ניקו לא לקח את העובדה שאבא שלנו כתב את הספר כמוני. מבחינתו זה היה רק עוד ספר שאבא כתב, מבחינתי זה היה ספר בו אבא כתב שצריך להשמיד אותי.
כשאמרתי לו את זה הוא טען שיש סיכוי שאבא לא זה שכתב את החלק הזה בספר, ושגם אם כן – הוא נכתב הרבה לפני שאני נולדתי וקיבלתי את הכוחות של הטבעת. לבסוף הוא ניסה לנחם אותי בכך שאנשים מפחדים מכוח גדול, ולטבעת יש כוח גדול.
כשהוא אמר את זה שאלתי אותו אם הוא מתכנן להרוג אותי.
זה הרגע בו הוא הבין שאני פחות או יותר בסדר ואמר שאם יהרוג אותי זה יהיה בגלל שאני קרצייה, לא בגלל הכוחות שלי.
כשהתכוונתי לצאת מהספרייה ניקו עצר אותי והתעקש שאת שאר היום אבלה במיטה. הוא לא הסכים לי לקרוא שום ספר שאפילו מזכיר את טבעת הנצח. לחוץ? אולי. אני חושבת שהוא פשוט מגונן מדי.
היות ולא היה לי ממש מה לעשות קראתי לשיילין שתארח לי חברה.
כשהיא הגיעה, הדבר הראשון שאמרה לי היה שאני נראית כמו מישהי שלא התקלחה חודש. ברכת שלום מקסימה.
הסברתי לה שהדבר האחרון שעשיתי היה לחטוף כאב ראש ולגלות שאבא שלי רצה להשמיד אותי. טוב, לא אותי, את הטבעת שהכילה בעבר את הכוחות ששייכים לי עכשיו.
היא רק קימטה את אפה וגררה אותי להתקלח.
"אפשר לשחק לך בשיער?" היא שאלה אותי לאחר שיצאתי והתלבשתי.
"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב." לקחתי את המסרק מידה והתחלתי לסרק את שיערי.
"אוי, באמת, אני לא אעשה לך שום דבר שאת לא רוצה." היא חטפה אותו מידי והחלה לסרק אותי.
"הרבה אנשים אמרו את זה. רובם גברים. את יודעת איפה הם עכשיו?" שאלתי בטון אדיש.
"אל תציקי," היא רטנה.
"איך בדיוק אני מציקה?"
"את מדברת!"
"את מצפה ממני לשתוק?"
היא היססה לרגע לפני שענתה. "כן!"
השתתקתי. שתיהנה מהשקט, למה לא?
ידעתי שאם אשתוק למספיק זמן היא תדבר. הילדה הזו לא מסוגלת לשבת בשקט ליותר מעשר דקות.
כמו שציפיתי, לאחר שבע דקות, היא אמרה משהו. טוב, לא אמרה, שרה.
זה היה שיר ישן. אני זוכרת שאמא שלי הייתה נוהגת לשיר לי אותו כשלא הייתי מצליחה להירדם.
היה מפחיד לשמוע את שיילין שרה אותו. זה היה כמעט כמו לשמוע את אמא שלי שוב.
"תודה," אמרתי בשקט לאחר שהיא סיימה לקלוע את שיערי לצמה עבה.
"את זוכרת את השיר הזה?" היא שאלה.
הסתובבתי אליה וראיתי שעל פניה הבעה מוטרדת.
"אמא הייתה שרה אותו הרבה." הנהנתי.
"את כועסת?" היא המשיכה לשאול.
"למה שאכעס?"
"כי זה שיר של אמא שלך, לא שלי."
"יש לך קול יפהפה." הסתובבתי אליה לגמרי. "זה היה בזבוז אם לא היית משתמשת בו."
היא חייכה. "אוקיי, אני חושבת שהגיע הזמן."
"למה?"
"לדבר." למרות החיוך קולה היה רציני. "לא באמת דיברנו על שום דבר מאז ש..." עיניה רצו ברחבי החדר. "את יודעת."
"אה, כן." זזתי באי נוחות. "על מה כבר יש לדבר?"
