לא הייתה לי דרך להתחמק, אז סיפרתי לו הכל. שום דבר שקשור לקאריה, כמובן, אבל את כל מה שעברתי אצל קסנדרה. ההתעללויות, ההרעבות, המכות. דברים שמעולם לא סיפרתי לאיש, כי לא היה אף אחד שיתעניין.
כמה דקות לאחר שהתחלתי לדבר, הרגשתי כאב בשפתיי. לא נתתי לכאב הזה לעצור אותי. שתקתי יותר מדי זמן, ועכשיו, כשיש מישהו שמוכן להקשיב, לא רציתי לפספס את ההזדמנות.
כשסיימתי, יכולתי להרגיש את הכעס של אדוארד. הוא חלחל ממנו החוצה ומילא את החדר באנרגיה מתוחה. ראיתי שהוא מנסה לשמור על פנים רגועות למעני, אבל אגרופיו הקפוצים ומבטו, שניתר בעצבנות מפניי אל החדר, לא בדיוק עזרו לו לשמור על חזות רגועה.
"שש שנים וחצי, שש שנים וחצי," אדוארד מלמל לעצמו. "לא סיפרת לאף אחד."
"יש אלפי ילדים כמוני, הם מספרים? לא, וידעתי שאני חייבת לשתוק." משכתי בכתפיי.
"עכשיו את לא חייבת לשתוק, יש לך אותי, ההורים שלי יעזרו, יש לך אח גדול, האישה הזו תירקב מאחורי הסורגים אם רק תסכימי." הוא אמר.
"אני לא חושבת שזה יעזור לי במשהו," הנדתי בראשי. "אני כבר לא שייכת לה, היא לא יכולה לעשות כלום."
אדוארד נאנח. "נדבר על זה אחר כך, כשתהיי קצת יותר שפויה."
"יש מצב בו אני קצת יותר שפויה?" הרמתי גבה, מתעלמת מהכאב שפעם בראשי.
"אני מקווה," אדוארד כמעט חייך. כמעט. הוא לקח עוד חתיכה של צמר גפן, טבל אותה באלכוהול והצמיד אותה לרקתי. נשפתי אוויר בכאב אך לא התלוננתי, הייתי צריכה לסבול בשקט. "דיי, דיי," אדוארד נזף בי. "את לא רוצה שזה יזדהם, נכון?"
"לא אמרתי כלום." מחיתי והזזתי את ידו.
"מפונקת," הוא התגרה בי ורכן מעט כדי לנשק את שפתיי. "אני אלך להביא את הפלאפון שלי, שתתקשרי לאחיך."
הו, לעזאזל. שכחתי מזה שהבטחתי לו שאני אתקשר לניקו כדי שיבוא לפה ויחליט אם לקחת אותי לבית חולים. לניקו אין פלאפון, לפחות לא אחד כזה שאני מודעת אליו. מה אני אמורה לעשות עכשיו?
אדוארד, שלא שם לב לפרצוף המשונה שעשיתי, הלך לחדרו וחזר עם הפלאפון שלו. "קחי," הוא הושיט לי אותו.
לקחתי את הפלאפון מידו, אך עדיין לא ידעתי מה לעשות. "אכפת לך אם אני אלך לדבר איתו לבד?" שאלתי, מנסה להרוויח קצת זמן.
"בטח," הוא הנהן ועזר לי לרדת מהשולחן. הוא הרך את ידו סביב מותניי ועזר לי לעלות לחדרו. "אני אחכה לך למטה," הוא נשק לרקתי. "תרגישי חופשיה לעשות מה שתרצי."
"לדמם לך על המיטה?" שאלתי.
"כל עוד הדם יוצא מהמקומות הנכונים," הוא קרץ לי וירד למטה, צוחק לעצמו. לקחו לי כמה שניות להבין למה הוא התכוון, וכשהבנתי, צעקתי לו: "אני אהרוג אותך!"
"אני אשמח לראות אותך מנסה," הוא צחקק. "אחרי שתחלימי, כמובן."
"זה לא יפה לצחוק על נכה." אמרתי בטון ממורמר ונכנסתי לחדרו, לא לפני ששמעתי אותו עונה, "אלא אם כן הנכה הזו היא חברה שלך."
"אם תמשיך לדבר ככה, הנכה הזו עלולה לחזור לשנות הרווקות שלה מהר." עקצתי.
