפותה במראה.
"אל תלחיצי אותן, ברי," שירלי נזפה בה.
בריאנה סגרה את המראה וגלגלה את עיניה. "אני לא מנסה להלחיץ אותן, אני רק אומרת את האמת."
"זה בסדר," העליתי על פניי עוד חיוך מזויף. "אני בטוחה שיהיה בסדר."
"מעולה," בריאנה הרימה את ידה וחשפה שעון זהב נוצץ. "כי השיעור מסתיים בעוד שלוש, שתיים, אחת ו – "
הצלצול הגיע מיד לאחר שאמרה את ההבהרה האחרונה.
למראה התדהמה שפשטה על פניי היא חייכה וחשפה בפניי את השעון. "הוא מכוון בדיוק לפי שעון בית הספר," היא אמרה וזרקה את המראה חזרה לתיקה.
"לא כדאי שנאחר למטורללת." שירלי הרימה את התיק שלה מהרצפה ונעמדה. "אתן באות?"
"מה?" שיילין התנערה. "אה... כן, בטח."
היא נעמדה ומשכה אותי אחריה.
"אתן יודעות מה?" אמרתי, מנסה למצוא תירוץ להישאר עם שיילין לבד. "אני צריכה ללכת לשירותים, ניפגש בכיתה?"
"בטח." בריאנה חייכה אליי. לא, עדיין לא הצלחתי להתרגל לזה. "קומה ראשונה, הכיתה השנייה מימין. אני ממליצה לכן לא לאחר יותר מדי."
"תודה," אמרתי בחביבות מזויפת וחיכיתי עד שכולם יצאו מהאולם לפני ששחררתי את כל הצחוק שאצרתי בתוכי.
"זה היה... מוזר," שיילין אמרה.
"זו דרך אחת לתאר את מה שקרה כאן." מחיתי דמעות צחוק מעיניי. "אמרתי לך שהכל יהיה בסדר."
"בסדר." היא גלגלה את עיניה. "השארת אותנו כאן כדי להגיד לי "אמרתי לך"?"
"לא." הנדתי בראשי. "השארתי אותנו כאן כי עכשיו אנחנו הולכות לראות את אדוארד וויליאם לאחר חודש שלא ראינו אותם ואנחנו צריכות להשתלט על עצמינו."
"אני בשליטה עצמית, אל תדאגי."
"גם אני, אבל זה לא אומר שנהיה בשליטה עצמית כשנראה אותם."
"אוי, את מדברת כאילו אנחנו דמויות מאיזו דרמה מטומטמת," היא אמרה בלעג. "אנחנו נצליח לעמוד מולם בלי להתנהג כמו שתי מוזרות."
"את בטוחה?" שאלתי בספק.
"משוכנעת," היא משכה בכתפיה. "עכשיו בואי. נשמע שסול לא אוהבת מאחרים במיוחד."
"מעניין מה קרה לה," אמרתי בטון מהורהר בזמן ששיילין ואני יצאנו מהאולם.
"אני בטוחה שבריאנה ושירלי סתם מגזימות," היא אמרה בפשטות. "כמה דברים יכולים להשתנות בחודש?"
"הרבה," מלמלתי.
"אז בואי נקווה שהפעם התשובה היא לא הרבה, בסדר?"
גלגלתי את עיניי ודחפתי אותה במרפקי. "את יודעת לעודד אנשים."
"אני יודעת." היא הניפה את שיערה בצורה משתחצנת. "הרבה אמרו לי את זה."
"אף אחד לא אמר לך את זה."
"תני לי לחיות באשליות."
"למה לחיות באשליות כשיש לך מציאות כל כך קסומה?" שאלתי בטון ציני.
"הייתי רוצה לענות לך תשובה חכמה ומדהימה שתשאיר לך חומר למחשבה מהיום ועד לשנה הבאה," היא אמרה ואז השתתקה לרגע.
"אבל אין לך?"
היא הנהנה. "אבל אין לי."
"מה דעתך על זה –עולם האשליות תמיד יקסום יותר מהמציאות, גם אם המציאות עצמה באמת קסומה?"
"תשובה מתקבלת, אבל נתת אותה לעצמך."
"אני אוהבת לשאול ולענות לעצמי, זה גורם לי להרגיש חכמה."
"אז מי אני שאמנע ממך את העונג הזה?"
פתחתי את הדלת לבניין הכיתות וסימנתי לשיילין לעבור. "אנחנו מוזרות, את יודעת?"
"נולדנו ככה, זה בלתי אפשרי לשנות." היא הנהנה.
"את מוכנה?" נעצתי את מבטי בדלת הכיתה החומה שעמדה מולי.
היא לקחה נשימה עמוקה והנהנה שוב. "ואת?"
משכתי בכתפיי וניסיתי להרגיע את המערבולות שהחלו לזרוע הרס בבטני. "תפתחי את הדלת."
"כן, הוד מעלתך." היא הניחה את ידה על ידית הדלת ולחצה. הדלת נפתחה, ויחד נכנסו לכיתה של אנשים שעד לפני חודש ידעו מי אנחנו.
כולם חוץ משלושה אנשים נעצו בנו מבטים מסוקרנים.
אדוארד נראה כאילו הוא הולך להקיא. "סלינה?"
וויליאם החוויר כאילו ראה רוח רפאים. "שיי?"
ורק סול נראתה כאילו בא לה להרוג אותנו. "נסיכות."
"שיי," לחשתי לשיילין בעודי נועצת את מבטי בסול. "אני חושבת שמצאתי את הבוגדת שלנו."
----
שבוע טוב!
אוייי איך חיכיתי להגיע לפרקים האלה! עוד שמונה פרקים ואפילוג הסוף, אלוהים. וואו, אני... טוב, נראה אם נלך על חאה"ש או על סיפור חדש לגמרי. טוב, נחצה את הגשר כשנגיע אליו. נתראה מחר ^^