"על דרך בה נוכל לעקוף את החוקים של ניקו," היא אמרה בפשטות. "אל תגידי לי שאת לא רוצה, זה יהיה שקר."
"יש לך רעיון?" שאלתי. לא טרחתי להכחיש.
"יום ההולדת שלך בקרוב," היא אמרה, חיוך תחמני על פניה.
"באמת?" שאלתי, מכווצת את עיניי בניסיון להיזכר.
"את בלתי אפשרית," שיילין סיננה. "עוד שבוע, סלינה, עוד שבוע."
"אין סיכוי," אמרתי בחוסר אמון. "מה התאריך היום?"
"החמישי לינואר, מותק," היא גיחכה. "את באמת לא עוקבת אחרי כלום, אה?"
"יום ההולדת שלי עוד שבוע," מלמלתי.
"זה מה שאמרתי, גאון." היא הכתה את מצחי. "ומה החוק לגבי ימי הולדת בממלכה?"
חשבתי מספר שניות. לא חגגתי יום הולדת בממלכה כבר שש שנים ושכחתי מה המסורות.
ואז זה הכה בי. ברור, איך לא חשבתי על זה?
בכל יום הולדת אדם זכאי לקבל מתנה אחת מהשליטים. המתנה הזו יכולה להיות כל דבר, כל עוד הוא בר השגה. אני יכולה לבקש את אדוארד חזרה.
"בדיוק." שיילין, שכנראה ראתה את ההבנה מתפשטת על פניי, חייכה.
"צריך לחשוב על זה טוב," אמרתי. "ממש טוב."
"אני יודעת," היא הנהנה. "צריך שהניסוח יהיה מדויק."
"בשביל שתינו," הוספתי על דבריה.
"את יכולה לבקש שנזכה לראות אותם שוב," היא הציעה.
הנדתי בראשי. "מעורפל מדי. הם יכולים להתיר לנו לראות אותם פעם אחת בלי לדבר איתם בכלל."
"אולי לבקש מהם להחזיר להם את הזיכרון?"
"הם יכולים להסכים שהזיכרון יחזור אבל שלא נתראה שוב." שללתי את דבריה וניסיתי לחשוב בעצמי על ניסוח מושלם. כשהמילים 'ניסוח מושלם' עלו במוחי, חשבתי שוב על החוק שניקו הציב לנו. הוא לא ניסח את עצמו בצורה מושלמת. מצאתי פרצה.
"ג'ונתן!" קראתי וקפצתי ממיטתי בהתרגשות.
"איך הוא יכול לעזור?" שיילין קראה בבלבול.
"לא עם הבקשה ליום הולדת," אמרתי בחוסר סבלנות. "הלנה!"
לא חלפו יותר משתי דקות עד שהיא הופיעה אצלי. למזלי, ג'ונתן בא איתה.
"כן, גברתי." היא קדה.
"הו, יופי, ג'ונתן איתך," אמרתי. "זה יחסוך ממך ללכת לקרוא לו."
"את צריכה אותי, גברתי?" ג'ונתן שאל בבלבול.
"כן," עניתי בפשטות. "אני צריכה שתלך לבדוק מה שלום אדוארד וויליאם."
"אני מצטער, הוד מעלתך, אבל המלך אסר עליי לעשות את זה," ג'ונתן אמר, הבעת רחמים על פניו.
ההתלהבות שלי ירדה. ג'ונתן לא יכול ללכת לבדוק מה שלום אדוארד, אני לא יכולה לבדוק מה שלום אדוארד, יכול להיות שהוא מת ואני בכלל לא יודעת.
"למה שהוא ימות?" שיילין גלגלה את עיניה. רק אז הבנתי שדיברתי בקול.
"אתם רשאים ללכת," מלמלתי לג'ונתן והלנה.
הם קדו ויצאו מחדרי.
"לא שמענו מהם כבר חודש, שיי, הרבה יכול לקרות בחודש." התיישבתי חזרה על מיטתי.
"הדרך הקלה ביותר לדעת מה קרה להם היא הבקשה שלך," היא אמרה. "אז כדאי שנחשוב טוב טוב."