קול של פסיעות מהירות נשמע מכיוון המדרגות, וכמה שניות לאחר מכן אדוארד הופיע בפתח החדר. הוא משך אותי אל זרועותיו ונישק את שפתיי בעדינות. "אפילו לא בצחוק," הוא אמר ברצינות.
"אדוארד?" קול נשי נשמע מלמטה, ומיד אחריו עקבים על הרצפה. "למה יש אלכוהול וצמר גפן מרוח בדם על השולחן?"
"אמא שלי," אדוארד הסתכל עליי. "לספר לה את האמת או להגיד לה שסתם נפצעת?"
"אתה לא יכול להגיד לה שאתה נפצעת?" שאלתי בהיסוס.
"אדוארד, עם מי רבת מכות הפעם?" אמא שלו נאנחה מלמטה. "רוברט, הבן שלך שוב עשה שטויות."
"הם גורמים לך להישמע כמו נער כנופיות." גיחכתי.
"מי אמר שאני לא?" הוא חייך אליו חיוך ממזרי ואז סובב את ראשו אל הדלת. "זה לא אני, אמא."
"אתם תעירו את אנני," שמעתי את קולו של אביו של אדוארד.
"אל תספר את האמת עדיין," ביקשתי מאדוארד. הוא הנהן ופנה לצאת מהחדר.
"תתקשרי לאחיך, אני אלך להמציא להורים שלי כמה תירוצים." אמר וסגר את הדלת אחריו.
הפלאפון היה בידי, אך לא היה לי מושג מה לעשות. לבסוף, החלטתי לנסות שער. השער מעביר אנשים, למה שלא יעביר גם קולות?
עצמתי את עיניי ורוקנתי את מחשבותיי, נותנת לערפל הסגול לתפוס את מקומן. כשפתחתי אותן שוב, התגאיתי לגלות שענן הערפל של השער היה הרבה יותר מוצק מהפעם הראשונה שפתחתי אחד. כיוונתי את מחשבותיי לחדרה של שיילין ולחשתי: "שיי, תגידי לניקו שאני אצל אדוארד."
חיכיתי כמה שניות למקרה שיענו לי, ובאמת ענו, אבל זו לא הייתה שיילין. "מה לעזאזל את עושה אצל אדוארד?" קולו של ניקו היה מאופק, דבר שהוכיח בדיוק עד כמה הוא עצבני.
"נו, באמת," נאנחתי. המזל שלי באמת עד כדי כך דפוק? "אני אצל אדוארד, הוא חושב שאתה אמור לבוא לאסוף אותי מכאן, פשוט... בוא."
"הו, לא," קולו של ניקו הפך למעוצבן. "אני לא הולך לרוץ אחרייך בכל פעם שאת עושה שטות, במיוחד כשאת עושה שטויות שאני הזהרתי אותך מפניהן, הפעם תתמודדי לבד."
"אבל אדוארד חושב שאתה תבוא עכשיו," אמרתי ברוגז.
"שיחשוב, תצאי מהצרה הזו לבד." הוא אמר וסגר את השער. לעזאזל.
-
"אדוארד," קראתי והתיישבתי על מיטתו.
"אנני ישנה," הוא לחש ונכנס לחדר. "דיברת עם אחיך?"
"אממ... כן," התפתלתי על מקומי בחוסר נוחות.
"מה הוא אמר?" אדוארד התיישב לידי.
"הוא, אממ... לא יכול לבוא עכשיו," קיוויתי שאני לא מגמגמת כמו שאני חושבת.
"למה לא?" הוא שאל, מופתע.
"לא יודעת, הוא לא אמר לי." משכתי בכתפיי. לא מעשה חכם במיוחד בהתחשב בכך שהכאבים עדיין לא עברו.
"את ממש חכמה," אדוארד הקניט אותי בזמן שהתפתלתי מכאב. טוב, רואים את האהבה.
"שמעתי את זה פעם," נאנקתי ועיסיתי את צווארי.
"את רוצה להישאר לישון פה?" הוא שאל בקול תמים והעביר את ידו בשיערו.
"בטח," גיחכתי. "אתה רוצה לתת לאחי הגדול עוד סיבות לשנוא אותך?"
"אחיך הגדול שונא אותי?"
"הוא לא שונא אותך בגלל שאתה אתה, הוא שונא אותך בגלל שאתה חבר שלי. זאת מין שנאה כזו של קנאות לאחות, כמו שאתה תשנא את חבר של אנני, מתי שיהיה לה." הסברתי לו.
"יש בזה משהו," הוא הודה. "אבל בכל זאת הייתי רוצה לגרום לו לחבב אותי."
