המשכתי לשבת בשקט עד שהייתי בטוחה לגמרי שההורים של טאק הלכו.
כל תא בגופי זעק במחאה על כך שנתתי להם לברוח, אבל השכל הבריא שעדיין יש לי הבין שיש דברים שזקוקים להרבה יותר תכנון מקפיצה והסתערות. הם היו שניים ואני הייתי אחת, הם היו חמושים ולי הייתה רק מרין. כדי לנקום את המוות של טאק אני צריכה הרבה יותר ממזל. הדבר היחיד בו אני צריכה להתמקד כרגע הוא מציאת הדרקון.
"קדימה, סטאר, הגיע הזמן לזוז." נאנחתי והרמתי את האוכף שלה. היא צהלה במחאה ולקחה צעד אחורה.
"אל תהיי מפונקת," נזפתי בה. "מחכה לנו רכיבה ארוכה היום והאוכף יעזור."
היא נשפה אוויר אך נתנה לי לאכף אותה.
"ילדה טובה." ליטפתי את חוטמה המשיי וטיפסתי על האוכף, לא שוכחת לקשור את השק אליי קודם. "מוכנה?" לחשתי. היא הזיזה את ראשה ובטשה באדמה בפרסותיה, להוטה לרוץ. "יא!"
סטארלייט הרימה את שתי רגליה הקדמיות, החזירה אותן לקרקע ופרצה בדהירה. עבר הרבה מאוד זמן מאז הפעם האחרונה שנתתי לה לדהור בחופשיות כזו, ואני חושבת ששתינו התגעגענו לזה.
דהרנו כל היום עם הפסקות קצרות מדי פעם, ועד רדת החשכה כבר הגענו למערות הקריסטל, שם הדרקון אמור להתגורר. אף אחת מהמערות האלו לא הייתה גדולה במיוחד, דבר שגרם לי לחשוד מעט היות וחשבתי שהדרקון אמור להיות ענק.
לא ידעתי איך אני אמורה למצוא את הדרקון, הרי יש כאן עשרות מערות, אז ישבתי בחוץ עם סטארלייט וחיכיתי. בשלב מסוים העייפות שחשתי הכריעה אותי וגרמה לי לשקוע בשינה עמוקה ונטולת חלומות.
כשהתעוררתי בבוקר, הדבר הראשון אליו שמתי לב היה שסטארלייט נעלמה. הדבר השני והיותר בולט אליו שמתי לב היה דרקון גבוה ורזה בצבע כחול שישב ונעץ בי עיניים צהובות סקרניות.
צרחה נפלטה מגרוני ורגליי העמיסו עליהן את משקלי עוד לפני ששמתי לב שהדרקון לא עושה צעד אחד לעברי. הוא רק המשיך לנעוץ בי את אותו מבט סקרן.
"ש- שלום," גמגמתי.
הדרקון לא זז.
"אתה השומר של טבעת הנצח?" שאלתי.
הוא בהה בי לרגע ואז נעמד והלך.
"רגע!" קראתי והתחלתי לרדוף אחריו.
הוא אפילו לא הסתובב אליי.
"לאן אנחנו הולכים?"
כלום. הדרקון התעלם ממני באופן טוטאלי.
"איפה הסוסה שלי?" שאלתי. כל הדברים שלי היו עם סטארלייט.
הדרקון נכנס לאחת המערות ולאחר שנכנסתי גם אני הוא נכנס למנהרה קטנה שבסופה מערה ענקית. וואו, לא ידעתי שיש מערה כזו במערות הקריסטל.
"סטאר!" קראתי בהקלה כשראיתי את הסוסה שלי שוכבת על הרצפה ונועצת בי מבט משועמם, ואז ראיתי את קירות המערה.
הם היו מכוסים באלפי מגילות, חלקן ישנות ומצהיבות וחלקן נראו חדשות. לא הייתי בטוחה, אבל הייתה לי הרגשה שכל התשובות לשאלות שלי נמצאות כאן.