"את צודקת," נאנחתי.
"לא חדש," היא אמרה בטון שחצני שגרם לחצי חיוך לעלות על פניי.
התגעגעתי לשיילין הזו, שצוחקת ומשוויצה. לא ממש אהבתי את שיילין שנלחמת במקום לדבר.
עצמתי את עיניי ועיסיתי את רקותיי. ניסוח מושלם, ניסוח מושלם... אסור שיהיה בו משהו אחד שגוי, שהשליטים לא ימצאו פרצה.
אני רוצה שאדוארד וויליאם יחזרו לממלכה – לא. השליטים עשויים להביא אותם כאן ולאסור עליהם לחזור.
אני רוצה לדבר שוב עם אדוארד – הם עלולים להסכים רק לשיחה אחת.
אני רוצה להיפגש שוב עם אדוארד – הם יכולים לתת לי ללכת ברחוב, להתנגש בו ולעבור הלאה.
ואז זה הגיע אליי. הניסוח המושלם.
"אני רוצה שאדוארד וויליאם יוכלו להיות עם שיילין ואיתי ללא התערבות של השליטים."
החיוך של שיילין הוכיח לי שקלעתי למטרה.
בינגו.
-
עברו יומיים מאז ששיילין הציעה את הבקשה ליום ההולדת שלי, ואני מתחילה לאבד סבלנות.
זה כמו להיות בצום ולדעת שעוד שעה את יכולה לאכול, אבל כרגע את יכולה רק לבהות באוכל. מלבד העובדה שהאוכל שלי הוא אדוארד, והוא נמצא במימד אחר, כמובן.
אתמול היא וניקו נסעו לבקר בלומאן. אחרי הכל זוהי עיר הולדתה והיא אמורה להראות את פניה שם מדי פעם כדי שלא יחשבו שהיא מתה.
בגלל שהסחת הדעת שלי הלכה הצלחתי לחזור לספרייה. ניקו אומנם דאג להציב בפתחה שומרים, אך לספרייה יש יותר מכניסה אחת ואני לא מטומטמת מספיק כדי לנסות להיכנס מתחת לאף של כמה מהאנשים בעלי העיניים החדות ביותר בממלכה.
הספר שאבא שלי ואחיו כתבו נעלם מהספרייה. מעניין מי יכול היה לקחת אותו. זה לא שיש למישהי (לי) אח גדול ומגונן מדי (ניקו) שחושב שאחותו הקטנה (שוב אני) לא יכולה להתמודד עם ספר קטן ומסכן בו אבא שלה כתב שהוא חושב שצריך להשמיד אותה. תמיד כיף לדעת שסומכים עליי.
המשכתי לחפש מידע על טבעת הנצח בספרים אחרים, אך שום דבר לא היה מדויק. כבר עמדתי להתייאש כשפתחתי את הספר האחרון. הוא לא היה גדול או מפואר במיוחד, סתם ספר פשוט עם כמה אגדות, אבל המידע בתוכו היה יקר.
זה היה הספר הראשון שקראתי עם מידע מלא על הדרקון, מקום מגוריו ועל תוחלת חייו. אומנם הספר הזה ישן, אבל אני בטוחה בדבר אחד – הדרקון הזה חי, והוא יודע את כל מה שאני לא.
-
"מרילין!" קראתי ברגע שיצאתי מהספרייה.
"הוד מעלתך!" שני השומרים שבפתח קפצו. "איך – "
"אין זמן לזה," קטעתי אותם בגסות. "ראיתם את המלכה?"
"לא, הוד מעלתך," אחד מהם ענה וקד. "קרה משהו?"
"אני חייבת לדבר איתה," אמרתי, מתחילה ללכת לעבר חדרי.
השומרים עקבו אחריי.
"תמצאו את המלכה ותגידו לה שתבוא לחדרי," אמרתי בטון מצווה. "מובן?"
"כ – כן, הוד מעלתך," השומר הצעיר יותר גמגם ורץ למצוא את מרילין.
רגשות אשמה על היחס שלי כרסמו בי למשך בערך שתי שניות, אך הדחיפות העלימה אותם. אני אתנצל אחר כך, עכשיו יש לי דרקון למצוא.