"הו, זה יגיע," הרגעתי אותו.
"טוב, אז מה עכשיו?" אדוארד שאל.
"אני אלך לבית ברגל," אמרתי ונעמדתי.
"נכון, כי כל חבר שפוי ייתן לחברה שלו להסתובב לבד בעשר בלילה," הוא אמר בטון ציני וגלגל את עיניו. "בואי, אני אסיע אותך."
"לא," התנגדתי במהירות. "אני יכולה ללכת לבד."
"בטח, בלילה, לבד, את באמת חושבת שאני אתן לך?" הוא שאל.
"יותר מקווה מחושבת." הודיתי.
"והנה התנפצה תקוותך," הוא אמר בטון מעט ציני. "איפה את גרה עכשיו?"
חיכיתי כמה שניות לפני שעניתי לו, ואז אמרתי את הכתובת של הבית שבו שיילין התגוררה בזמן שישנה במימד הזה. אומנם היא השתמשה בו רק פעם אחת, אבל הייתי משוכנעת שעדיין מכינים אתו בכל יום למקרה שאני והיא נצטרך לחזור לגור כאן.
"בואי," הוא כרך את זרועו סביבי ועזר לי לצלוע למטה.
"סלינה, מה לעזאזל קרה לך?" אמא של אדוארד נרתעה לאחור כשראתה את פניי.
הסתכלתי על אדוארד, והוא לא היסס. "אמרתי לך שהיא נפלה, היא בסדר עכשיו, נכון?" את השאלה הוא הפנה אליי.
"קצת כואב לי, אבל אני אחיה," חייכתי חצי חיוך.
"אתה מסיע אותה הביתה?" היא שאלה את אדוארד בדאגה.
"כן," הוא ענה. "אפשר לקחת את האוטו של אבא?"
היא הסתכלה לצדדים לפני שענתה. "כן, אבל תחזור מהר."
"תודה," הוא נישק את לחיה והתקדם לכיוון היציאה מהבית בעוד שאני צלעתי בעקבותיו.
"מה מיוחד במכונית של אבא שלך?" שאלתי בזמן שהוא פתח את הדלת.
"את תראי," הוא חייך חיוך מסתורי וניגש לפתוח את דלת החניה. המקום היה חשוך, ועד שאדוארד הדליק את האור לא הבנתי למה הוא התעקש על המכונית של אבא שלו, אבל ברגע שהאור נדלק וראיתי אותה – הבנתי. היא הייתה מכונית ספורט שחורה שנראתה מתאימה לנער מתבגר ולא לאדם בעל עבודה. "יפה, נכון? הוא גיחך לנוכח התדהמה שלי.
"מאוד," הנהנתי חלושות.
"תיזהרי לא לדמם לאבא על המושבים," אדוארד הזהיר אותי בטון משועשע.
"אני לא בדיוק שולטת על הדם והפצעים." אמרתי במעט רוגז. הוא לא היה צריךלהתעקש על המכונית הזו.
"זאת הייתה בדיחה," הוא נאנח וניגש לאחד הארונות שבחניה. הוא פתח אותו והוציא צרור מפתחות ממנו.
"סליחה, אני עייפה," התנצלתי והעברתי את ידי בשיערי.
"בואי," הוא פתח את הדלת שליד תא הנהג ועזר לי להיכנס. "נחזיר אותךהביתה."
-
"את בטוחה שאת לא רוצה שאכנס איתך?" אדוארד שאל בפעם העשירית מאז שהגענו לביתה של שיילין.
"אד, תסתכל," הצבעתי על הבית החשוך. "כולם ישנים."
"במצב שלך את תיפלי ותעירי את כולם גם ככה," הוא הקניט אותי בחיבה.
"אני אסתדר," משכתי בכתפיי ופתחתי את דלת הרכב. "להתראות,אדוארד."
"את בטוחה ש-"
"נתראה מחר." קטעתי אותו וטרקתי את הדלת. הוא צחקק לעצמו והתניע, וכמה שניות לאחר מכן כל שנותר ממכונית הספורט היו סימני צמיגים על הכביש. ניגשתי בצליעה אל הבית והשפלתי את מבטי אל השטיח. נו, יופי, המפתח נמצא מתחתיו. מה עכשיו אני אמורה לעשות? לרגע חשבתי לחזור לממלכה, אבל החלטתי שלא. אחי הגדול אמר לי להסתדר לבד, וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות.