"אתה יודע מה אני, נכון?" שאלתי את הדרקון. "זו הסיבה שלא טרפת את הסוסה שלי ואותי."
הוא נחר בבוז בזמן שהעור בבטנו החל לבעבע. זה היה מעט מלחיץ, אבל ברגע שמהבעבוע הזה יצאו זוג ידיים אוחזות במגילת קלף ועט נוצה זה כבר הפך למטריד.
"אתה לא יכול לדבר?"
הדרקון הניד בראשו והחל לכתוב. הוא כתב במרץ במשך חצי דקה והושיט לי את הקלף.
הידע עליו אני שומר גדול מדי, הגבירה לא רצתה להסתכן.
"איזו גבירה?" שאלתי בבלבול.
הדרקון נעץ בי מבט אטום שגרם לי להבין עד כמה השאלה שלי מטומטמת.
"אה, קאריה, בטח," מלמלתי. "להסתכן במה?"
הדרקון חטף את מגילת הקלף מידי והמשיך לכתוב. שמתי לב שככל שהוא כותב יותר ככה המגילה מתארכת.
אני התושב העתיק ביותר במימד. כל הסודות, כל השקרים, הכל חשוף אליי. אני יודע מה היקף הכוחות של כל אדם במימד ואני יודע מה באת לבקש, הנסיכה לבית גרסייה.
לצערי אסור לי לתת לך את התשובות, עליי לשלוח אותך חזרה לדרכך.
"אין סיכוי." הנדתי בראשי. "התעלמתי מהחוקים של אחי, רכבתי לכאן במשך יומיים ועכשיו אתה רוצה לסלק אותי? לא יקרה. אני נשארת כאן."
שילבתי את ידיי בעקשנות והתיישבתי על רצפת המערה הקרירה.
הדרקון לקח את מגילת הקלף מידי והחל לכתוב שוב. כשסיים הוא הגיש לי אותה והלך לעבר מגילות הקלף האחרות.
את חושבת שאת הראשונה שבאה לכאן בחיפוש אחר מידע? תסתכלי על הקירות, נסיכה. רוב מגילות הקלפים האלו מלאות בשיחות. אחת מהן אפילו מכילה שיחה עם אביך.
"אבא שלי?" שאלתי, נועצת בדרקון מבט כועס. "הוא בא לכאן כדי להעביר את כוחות הטבעת אליי?"
הדרקון הניד בראשו ומילים החלו להיכתב על המגילה מעצמן.
זה היה לפני זמנך, נסיכה. הוא דאג ממה שאחיו עלול לעשות, ובצדק.
"אבל... אבא שלי רצה להרוג אותך," אמרתי בבלבול מהול באשמה. "קראתי את זה."
אבא שלך דאג לי, נסיכה. אל תחשבי עליו רעות.
הוא העמיד פנים של משתף פעולה עם אחיו הבכור, אך לפני זה בא אליי להזהיר אותי.
"זה לא בדיוק עזר לך," מלמלתי. "הטבעת בכל זאת נגנבה."
נכון, אבל למרות הגניבה היא הגיעה למקום בטוח.
ברגע שאבא שלך נתמנה למלך הוא הניח את הטבעת במקום הכי מאובטח בטירה, וביום בו נולדת הוא העביר את כוחותיה אלייך.
"למה הוא לא העביר אותם לאחי הגדול?" שאלתי.
אחיך הגדול יועד להיות מלך מהיום שנולד. הוא הבן הבכור, ואסור שיהיה למלך כל כך הרבה כוח.
"אני מיועדת למלוך ביחד עם אחי, למה אני קיבלתי את הכוחות?" התקלתי אותו.
בגלל שאת, נסיכה יקרה, לא תהיי שליטה של ממש. כן, יקראו לך מלכה, אבל מעמדו של אחיך רם משלך.
"אוקיי," אמרתי. לא רציתי לדון כרגע בחלוקת המלוכה ביני לבין אחי עם דרקון שיותר זקן מהזמן עצמו.