פתחתי שער לחדרי וקראתי להלנה.
"הוד מעלתך," היא הופיעה בפתח בערך כחצי דקה לאחר שאמרתי את שמה.
"הלנה, אני צריכה שתעזרי לי לארגן תיק," אמרתי לה והתחלתי להוציא בגדים מארוני.
"את נוסעת, הוד מעלתך?" היא שאלה בקול מודאג.
"כן." הנהנתי. "אבל אסור לך לספר את זה לאף אחד."
"לאן את הולכת, הוד מעלתך?" היא שאלה ואז חזרה בעצמה. "סלחי לי על החטטנות, זה לא –"
"זה בסדר," הרגעתי אותה. "אסור לי לספר לך לאן אני הולכת, אבל אני חייבת שתעזרי לי לארגן דברים למסע."
"הוא יהיה ארוך?" היא שאלה, דוחפת אותי בעדינות מארוני. "בלי להעליב, הוד מעלתך, אבל אני חושבת שלי יש את הכישורים המתאימים למצוא לך בגדים למסע."
"את צודקת." הנהנתי והתיישבתי על מיטתי, אך האדרנלין שזרם בגופי מנע ממני להירגע. "אני מתארת לעצמי שהמסע יארך יומיים."
"אבל, הוד מעלתך, המלך יחזור עד אז," היא אמרה בקול מודאג והחלה להכניס בגדים לשק בד קטן.
"אני יודעת," מלמלתי. "בגלל זה אמרתי לשומרים שיחפשו את מרילין."
"המלכה?" הלנה בחנה חולצה אפורה. "איך היא תוכל לעזור לך?"
"היא תעסיק את אחי כשלא אהיה פה," אמרתי. כן, אני יודעת, זו לא התוכנית הטובה ביותר, אבל אסור לי לבזבז רגע אחד על מחשבות ותכנונים. אני חייבת לצאת לדרך מהר.
לא ידעתי למה אני מרגישה דחיפות כה עזה לצאת לדרך, אבל ידעתי שאם אשאר בטירה עוד יום אחד לקרוא ספרים חסרי תועלת אשתגע. יש גבול לכמות החומר המעורפל שנערה יכולה לקרוא.
"סלינה." מרילין נכנסה לחדרי, מנענעת את מיה בידיה. "ביקשת לקרוא לי?"
"מרי, אני חייבת שתעשי לי טובה." רצתי אליה.
"תירגעי," היא הורתה לי. "את נרגשת מדי."
"אני חייבת ללכת," אמרתי, מתעלמת מהוראתה.
"ללכת?" היא הסתכלה עליי בבלבול. "לאן?"
"למצוא את הדרקון," עניתי.
"סלינה, את לא מדברת ברור," היא הושיטה יד אחת ונגעה במצחי. "אין לך חום. איזה דרקון?"
אחזתי בידה והובלתי אותה למיטה בעוד הלנה ממשיכה לברור בגדים.
עד שסיימתי לספר לה על הדרקון ועל המידע שאני מחפשת, התיק שלי כבר היה מוכן והדבר היחיד שנשאר היה להחליף בגדים.
"זה מטורף," מרילין קפצה את פיה בדאגה. "ניקו יחזור מחר, אם הוא יגלה שנתתי לך ללכת..."
"הוא לא." הנדתי בראשי. "תגידי לו שרגע אחד הייתי כאן ורגע לאחר מכן גילית שברחתי."
"הוא ירצה לצאת אחרייך."
"תגידי לו שאת לא יודעת לאן הלכתי," ביקשתי.
"אני לא יודעת." היא נשכה את שפתה התחתונה. "את מבקשת ממני לבגוד באמון של בעלי, סלינה. תחשבי על זה."
"אני יודעת, אבל אני חייבת ללכת," הפצרתי בה. "כשאחזור אתמודד עם כל עונש שניקו יטיל עליי, אבל עכשיו אסור לי לחשוב על זה."
"זה מטורף," מרילין עצמה את עיניה. "אבל אני אעזור לך."
חיוך עלה על שפתיי. "תודה. תודה תודה תודה."