במאמץ רב כופפתי את גבי והוצאתי את המפתח מתחת לשטיח. הכנסתי אותו לחור המנעול והדלת נפתחה ב'קליק' קטן. דחפתי אותה הצידה ונדחפתי פנימה. ריח של ניקיון שרר במקום. כמו שחשדתי, אנשים עדיין הכינו את הבית למקרה שאני ושיילין נצטרך לשהות בו תקופה ארוכה. הדלקתי את האור וניגשתי לחדר המקלחת. לא התעסקתי בכלל בכך שלא לקחתי איתי בגדים,ידעתי שיש מספיק בארונות. הטלתי את בגדיי המלוכלכים על הרצפה, נכנסתי למקלחת וסגרתי את הווילון. לא רציתי להסתכל על עצמי במראה. ידעתי בדיוק עד כמה גרוע מצבי, ולא היה לי חשק לראות תזכורת לכך. המים, שבתחילה היו חמימים, הפכו לרותחים, ורק לאחר מספר דקות ומספר עוד יותר גדול של קללות הפכו לנסבלים, שטפו את כל הדם מגופי. סימנים כחולים החלו לבצבץ במקומות שונים, וזרם המים, שהפעיל עליהם לחץ, גרם לי לכאב. סבלתי בשקט, מנסה להזדרז כמה שיותר, ולבסוף, כשיצאתי, הרגשתי הרבה יותר טוב. ייבשתי את שיערי בעדינות בעזרת מגבת וסירקתי אותו בעזרת מסרק שהיה בתוך אחת המגירות. בחנתי את בבואתי במראה וחייכתי בשביעות רצון. אומנם הפצעים עדיין עיטרו את גופי,אך ללא הדם הם נראו הרבה יותר טוב. כרכתי מגבת סביב גופי והלכתי לחדר בו ישנתי כשהייתי כאן בפעם האחרונה. פתחתי את הארון וללא התלבטות לבשתי את הפיג'מה המרופטת ביותר שהייתה שם. המרופטות ביותר הן גם הנוחות ביותר.
בעודי חושבת מה לאכול לארוחת ערב, נשכתי את שפתי התחתונה, דבר שגרם לי לאבד את התיאבון. היא כאבה ברמה בלתי נסבלת, והייתה לי הרגשה שאם אנסה לאכול משהו סתם אגרום לעצמי סבל מיותר. הדלקתי את מנורת הלילה, כיביתי את שאר האורות בבית ונכנסתי מתחת לפוך. הידיעה שאני לבד הייתה מוזרה. לא היה אף אחד שיבוא לבדוק מה איתי, לא היה אף אחד שברגע זה באמת אכפת לו. איכשהו, בצורה מוזרה, זה היה מרגיע. זה היה המקום הבטוח שלי. לבד, כמו שהיה לפני שניקו החזיר אותי לקאריה. הרוגע הזה לאט - לאט התפשט במוחי, ולפני שהספקתי לכבות את מנורת הלילה שקעתי בשינה עמוקה.
-
"תודה לאל!" צעקה חדרה לשנתי וגרמה לי לעפעף בעיניי. פקחתי אחת מהן והסתכלתי על השעון המעורר שהיה תלוי בחדר. לאחר שטשטוש השינה עבר הצלחתי להבין שהשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. למה לעזאזל מעירים אותי בשעה הזאת?
"מה?" שאלתי בטון מנומנם וטמנתי את ראשי בכרית.
"סלינה, את הדאגת אותי למוות." זה היה ניקו. הוא התיישב לידי והמיטה שקעה ממשקלו.
"יופי," רטנתי וטמנתי את ראשי עמוק יותר בכרית.
"קומי," הוא דחף מעט את צד גופי, דבר שגרם לי להתקפל מידית. "מה קרה?"
הרמתי את גופי מהמיטה, ואז את ראשי מהכרית, ונעצתי בניקו במבט חושש.
"מה לעזאזל-" הוא נרתע לאחור ואז רכן קדימה. "מי עשה לך את זה?"ציפיתי לתגובה הרבה יותר גרועה, ונמלאתי הקלה כשזו לא באה. עם 'מי עשה לך את זה'אני יכולה להתמודד. עם היסטריה? לא בטוח.
"יש לך שלושה ניחושים, תתחיל,"אמרתי בטון ציני.
"אני אהרוג אותו," ניקו סינן ונעמד.
"אותו?" גלגלתי את עיניי. "אתה באמת חושב שאדוארד היה עושה לי דבר כזה?"