אני יודע שיש לך הרבה שאלות, אבל אני לא בטוח שאני היצור הנכון לענות עליהן.
"אמרת שאתה יודע הכל על כולם," טענתי.
נכון, אבל לא אמרתי שאני אחלוק את המידע הזה עם מישהו.
"אתה חייב לעזור לי," התחננתי. "למה קסטור לקח את הדם שלי?" שאלתי. "ולמה הוא היה צריך שאבוא איתו מרצון?"
זה מידע אליו את עדיין לא מוכנה. אני לא יכול לעזור לך.
"אין לך ברירה!" התפרצתי בכעס ושלפתי את מרין, שעד לאותו רגע הייתה תחובה במכנסיי.
אל תעשי את זה. הכתב על הקלף הפך לרועד. את לא מודעת לכוחות של החרב הזו.
"יש לחרב הזו כוחות?" שאלתי, מופתעת.
גדולים יותר משאי פעם תוכלי לדמיין.
"מה הם?"
את המידע הזה אני כן יכול לתת לך. את רואה את האבנים בניצב החרב?
השפלתי מבט אל האבנים ששובצו בניצב החרב. כולן היו כחולות מלבד אחת, שהייתה שחורה.
אני רואה שהשתמשת בה כבר פעם אחת.
בכל אחת מהאבנים האלה טמון כוח קרב.
"מה זה אומר?"
כשתעמדי חסרת ישע מול אויב ולא תדעי איך להילחם, החרב תילחם במקומך. בכל פעם כזו אחת מהאבנים תאבד את צבעה, וברגע שכולן ישחירו החרב תאבד את כוחה ותהפוך לחרב רגילה.
"זה אומר שאני יכולה לנצח אותך בעזרתה," ניסיתי להישמע ארסית, אבל לא יכולתי. הדרקון הזה רוצה לעזור לי, אבל אסור לו. הרגשתי ממש רע לאיים עליו.
נכון, אבל שנינו יודעים שלא תעשי את זה.
"בבקשה." החזרתי את חרבי למקומה. "אני חייבת לדעת למה אני מסוגלת ולמה קסטור מסוגל לאחר שהוא שאב ליטרים מהדם שלי."
הדרקון נשף אוויר ואיכשהו נראה שהוא מתגמד.
אני יכול למסור לך את המידע רק אם את בסכנת חיים, ואת לא.
"אני כן!" אמרתי בלהט. "ולא רק אני, כל הממלכה."
קסטור עדיין לא השלים את ההכנות שלו, את לא בסכנת חיים. לא עכשיו.
"הכנות?"
זה נוגד את כל הכללים.
"אבל אתה בכל זאת הולך לעזור לי." חיוך קטן עלה על פניי.
זה סיפור ארוך.
"יש לי זמן."
האמת שלא היה לי, אבל עכשיו, כשסוף סוף הצלחתי לגרום לו לדבר, אין שום סיכוי שאעצור.
אז תשבי בנוח, כי את הולכת לשמוע את כל הסיפור על טבעת הנצח. מההתחלה ועד היום.
שילבתי את רגליי והנחתי את מגילת הקלף על רגליי.
מילים החלו להיכתב, ועד מהרה נסחפתי לסיפור שהחל לפני אלפי שנים.
-
כשקאריה יצרה את הטבעת לראשונה, היא לא התכוונה להשתמש בה. המגילה התארכה בכל פעם שנוספה מילה. היא יצרה אותה להגנה, רק למקרה קיצוני בו לא תוכל להשתמש בכוחותיה.
את צריכה להבין שבטבעת הזו, ועכשיו בך, יהיו לנצח כוחותיה של קאריה עצמה.
"גם כשאמות?" שאלתי.
הדרקון הנהן.
יצטרכו לשרוף את גופתך, נסיכה.
"טוב, הנה הלכו התוכניות להלוויה מפוארת," אמרתי בשעשוע מהול במרירות. "תמשיך לספר."
