נקודת הארי פוטר
"מה זה?" שאל קול קר של אישה.
"אנחנו כאן כדי לראות את זה שאין לנקוב בשמו!" חרק גרייבק.
"מי אתם?"
"את מכירה אותי!" עלבון נשמע בקולו של האדם זאב. "פנריר גרייבק! לכדנו את הארי פוטר!"
גרייבק אחז בי בחוזקה וגרר אותי למול האור, מכריח את האסירים האחרים להשתרך גם כן סביב.
""ני יודע שהוא נפוח, גברתי, 'בל זה הוא!" פלט סקביאר. "אם תביטי מעט יותר מקרוב, תראי ת'צלקת שלו.
וזאתי כאן, רואה ת'ילדה? הבוצדמית שמסתובבת איתו, גברתי. אין ספק בזה שזה הוא. ויש לנו גם ת'שרביט שלו! הנה, גברתי-"
דרך עיניי הנפוחות ראיתי את נרקיסה מאלפוי.
. היא הרימה את גבותיה. "הכניסו אותם," היא אמרה.
נדחפנו ונבעטנו במעלה מדרגות אבן אל מסדרון מכוסה דיוקנאות.
"באו אחרי," אמרה נרקיסה. מובילה לכיוון אולם הכניסה. "בני, דראקו, נמצא בבית לרגל חופשת הפסחא. אם זה הארי פוטר, הוא ידע."
חדר האורחים היה מסנוור לאחר האפילה שבחוץ; אפילו בעיניי הכמעט סגורות יכולתי להבחין בגדלו העצום של החדר. נברשת קריסטל נתלתה מהתיקרה. דיוקנאות נוספים נחו על קירות ארגמן. שתי דמויות נראו בכיסאות בקדמת אח שיש מקושטת כשהאסירים הוכנסו בכוח אל תוך החדר על ידי החוטפים.
"מה זה?" הקול המוכר, האיטי והאיום של לוציוס מאלפוי נשמע
"הם אומרים שהם תפסו את פוטר," אמר קולה הקר של נרקיסה.
"דראקו, בא הנה." לא העזתי להביט הישר אל דראקו, אבל ראיתי אותו באלכסון; דמות גבוהה מעט ממה שהוא היה, מזדקפת מעל הכורסא, פניו חיוורות ומחודדות מעומעמות תחת שיערו הבלונדיני-לבן.
גרייבק הכריח את האסירים להסתובב שוב כך שהייתי ממוקם בדיוק מתחת לנברשת.
"ובכן, ילד?" חרק גרייבק.
ניצבתי אל מול ראי שהיה מעל האח, חפץ ענקי מוזהב במסגרת עם סלסולים מורכבים.
דרך עיניי המצומצמות ראיתי את השתקפותו בפעם הראשונה מאז שעזבו את כיכר גרימולד.
פניי היו ענקיות, מבריקות וורודות, כל תווי פניי עוותו בקללתה של הרמיוני. שיערי השחור הגיע אל כתפיי והיה צל שחור מסביב לסנטרי.
אם הוא לא הייתי יודע שזה היה אני שעמד שם, הייתי תוהה מי לובש את המשקפיים שלו.
החלטתי לא לדבר, בגלל שקולי בוודאי היה מסגיר אותי, עדיין נמנעתי מליצור קשר עין עם דראקו כשהוא התקרב.
"ובכן, דראקו?" אמר לוציוס מאלפוי. הוא נשמע להוט. "זה הוא? זה הארי פוטר?"
" אני לא- אני לא בטוח," אמר דראקו. הוא שמר על מרחק מגרייבק, ונראה מפוחד מלהביט עליי
"אבל הסתכל בקפדנות, הבט! התקרב!"
מעולם לא שמעתי את לוציוס מאלפוי כל כך נרגש.
"דראקו, אם נהיה אלו שימסרו את פוטר לאדון האופל, הכול ישכ-"
"עכשיו, אנחנו לא נשכח מי בעצם תפס אותו, אני מקווה, מר מאלפוי?" אמר גרייבק באיום.
"כמובן שלא, כמובן שלא!" אמר לוציוס מאלפוי בקוצר רוח. הוא התקרב אליי בעצמו,
מתקרב כל כך שיכולתי לראות את הפנים החיוורות והרפויות כרגיל בחדות אפילו דרך עיניי הנפוחות.