"אני לא מכיר אותו," הוא אמר בטון מתגונן.
"תפעיל את השכל הישר שלך, אני בטוחה שמאחורי כל הקנאה הזו הוא קיים." עקצתי.
"קנאה?" ניקו היתמם. "אני לא – "
"תעשה לי טובה," קטעתי אותו. "אל תשקר. אני מבינה את הקנאה הזו של האח הגדול, אבל זה לא אומר שזה דבר טוב. תחשוב מה יקרה כשלמיה יהיה חבר. אני לא חושבת שהיא תקבל את הקנאה של האבא."
"זו לא קנאה, זו דאגה." הוא אמר בטון מתגונן.
"במקרה הזה הן אותו הדבר," משכתי בכתפיי.
"אם אדוארד לא עשה לך את זה, אז מי – " הוא התחיל לשאול אבל לפני שסיים את המשפט כבר הבין. "למה הלכת אליה?"
"אדוארד אמר לי שהוא יבוא לפגוש אותי יותר מאוחר, אז הלכתי לחכות לו שם," הסרתי את הפוך מעליי והנחתי את רגליי על הרצפה בעדינות. הקרסול הימני פעם בכאב.
"עוד פעם אדוארד?" ניקו שאל בכעס.
"מה ביקשתי ממך?" קטעתי אותו והנחתי את ידי על פי כדי להסתיר פיהוק.
"בסדר, בסדר," הוא רטן. "איך הגעת לכאן?"
"אדוארד הסיע אותי, כי מישהו אמר לי להסתדר לבד," נעצתי בו מבט חודר.
הוא נאנח והצמיד אותי אליו בחיבוק, דבר שגרם לי לפלוט צווחת כאב. "את יותר פצועה ממה שאת נראית, נכון?"
"אולי," התחמקתי ממתן תשובה ישירה.
"אני אלך להביא את צ'ארלי." הוא נעמד ופתח שער.
"ארבע וחצי לפנות בוקר, אל תעיר אותו," נזפתי בו.
"תשתקי ותשכבי, אני לא רוצה שתזוזי יותר עד שצ'ארלי יבדוק אותך," הוא אמר בטון נוקשה, ולפני שהספקתי להתנגד נעלם בשער. אני אהרוג אותו.
-
"לא הצלחת להיפצע בצורה רצינית בקרב, אז באת לכאן בשביל להיפצע?" צ'ארלישאל אותי עוד לפני שהעיף לעברי מבט. הוא בא עם תיק צד שחור גדול והחל לחטט בו.
נעצתי בניקו מבט כועס. "אני לא פצועה בצורה כל כך גרועה," רטנתי.
צ'ארלי העיף מבט קטן לעברי ואז החזיר אותו לתיק. "בכלל לא."
"המצב שלי לא כל כך – איה ! " המשפט שלי נקטע בגלל כרית שנשלחה לעברימכיוונו של ניקו.
"לא כל כך גרוע, אה?" הוא גיחך.
"אוי, תשתוק," מלמלתי.
"אוקיי, הגיע הזמן," צ'ארלי הוציא מתיקו ערמה של תחבושות ובקבוקונים."נסדר אותך קצת."
"הפצעים האלה יצטרכו להגליד לבד, בלי קיצורי דרך." אמרתי לו במהירות. הוא העביר את מבטו לניקו, שהנהן.
"ראו אותה עם הפצעים האלו פה," הוא אמר והתיישב לידי.
"בסדר," צ'ארלי נאנח והתקדם לכיווני בצעדים קטנטנים. "נחטא לך את הפנים ואז – "
"אין צורך," קטעתי אותו. "כבר חיטאו לי את הפצעים עםאלכוהול."
"מי?" הוא שאל בחשד.
"אדוארד," עניתי, לא נותנת שום הסבר על מי הוא.
"הוא רופא מוסמך?" הוא המשיך לשאול.
"הוא בגיל שלי," גלגלתי את עיניי. אני לא מאמינה שאני צריכה לעבור עודחקירה בנוגע לאדוארד.
"בגיל שלך, הוד מעלתך?" צ'ארלי העלה חיוך מבין על פניו. "זאת תהיה חוצפה מצידי לשאול אם – "
"כן," קטעתי אותו בפעם השנייה להיום.
"למה הבאת אותי לכאן, הוד מעלתך?" צ'ארלי פנה לניקו. "הפציעות על הפנים חוטאו, כל השאר יעברו עם הזמן, אין לי מה לעשות כאן."
"מה לגבי הרגל שלה?" ניקו שאל.