אל תתבדחי על זה, הוד מעלתך. מילות האזהרה של הדרקון זהרו על המגילה. למילים, אפילו לאלו שנאמרות כבדיחה, יש השפעה רבה על המשך החיים. הגורל לא אוהב שצוחקים איתו.
"אני יודעת," נאנחתי. "תמשיך לספר לי על קאריה?"
כמובן. המילה הופיעה במהירות. כפי שנאמר, או יותר נכון – נכתב, קודם, קאריה לא התכוונה להשתמש בטבעת. היא הייתה רק אמצעי הגנה.
"אבל היא השתמשה בה," אמרתי. לא הייתה שאלה בקולי, אם היא לא הייתה משתמשת בה הוא לא היה מספר לי את זה.
פעם אחת. הדרקון הודה. כדי לפתוח את השער לכאן.
"למה היא הייתה צריכה את הטבעת?"
כי כדי ליצור מימד שלם היא הייתה צריכה הרבה יותר כוחות משיש לה לבד, וללא הטבעת לא היה לה את ה"הרבה יותר" אליו היא הזדקקה.
"מתי אתה נכנס לסיפור?" הרמתי מבט מהמגילה לרגע וגיליתי שהדרקון עומד במרחק של בערך עשרים מטרים ממני ומעיין בכמה מגילות. "קרה משהו?"
הוא הרים לרגע את מבטו וחשף שיניים בחיוך.
אני בן אלפי שנים, הוד מעלתך. זכרוני עלול לבגוד בי. זו הסיבה שאני שומר את המגילות. תשובתו לא איחרה להופיע על המגילה שהחזקתי. ובנוגע להופעתי בסיפור... טוב, קאריה הזדקקה לאנשים בעלי כוחות שיכנסו איתי לממלכה, אך היא לא ידעה לזהות אותם. אני כן.
"היא ידעה שאתה קיים?" שאלתי בחשד. קאריה הייתה בת האנוש הראשונה שזכתה בכוחות. היא לא הייתה אמורה לדעת על קיומם של יצורים קסומים אחרים.
היא שמעה סיפורים. יש סיכוי שגם את שמעת. המפלצת מלוך נס, מוכר לך?
"אין סיכוי!" קראתי באי אמון. "את המפלצת זיהו באגם לפני מאות שנים, לא אלפי שנים."
את צודקת בצורה לא נכונה.
"זה הגיוני," אמרתי בטון ציני וגלגלתי את עיניי.
אולי כדאי שאסביר.
"אולי," רטנתי.
קודם כל – הדיווח הראשוני למפלצת מלוך נס הופיע לפני כמעט מאה שנים, לא כמה מאות שנים. אבל אגדות על המפלצת, כלומר, עליי, התחילו לפני אלפי שנים.
אף אחד לא קרא לי "המפלצת מלוך נס", כמובן, אבל קראו לי בהרבה שמות אחרים.
"דרקון?" הצעתי בטון משועשע.
לא, דווקא לא. זו המילה היחידה בה לא השתמשו לתאר אותי.
"רגע," אמרתי, כשמשהו בסיפור שלו התחיל להישמע לא הגיוני. "אתה חי כאן כמה אלפי שנים. איך זה יכול להיות שמישהו ראה אותך באגם לפני כמעט מאה שנה?"
זה לא.
כבר אמרתי לך שהאגדות עליי התחילו לפני אלפי שנים, נכון?
"טכנית, כתבת, לא אמרת," מלמלתי. "בעצם גם לא כתבת... שידרת טלפתית?"
זה לא משנה. העיקר שאת יודעת שהאגדות עליי התחילו לפני אלפי שנים.
"אין צורך להתעצבן."
לדרקונים יש שלוות נפש, הוד מעלתך. לא ניתן לעצבן אותנו בקלות.
"יש עוד כמוך?" שאלתי, מופתעת מעט.