"אל תודי לי עדיין," היא נאנחה. "הלנה, לכי לטוני ותגידי לו שיכין את סטארלייט למסע. לאחר מכן תרדי למטבח ותארזי אוכל לנסיכה. תעשי את הכל בדיסקרטיות."
"כן, הוד מעלתך." הלנה קדה ויצאה מחדרי בריצה.
"תודה, מרילין," הודיתי לה שוב.
"אני לא הולכת לשקר לבעלי, סלינה." היא הנידה בראשה. "אני פשוט אצטרך להתמודד עם התוצאות."
"את גורמת לי להרגיש אשמה." השפלתי את מבטי.
"אל." היא הניחה את אצבעה תחת סנטרי, מכריחה אותי להרים את ראשי. "אני מבינה את הצורך שלך למצוא את הדרקון. יש לך את כל הזכות שבעולם לדעת מי את ומה הם כוחותייך. רק חבל לי להישאר לבד."
"את לא לבד," טענתי. "הטירה מלאה במשרתים," ניסיתי לעודד אותה, ובתור בדיחה הוספתי, "ואני בטוחה שאקווה תשמח לארח לך לחברה."
האור בעיניה של מרילין דעך מעט כשהזכרתי את שמה של המורה שלי לשליטה במים. מה הסיפור איתה?
"זה לא רעיון טוב." היא חייכה חצי חיוך. "ליידי אקווה ואני לא מסתדרות כל כך."
"משהו שאת רוצה לספר לי בזמן שהלנה מסיימת לארגן את הדברים?" קמתי ממיטתי והוצאתי מכנס חם וחולצה ארוכה מהארון.
"זה לא סיפור גדול, האמת." מרילין הניחה את מיה על המיטה בזמן שאני הלכתי אל המחיצה והתחלתי להתלבש. "ליידי אקווה הייתה מועמדת להתחתן עם ניקו לפני שאני הגעתי."
"מה?" נחנקתי לרגע. אין שום סיכוי שאחי הגדול עמד להתחתן עם המורה שלי.
"היא הייתה רוזנת, הוד מעלתך, אני הייתי נערת כפר."
למרות שלא ראיתי אותה, הצלחתי לשמוע את החיוך בקולה של מרילין.
"איך זה הגיוני בכלל?" שאלתי בעודי משתחלת אל זוג המכנסיים.
"כשאחיך הגיע לכפר הוא נתקל בי והפיל ארגז מלא בתפוחים שקטפתי באותו יום," מרילין אמרה. "אז עשיתי את הדבר שכל אישה צעירה הייתה עושה."
"באמת?" חייכתי לעצמי. "ומה זה?"
"צעקתי עליו." היא צחקה.
"אני חושבת שניקו סיפר לי את זה פעם, אבל הוא לא סיפר לי שום דבר מעבר לזה," אמרתי והזזתי את המחיצה הצידה. "מה קרה אחרי זה?"
"הוא עזר לי להרים את התפוחים והתחנן שאגיד לו את שמי," היא ענתה והישירה את מבטה אליי. "אז אמרתי לו שבית הבושת זה בהמשך ושאני לא מתכוונת לעמוד בדרכו של נסיך כמעט מאורס."
פרצתי בצחוק. "באמת אמרת לו את זה?"
היא הנהנה בגאווה. "לא יכולתי לתת לו להתחמק בקלות, נכון?"
"אז... איך בדיוק אתם נשואים?" שאלתי.
"הוא לא וויתר." היא הנידה בראשה, מצחקקת לעצמה. "חיפש אותי בכל הכפר ודרש שאארח אותו בביתי."
"זה לא נשמע כמו ניקו," אמרתי בנימה ספקנית.
"אני יודעת." היא הנהנה. "הוא גרם לי לחשוב שהוא משוגע."
"טוב, זה לא שהוא לא," אמרתי בהיגיון.
"יותר משוגע ממה שאת חושבת." מרילין צחקה. "אבל בסופו של דבר הוא הצליח במטרה שהציב לעצמו."
"לכבוש אותך?" שאלתי.