"מה לגבי הרגל שלה?" צ'ארלי הרים גבה.
"מה לגבי הרגל שלי?" שאלתי בחשד, אין שום דרך בה הוא יכול היה לדעת שהקרסול שלי נפגע.
"אפילו עיוור היה יכול לשים לב שהיא כואבת לך," ניקו גלגל את עיניו."את הנחת את הרגליים שלך על הרצפה וכמעט קפצת עשרה מטרים באוויר."
"תביאי לי לראות," צ'ארלי כרע ליד מיטתי. הושטתי את רגלי קדימה, ונרתעתי לאחור כשהוא העביר את ידו עליה. "נקע חמור השגת לעצמך, נסיכה. ייקחו לו לפחות שלושה שבועות להחלים."
"שלושה שבועות," ניקו מלמל לעצמו. "טוב, זה בסדר, אני מניח שאת לאצריכה להשתתף בכל כך הרבה הכנות לקראת ההכתרה, ואת ההכנות שכן תצטרכי לעבור אני פשוט אביא לכאן."
"הו, לא, הוד מעלתך. אני חושש שזה לא יתאפשר," צ'ארלי התחיל לחבוש אתרגלי. "אסור לנסיכה לקום מהמיטה כמעט בכלל, היא צריכה לנוח."
"היא תנוח, אל תדאג," ניקו אמר בטון תמים, אך החיוך הממזרי שעל פניו הבהיר לי שיש לו תוכניות אחרות.
"טוב, הוד מעלתך, אני מניח שסיימנו כאן," צ'ארלי נעמד על רגליוהקצרצרות.
"כמובן, צ'ארלי," ניקו אמר. "תחזור לממלכה." הוא פתח שער."אני אחזור בקרוב."
"סליחה שגרמתי לניקו להעיר אותך," התנצלתי בפניו והעליתי את רגליי אלהמיטה.
"זה בסדר, הוד מעלתך," הוא חייך חצי חיוך ועבר בשער. הערפל הסגול נעלם, ואני וניקו נשארנו לבד.
"מה עכשיו?" ניקו שאל.
"מה עכשיו?" חזרתי על שאלתו.
"את חוזרת לממלכה?" הוא שאל, מביט מבעד לחלון על הרחוב החשוך.
"לא," הנדתי בראשי לשלילה. "אמרת לי להסתדר לבד, ואני מסתדרת לבד."
"לא התכוונתי לזה ככה," הוא נאנח וליטף את ראשי.
"כן, אני יודעת," זזתי מעט הצידה ונכנסתי מתחת לפוך. "אני רוצה לישון."
"אני לא רוצה להשאיר אותך פה לבד." ניקו אמר.
"אני יכולה להסתדר לבד," מלמלתי.
"אני אחזור בעוד כמה שעות, אל תפעילי משקל על הרגל שלך לפני שתראי אותי." הוא רכן לעברי ונישק את ראשי. "לילה טוב."
-
"אוי ואבוי, המקום הזה נראה זוועה!" קול צייצני של אישה העיר אותי כמהשעות לאחר הביקור של ניקו. מצמצתי בעיניי ופלטתי פיהוק.
"בוקר טוב, סלינה," שיילין עמדה ליד המיטה וחייכה חיוך משועשע. "את נראית טוב."
"יותר טוב ממך, זה בטוח," מלמלתי וטמנתי את ראשי בכרית.
"הוד מעלתך, את צריכה לקום ! " האישה בעלת הקול הצייצני אמרה בטון חמור.
הזזתי את ראשי הצידה ובחנתי אותה. היא הייתה לבושה בשמלה ארוכה בצבע צהבהבה, שיערה היה אסוף לפקעת עדינה על עורפה ופניה אופרו בטוב טעם. לא ראיתי אותה מעולם, ובכל זאת היה בה משהו מוכר. "מי את?" השאלה נפלטה מפי עוד לפני שהספקתילחשוב.
"זאת בת דוד שלי, קת'רין," הלנה, שעמדה בפינת החדר, התקדמה ואמרה.
"בוקר טוב, הלנה," חייכתי אליה.
"בוקר טוב, הוד מעלתך," היא השיבה לי חיוך וקדה.
"ועכשיו, אחרי שכולן בירכו אחת את השנייה בבוקר טוב, הגיע הזמן שהוד מעלתה תתעורר ותלך לשטוף את פניה." קת'רין אמרה וחייכה חיוך אדיש שחשף שורות של שיניים לבנות.