זה לא משנה, צריך לחזור לעניין.
האגדות עליי עברו מפה לאוזן במשך אלפי שנים. דורות שלמים גדלו על הסיפורים שסופרו עליי, עד שיום אחד, לפני כמעט מאה שנה, אדם מאמין ראה כתם באגם וחשב שזה אני.
"זה הכל?"
זה הכל. הדרקון אישר.
"מה זה אומר "אדם מאמין"?" שאלתי.
אדם שהאמין בקיום שלי למרות שהרבה כבר לא.
"אוקיי, מובן." הנהנתי. "תמשיך."
ברגע שקאריה מצאה אותי היא שלחה אותי להביא עוד אנשים כמוה. אני זוכר את הניסוח המדויק: "ליי, תביא אנשים כמוני. הם מיוחדים מדי, אל תיתן להם להתמודד עם העולם לבד", ואני זוכר שהדבר היחיד שעבר לי בראש היה שאין עוד אנשים כמוה. היא הייתה מיוחדת מדי.
"מה קרה אחרי זה?"
עשיתי את מה שהיא ביקשה. הבאתי לכאן אנשים בעלי כוחות, ולאט לאט הממלכות החלו לקבל צורה.
"איך נבחרה משפחת מלוכה לכל ממלכה?"
זה לא היה פשוט. הרבה רצו להשתלט, הרבה חשבו שעדיף בלי שלטון.
"בלי שלטון?" התפלאתי. "בלי שלטון הממלכה הייתה מתפרקת."
הם חשבו שקאריה תחייה לנצח. זה לא קרה.
"אף אחד לא יכול לחיות לנצח," מלמלתי ואז הסתכלתי עליו ותיקנתי את עצמי. "לפחות לא בני אנוש."
את צודקת, ובגלל זה הוקמה התחרות הגדולה. המשפחות שניצחו זכו בשלטון, והעם היה יכול לבחור את הממלכה בה הוא רוצה להתגורר.
"איך המשפחה שלי נכנסת לסיפור הזה?"
את יודעת את הסיפור על אוליבר. אני יודע שאת יודעת, רוקסנה סיפרה בקצרה ואז כשאוליבר חטף אותך הוא סיפר לך את הסיפור המלא.
"הוא אכזב את הממלכה. איך המשפחה שלי היא עדיין המשפחה השולטת?" שאלתי. "ואיך זה הגיוני שבראיין שולט על לומאן?"
אבא שלך ואחיו היו שליטים מצוינים. בימים שלפני ההכתרה של אביך היו רק תשע ממלכות, אך בגלל שלא ידעו מה יהיה גורלו של בראיין החליטו להקים את לומאן, הממלכה העשירית, לכל בני המלוכה שלא זכו לשלוט בממלכה שבה נולדו. העסקה הייתה שבכל פעם שמלך מת, נסיך או נסיכה ממלכה אחרת ישלטו על לומאן.
"אבל מה עם שיילין?"
תינוקת לא הייתה חלק מהעסק. כשדוד שלך הסכים לקחת עליו את לומאן הוא ידע שאסור שתיכנס תינוקת לעסק.
"אז שיילין לא הייתה אמורה להיוולד?"
זו הסיבה שהאמא ברחה. היא ידעה שאסור להביא ילדים עם מלך לומאן ופחדה מהעונש.
"היא הייתה צריכה לדעת שדוד בראיין יכול לסדר את זה. אישה פחדנית." כעס שטף אותי כלפי אותה אישה שבגללה בת דודי לא גדלה עם אמא.
נסי לא לשפוט אותה בחומרה. היא הייתה בסך הכל נערת כפר שלא רצתה להסתבך בצרות.
"היא בחיים?"
כן.
"מה שמה?"
מצטער, אבל התפקיד שלי הוא למסור מידע, לא להתערב בגורל.
"השם של האישה הזו הוא מסירת מידע, לא?"