"לכבוש אותי," היא אישרה. "אבל המועצה לא אהבה את זה במיוחד."
"הם ניסו למנוע את הנישואים שלכם?"
"ניסו, אבל ניקו הוכיח להם שיש דברים בהם אסור להם להתערב." היא השכיבה את מיה על מיטתי וחייכה עליי.
"הוד מעלתך!" הלנה נכנסה לחדר בריצה, סוחבת שקית קטנה מלאה באוכל ושתייה. "הסוסה שלך מוכנה, גברתי."
"תודה, הלנה." חייכתי אליה וחיבקתי אותה.
"לשירותך, הוד מעלתך," היא השפילה את מבטה, מסמיקה.
"את באמת הולכת?" מרילין שאלה בדאגה.
"אני חייבת לדעת למה אני מסוגלת," אמרתי. "אבל אני אחזור."
"אני יודעת," היא הנהנה, אך הדאגה לא סרה מקולה.
"תבטיחי לעכב את ניקו כמה שיותר," ביקשתי ממנה.
"אני אנסה," היא נאנחה. "שיהיה לך מסע קל."
"תודה," חיבקתי אותה. "כשאחזור תוכלי להמשיך לספר לי על הפגישות של ניקו ושלך. אני עדיין רוצה לשמוע מה אחי הגדול עשה."
"התיק שלך, הוד מעלתך." הלנה הגישה לי את תיק הבד שעתיד להיות המלווה שלי בימים הקרובים.
"תודה, הלנה," הנהנתי. "את משוחררת."
"כרצונך, הוד מעלתך." היא קדה קידה עמוקה ויצאה מהחדר.
"אל תשכחי את מרין." מרילין הושיטה לי את החרב שלי. "היא תעזור לך."
"טוב, אני מקווה שלא אזדקק לעזרתה." לקחתי את החרב מידה ופתחתי שער.
"גם אני לא," היא ליטפה את פניי. "תשמרי על עצמך."
חייכתי חצי חיוך. "תמיד."
-
סטארלייט ואני יצאנו לדרך ברגע שהשבעתי את טוני לא לספר כלום לאף אחד. המסכן לא ידע למה אני כל כך לחוצה, אך הוא נשבע בכבודו של מאלף סוסים, זה יותר ממה שיכולתי לבקש.
לאחר כמה שעות של דהרה סטארלייט החלה להתעייף, אך אני אישרתי לעצור רק כשהירח עמד באמצע השמים.
הורדתי מסטארלייט את האוכף, הדלקתי לעצמי מדורה קטנה בעזרת שני מקלות עבים וכמה זרדים והנחתי את ראשי על שמיכת האוכף של סטאר.
זה היה יום ארוך, מלא בהפתעות ובסיפורים. הייתי חייבת לישון קצת, אבל לא הצלחתי.
במקום זה בהיתי בשמים ותהיתי לעצמי אם אדוארד מסתכל עליהם גם.
כל הכבוד, סלינה, לחשוב על חבר שלך זו דרך מעולה להירדם.
חבר שלי... אם אני עדיין יכולה לקרוא לו ככה. הרי אם הוא שכח הכל סביר להניח שהוא עם בריאנה עכשיו, מתכרבל איתה במיטה חמימה ולא מודע לעובדה שהמקום הזה קיים. רק עוד חמישה ימים אוכל לבקש את המתנה שלי, וכשזה יקרה אוכל להחזיר לכאן את האדם שחשוב לי כמעט יותר מכל.
אם הוא ירצה לחזור.
נאנחתי והסתכלתי על הסוסה שלי, ששכבה כמה מטרים לידי.
"מה את חושבת, סטאר, הוא מרגיש שמשהו חסר לו?" שאלתי.
יופי, עכשיו אני מתחילה לדבר לעצמי. התחנה הבאה: מוסד לחולי נפש.
נאנחתי ועצמתי את עיניי. אסור לי לחשוב עכשיו על אדוארד. כרגע אני צריכה לחשוב על עצמי, על הכוחות שלי, על החיים שלי.
אני חייבת לדעת למה אני מסוגלת.