"למה כל כך מוקדם?" רטנתי ומשכתי את גופי לישיבה.
"השעה עשר בבוקר, זה לא מוקדם." שיילין צחקקה.
"רגע," הרמתי אליה את מבטי. "את לא אמורה להיות בבית הספר?"
"אמורה," היא אמרה. "אבל בזכות התרגיל הקטן שלך, אני זכיתי ליוםחופש."
"ממתי את כל כך להוטה לקבל ימי חופש?" הרמתי גבה בחשד.
"את תראי," היא חייכה במסתוריות והושיטה לי את ידה. "קדימה,קומי."
"אני יכולה לקום לבד," רטנתי והנחתי את רגליי על הרצפה הקרה.
"צ'ארלי אמר שאסור לך להניח משקל על הרגל," היא כרכה את ידה סביב מותניי ועזרה לי להתרומם.
"ואיך את יודעת?" שאלתי.
"כי ניקו לא הפסיק לדבר על זה במשך כל ארוחת הבוקר. רגשות האשם אוכלים אותו." היא ענתה לי בטון אגבי.
השתחררתי מאחיזתה ונעמדתי מולה. "אל תנסי להגן עליו," הזהרתי אותה.
"לא ניסיתי," היא הרימה את ידה כחפה מפשע.
"אני התקשרתי אליו ואמרתי לו איפה אני," התחלתי לצלוע אחורנית לעבר חדר המקלחת. "הוא החליט להתעלם ממני, זו לא אש – " רגלי הבריאה נתקלה במשהו קשה וגרמה לצעקה להיפלט מפי. ניתרתי מעלה ומטה על רגל אחת, אך בגלל שהרגל האחת הזו הייתה הרגל בה נקעתי את הקרסול, נפלתי.
"תסתמו את האוזניים!" שיילין אמרה והצמידה את ידיה לאוזניה. הלנה וקת'רין עשו כמותה, ואני נעצתי בשלושתן מבט מבד לעיניים דומעות.
"אני לא הולכת לצרוח," נאנקתי בכאב ושפשפתי את רגלי.
"אני חושבת שלזה צ'ארלי התכוון כשהוא אמר להפעיל משקל על הרגל." שיילין העירה.
"אה, באמת?" עניתי בטון עוקצני. "מי הניחה פה מזוודה?"
"את תראי למה המזוודה הזו משמשת," קת'רין אמרה בקוצר רוח. "אם אי פעם תואילי בטובך להתארגן, כמובן." הטון שלה היה עוקצני, דבר שגרם לי להבין שהמעמד שלה גבוה יותר מהמעמד של הלנה. אף אחד שעובד בשירות הממלכה לא היה מעז לדברככה לנסיכה.
נעצתי בה מבט מרוגז והרמתי את ידי. שיילין אחזה בה ומשכה אותי למעלה."תודה," מלמלתי.
"את יכולה לנסות ללכת בלי לשבור משהו?" היא שאלה בטון משועשע ועזרה לי להתקדם לעבר המקלחת.
"אני יכולה לנסות, אבל אני לא מבטיחה כלום." החזרתי באותו טון.
"כדאי לך להבטיח," היא לחשה לי, מלכסנת מבט לעבר קת'רין. "או שמישהי תכריח אותך."
"הוד מעלתך, את מתכוונת להתארגן בזמן הקרוב או שאני יכולה לחזור לממלכה?" קת'רין שאלה בטון מרוגז ובחנה את ציפורניה.
"כבר, העלמה קת'רין," השבתי לה והשתחררתי מאחיזתה של שיילין. "לכי להעסיק אותה." אמרתי לה וצלעתי לתוך חדר המקלחת.
"למה אני?" היא שאלה.
הרמתי גבה. "יש לכן הרבה דברים במשותף, שיי."
"אין לנו שום דבר במשותף," היא אמרה ברוגז.
"ברור שיש," אמרתי וסגרתי את דלת חדר המקלחת לפני שהמשכתי את המשפט."שתיכן חופרות."
-
ניסיתי למשוך את הזמן בחדר המקלחת כמה שיותר. שטפתי את פניי באיטיות, צחצחתי את שיניי, ואז שטפתי את ידיי. שקלתי להיכנס להתקלח, אך השיער שלי עדיין היה לח. יצאתי מחדר המקלחת וקפצתי לחדר שלי על רגל אחת.
"הו, תודה לאל!" קת'רין נאנחה ברוגז ומשכה את מזוודתה אליה. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
"הניסיון לעמוד ולצחצח שיניים באותו זמן." עניתי בטון עוקצני.