והתערבות בגורל. אני מצטער, הוד מעלתך, אבל זה כל מה שאני יכול להגיד. אם אין לך עוד שאלות אני מציע שתלכי, אחיך כבר בפאתי הממלכה והוא יכעס אם לא תהיי שם.
"יש לי רק עוד שאלה אחת," אמרתי. זו הייתה השאלה לשמה עשיתי את כל הדרך הזו. "מה הם כוחותיה של הטבעת?"
הכל. כלום. תלוי מה היא רצתה.
"זו לא התשובה לשאלה ששאלתי," רטנתי.
הטבעת מלאה בכוחותיה של קאריה, וקאריה יכלה לעשות כל דבר שרצתה, ואם היא לא רצתה – היא לא עשתה.
כל כוח שעולה לך לראש – היה לה.
"לעוף?"
הדרקון הנהן.
"לקרוא מחשבות?"
הוא הסתכל עליי כאילו התשובה ברורה מאליו.
"אין מצב." הנדתי בראשי.
ואת כל הכוחות האלה, כמו שכבר אמרתי לך, היא הכניסה לטבעת שלה.
"מה שאומר שכרגע כל הכוחות האלה שייכים לי."
זהו, אמרתי את זה. הכוחות של קאריה הגדולה, האישה שהקימה את המימד הזה, נמצאים בתוכי. אני מסוגלת למה שהיא הייתה מסוגלת. בלי לחץ.
"רגע." הנחתי את ידי על פי כשמחשבות החלו להתרוצץ במוחי. "קסטור לקח ממני דם."
אני יודע, הוד מעלתך.
"מה זה אומר?"
אני לא יודע.
"אתה לא יודע?" שאלתי באי אמון. "אמרת שאתה יודע הכל. מה קרה?"
זה מעולם לא קרה, הוד מעלתך. אין לי מושג מה יכול לקרות, אבל אני מניח שזה לא טוב.
"אכלנו אותה לגמרי, נכון?" נאנחתי.
אין לי מושג, הוד מעלתך. הזמן יגיד.
"ומה אתה חושב?" שאלתי.
שכדאי שתתחילי לבחון את הגבולות שלך. בקרוב קסטור ימצא שימוש לדם שלך, ואם זה יקרה... סופה של הממלכה יגיע.
"איך אני יכולה לבדוק את הגבולות שלי?"
טכנית – אין לך. לכוחותיה של קאריה לא היו גבולות, אך היא הציבה כמה. השאלה היא כמה רחוק את מוכנה ללכת.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בבלבול.
את יכולה לחנוק אדם בלי להיות איתו באותו חדר בכלל, זה אומר שתעשי את זה?
"ברור שלא."
אז הנה – הגבול הראשון שלך. את לא תרצחי סתם אדם.
"אני צריכה לחזור לממלכה," מלמלתי בלחץ וקמתי, מושיטה את המגילה לדרקון. "תודה על הכל."
הוא הנהן ותלה את המגילה על הקיר.
"סטאר, בואי, הולכים," אמרתי והעמסתי את שקי על כתפי. הסוסה נעמדה ובטשה בקרקע.
כשהובלתי אותה אל עבר היציאה מהמערה מחשבה מוזרה חלפה במוחי.
"רגע." נעצרתי והסתובבתי לדרקון. הוא הסתובב אליי ונעץ בי מבט מופתע. "אמרת שבמגילות האלו שמורות השיחות שלך עם כל האנשים שביקרו אותך, נכון?
הוא הנהן באיטיות, מנחש לאן השיחה מובילה.
"אז יש פה מגילה של השיחה שלך עם קסטור."
הפעם הוא הניד בראשו לשלילה במהירות וסימן לי לצאת מהמערה.
נעצתי בו מבט חודר ופתחתי שער. "יום טוב."
הדרקון הזה משתף פעולה עם הממלכות, אבל הוא מסתיר ממני מידע, ואני לא מתכוונת לוותר על עליו.