זאב יילל אי שם ועד מהרה הצטרפו אליו עוד כמה. זה היה נחמד לשמוע שלא אחד סובל מבדידות, אלא להקה שלמה לוקחת עליה את המעמסה. הלוואי שזה היה ככה גם עם בני האדם.
"לילה טוב, סטאר," מלמלתי והתכרבלתי בתקווה שכך אמנע מחום הגוף שלי להתפוגג. תקוות שווא.
-
כשהתעוררתי, השמש עמדה בשמים וחיממה את האדמה. כמה זמן ישנתי?
גררתי את עצמי לישיבה והוצאתי מתיק הבד מעט מים לשטוף את פניי ופי ותפוח. לא היה לי חשק לארוחה יותר גדולה.
"סטאר, קדימה," אמרתי לסוסה הנאמנה שלי, שבאמצע הלילה עברה לשכב לידי וחיממה אותי. "הגיע הזמן ללכת."
החלפתי את בגדיי במהירות, מתפללת שאף אחד לא יעבור, והתחלתי לאכף את סטארלייט.
לרוע המזל לא היו לי כפפות ומלאכת האיכוף לקחה מעט יותר זמן משהייתה לוקחת ביום רגיל.
כשסיימתי להעמיס על הדברים שלי על גבה של סטאר שמעתי קולות. אלו לא היו קולות בראש שלי, אלא קולות אמיתיים. יש אנשים באזור.
הנחתי אצבע על שפתיי והתקדמתי בזהירות לכיוון ממנו הקולות נשמעו.
למזלי הצמחייה באזור הייתה צפופה ולא היה קשה להסתתר.
"- הנסיכה המפונקת תגלה בקרוב שבלי אחיה הממלכה אבודה," קול גברי אמר. לא זיהיתי אותו, אך בכל זאת היה בו משהו מוכר.
"כן." צחוק של אישה נשמע. "נראה עד כמה הממלכה חזקה כשהשומרים יפלו כמו זבובים."
הסתכלתי על סטארלייט והנדתי בראשי, מסמנת לה להישאר. מי אלה האנשים האלה, ומה לעזאזל גורם להם לחשוב שהם יצליחו להשתלט על הממלכה שלי?
"אני לא מאמין שהבן שלנו הסתובב עם המלוכה," בעל הקול הגברי דיבר בארסיות.
"לא ככה גידלנו אותו," בעלת הקול הנשי הסכימה.
"לא גידלנו אותו בכלל, יקירה, נטשנו אותו ביער."
וזה היה הרגע בו הבנתי מי הם. ההורים של טאק.
"המוות שלו היה בלתי נמנע," האישה דיברה ונאנחה. "חשבתי שארגיש משהו, אשמה, על זה שרצחתי את הבן שלי, אבל אני לא."
"כמובן שלא," בעל הקול הגברי אמר. "הוא היה בוגד קטן."
הרגשתי בחילה גואה בבטני. האנשים האלה... הם אפילו לא אנשים. הם רוצחים. רוצחים בדם קר.
הזזתי מעט את ראשי כדי לראות את הגבר והאישה.
הוא היה מעט נמוך והיא הייתה מעט גבוהה, אך הדבר המשותף לשניהם היה השיער. אדום כלהבה.
אלו הם, בזה אין לי ספק. זוג בעלי שיער אדום שרצחו את הבן שלהם. כמה כאלה כבר יש בעולם?
ובעוד אני עומדת ללא תנועה שנאה מתחילה להתפשט בגופי.
עד לרגע שהם קמים ועוזבים אני מספיקה להישבע שבועה אילמת לרוחו של טאק. יום אחד ינעצו סכינים בגופם של שני האנשים האלה. סכין אחת לכל אחד. הם יזכו לאותו מוות לו זכה הבן שלהם, רק שבניגוד למוות שלו, המוות שלהם יעשה על ידי מישהי אחת. אני.
---
כן, כן, השעה שלוש ועשרים, והפרק כבר עלה! למה? כי השתחררתי מוקדם היום מהעבודה ואני אדם מקסים וחביב.
ועכשיו אני אדם מקסים וחביב שחייב ללכת. נתראה מחר ^^