"למה שזה ייקח כל כך הרבה זמן?" היא שאלה, לא מרוכזת, והחלה לחטט בתוכן המזוודה.
"ברצינות?" שאלתי והתיישבתי על המיטה לצידה של שיילין.
"זה לא משנה." קת'רין נופפה בידה והמשיכה לחטט במזוודה.
"מה את מחפשת, העלמה קת'רין?" שאלתי.
"הרבה דברים," היא ענתה קצרות.
לכסנתי את מבטי ל שיילין וראיתי שגם היא, כמוני, מתאפקת לא לפרוץ בצחוק."הלנה, מה בת דודה שלך עושה?" שאלתי את הלנה, שעמדה בפינת החדר.
"אם רק הייתי יודעת, הוד מעלתך," היא נאנחה. "אם רק הייתי יודעת."
"מצאתי," קת'רין צווחה ונעמדה.
"מה מצאת?" שאלתי בחשד.
"את יודעת למה אני כאן, הוד מעלתך?" היא החזירה לי שאלה.
"אני מניחה שזה קשור באיזושהי צורה להכתרה, למרות שצ'ארלי אמר לניקו לתת לי לנוח." משכתי בכתפיי.
"אל תדאגי, מה שאני עושה לא ידרוש ממך שום סוג של מאמץ." היא הבטיחה.
"מה את עושה בדיוק?" שאלתי בחשד.
"אני מייעצת, אני עוזרת, אני בונה את העולם שכל בן מלוכה צריך לערב אחד." היא ענתה לי בטון חולמני. "אני יכולה להפוך את הנערה הכי לא מטופחת בקאריה לנסיכה לערב אחד, אבל איתך אין לי הרבה עבודה," מבטה ננעץ בפניי. "לא, בכלל לא. הפציעות המכוערות שעל פנייך יעברו בקרוב ויותירו את עורך חלק, שיערך גלי, מעט מסולסל, קל לעבודה, גוון העור שלך לא בהיר מדי ולא כהה מדי, זה מצוין, והעיניים שלך פותחות אפשרות לבחור כל צבע, כי הן כמעט שקופות." היא מלמלה, ספק לי ספק לעצמה. היא כרעה שוב ליד המזוודה שלה והוציאה סרט מדידה. "אל תדאגי, הוד מעלתך, אני אהפוך את ההכתרה שלך להכתרה הטובה ביותר שנראתה במימד מאז ההכתרה של המלכה מיה."
"כלומר ההכתרה האחרונה שהייתה?" הרמתי גבה. אזכור שמה של אמא שלי העביר בגופי מדקרת כאב שלא הייתה קשורה בכלל לפציעות, אך נתתי לזה להחליק. אסור לי להישבר כשהממלכה צריכה אותי, גם אם כרגע הממלכה מיוצגת בידיי סטייליסטית משוגעת ובת דודה שלה.
"פרטים קטנים, אל תהיי קטנונית," היא אמרה בביטול והתקרבה אליי."תרימי ידיים."
"בלי מאמץ בכלל, אה?" רטנתי אך עשיתי כבקשתה. היא מדדה את היקף מותניי,היקף חזי, אורך ידיי, היקף זרועותיי, גובהי, ורק כשסיימה רשמה לעצמה הכל.
"אוקיי, הוד מעלתך, המדידות הסתיימו, עכשיו הגיע החלק הכיף," היא זרקהאת סרט המדידה למזוודה.
"איזה חלק כיף?" שאלתי בחשד. שום דבר שקשור באישה הזו לא נראה לי כיף.
היא הוציאה מחברת שרטוט גדולה ועיפרון. "הגיע הזמן לבחור שמלה."
הסתכלתי על הבגדים שהיא לבשה, על הבדים שהתפזרו מתוך המזוודה על הרצפה, ונאנחתי. מאוחר מדי לבקש שקסטור יחטוף אותי?
---
אוקיי יש לי ליטרלי דקה אז אעשה את זה מהר - יום ראשון אני נוסעת לאילת, אז אני לא יודעת אם אצליח להעלות את הפרק ביום שני. אני די בטוחה שכן, אבל יש סיכוי שלא... במקרה ולא, אעלה שלושה פרקים ביום שישי - אחד על יום שני, אחד על יום שישי ואחד כפיצוי.
ועכשיו אני באמת חייבת לעוף, אז נתראה (אני מקווה) ביום שני ^^