-
"נסיכה, חזרת!" הלנה קפצה עליי ברגע שנכנסתי לאורוות עם סטאר.
"אני בצרות, נכון?" שאלתי, למרות שידעתי שאם היא כל כך קופצנית סימן שניקו חיפש אותי, ושהוא ממש לא מאושר מזה שלא הייתי כאן.
"רק אם לא תתארגני עכשיו," היא עזרה לי לפרק את הציוד שעל סטארלייט.
"להתארגן?" שאלתי בחשד.
"הוד מעלתו חזר עם השליטים, הורו לי להביא אותך בעוד חצי שעה לאולם הגדול."
"מתי אמרו לך את זה?" שאלתי בחשש מסוים.
"לפני עשרים דקות." היא נשכה את שפתה התחתונה בדאגה. "טוני!"
הסייס הזקן הגיע ברגע שההבהרה האחרונה יצאה מפיה.
"אני אטפל בה, הוד מעלתך." הוא לקח את המושכות של סטארלייט מידי והחל להוביל אותה לאורווה שלה.
בלי לחכות למילה מהלנה פתחתי שער לחדרי ועברתי בו. היא עברה אחריי.
בדרך כלל לא הייתי ממהרת כל כך להתארגן כדי לראות את השליטים.
נכון, הם שולטים על ממלכות אחרות, ונכון, אנחנו צריכים לשמור איתם על קשר טוב, אבל זה לא אומר שאני אמורה לקפוץ בכל פעם שהם מגיעים.
היום זה שונה.
אם הם פה זה אומר שהם לא יהיו פה ביום ההולדת שלי, מה שאומר שאני צריכה לבקש את המתנה שלי כבר עכשיו, אז התקלחתי בזריזות ונתתי להלנה לסדר את המראה שלי בלי להתלונן.
ידעתי שכדי לא לגרום להם להתעצבן על הבקשה שלי אני צריכה להיראות ולהישמע כמה שיותר כמו נסיכה. להראות שזה שאני אוהבת נער מהמימד האנושי לא משפיע על צורת החיים והחשיבה שלי.
זו הסיבה שכעבור עשר דקות נכנסתי לאולם הגדול לבושה בשמלה כחולה ומפוארת, כתר קטן ונעליים עם עקב יותר גדול מהנעליים שנעלתי בהכתרה שלי.
"הוד מעלתך, תודה שהצטרפת אלינו," המלכה אלינור אמרה וחייכה אליי.
קדתי קידה קטנה והתעלמתי מהמבטים הרושפים שניקו שלח לעברי. אני אתמודד איתו אחר כך. כרגע אני צריכה להתרכז בבקשה שלי.
"טוב לראות אתכם." חייכתי וקדתי שוב. "יש סיבה מיוחדת לביקורכם, או שסתם זכינו לארח אתכם?"
כל מילה שלי הייתה מתחנפת יותר מהאחרת, ושיילין, שישבה מצידו הימני של ניקו, הבינה את זה וניסתה לא לצחוק.
"טוב, יום ההולדת שלך יערך בעוד שלושה ימים, נסיכה, וחשבנו שאם אנחנו כבר כאן אז כדאי שנקשיב לבקשתך לשנה הזו." המלכה רוז חייכה אליי בחביבות.
שיילין הזדקפה ונעצה בי מבט. זה הרגע.
אני אגיד את הבקשה שלי ואאבד חלק מההערכה שהשליטים רוחשים לי. אין ברירה.
לקחתי נשימה עמוקה, נעצתי את מבטי בעיניה של המלכה רוז ואמרתי: "אני רוצה שאדוארד וויליאם יוכלו להיות עם שיילין ואיתי ללא התערבות השליטים."
----
התחלתי לכתוב את הסיפור הזה כשהייתי בת 14, ואז שכתבתי בגיל 16, ולפעמים אני באמת לא מבינה מה לעזאזל עשיתי שם. זה משעשע לפעמים. בכל אופן, מקווה שנהניתן, ונתראה מחר ^^