עם פניו המוסווים והנפוחים, הרגשתי כאילו אני מתאמץ לראות דרך סורגים של כלוב.
"מה עשיתם לו?" לוציוס שאל את גרייבק. "איך הוא הגיע למצב כזה?"
"זה לא היה אנחנו."
"נראה לי כמו קללה עוקצת." אמר לוציוס.
עיניו האפורות הביטו במצחי. "יש שם משהו," הוא לחש. "זה יכול להיות צלקת, שנמתחה מאד... דראקו, גש הנה, הסתכל היטב! מה אתה חושב?"
הבעתו של דראקו היתה מלאה בחוסר רצון כשהתקרב אליי, אפילו בפחד.
"אני לא יודע," הוא אמר, והוא הלך לכיוון האח היכן שאימו עמדה וצפתה.
"מוטב שנהיה בטוחים, לוציוס," נרקיסה קראה לבעלה בקולה הקר, הברור. "בטוחים לגמרי שזהו פוטר, לפני שנזמן את אדון האופל... הם אמרו שזה שלו"- היא הביטה מקרוב אל שרביט-הקוץ השחור- שהיא קיבלה מגרייבק
"אבל זה לא נראה כאחד מאלה של אוליבנדר... אם אנחנו טועים, אם נקרא לאדון האופל לכאן לחינם...אתה זוכר מה הוא עשה לראול ולדולוחוב?"
"מה לגבי הבוצדמית, אם כך?" רטן גרייבק.
"חכה," אמרה נרקיסה בחדות. "הבט, דראקו, זאת לא הילדה גריינג'ר?"
".אני... אולי... כן"
"ואם כך, זה הילד וויזלי!" צעק לוציוס, פוסע סביב האסירים הקשורים כדי להיעמד מול רון. "זה הם, החברים של פוטר- דראקו, הסתכל עליו, זה לא הבן של ארתור וויזלי, מה שמו-?
"כן," אמר דראקו שוב, גבו אל האסירים. "יכול להיות."
״גם אם זה הם. מה אם שני הילדים האלו.״ אמרה נרקיסה והצביעה על פרסי ואנבת ״לא זכור שלפוטר היה עוד חברים״
דלת חדר האורחים נפתחה מאחוריי לפני שנרקיס הספיקה לקבל תשובה לשאלתה.
אישה דיברה, וצליל קולה הגביר את הפחד שלי עוד יותר.
"מה זה? מה קורה, קיסי?"
בלטריקס לסטריינג' פסעה באיטיות סביב האסירים, ונעצרה מימיני, מביטה בהרמיוני דרך עיניה כבדות העפעפים, "אבל ללא ספק," היא אמרה בשקט, "זאת הילדה הבוצדמית? זאת גריינג'ר?
"כן, כן, זאת גריינג'ר!" קרא לוציוס, "ולידה, אנחנו חושבים, פוטר! פוטר וחבריו, נתפסו סוף סוף!"
"פוטר?" צרחה בלטריקס, וחזרה אחורנית, להביט טוב יותר בהארי. "אתה בטוח? אם כך, אדון האופל חייב לדעת זאת מייד!"
היא הפשילה את שרוולה השמאלי: ראיתי את האות האפל מקועקע בבשר זרועה, וידעתי שהיא עומדת לגעת בו, לזמן את אדונה
"אני עמדתי לקרוא לו!" אמר לוציוס, וידו, למעשה, נסגרה על מפרק כף ידה של בלטריקס,
״ לוציוס! איך אתה מעז! תוריד את הידיים שלך ממני!" צעקה עליו בלטריקס
"אין לזה קשר אליך, לא את לכדת את הילד-"
"אבקש את סליחתך, מר מאלפוי," שיסע אותו גרייבק, "אבל זה אנחנו שתפסנו את פוטר, ואלו אנו שצריכים לזמן אותו״
״. פוטר הובא לבית שלי, ולכן זה בסמכותי-" התעקש לוציוס
"בסמכותך!" בלטריקס ליגלגה, מנסה למשוך את ידה מאחיזתו. "איבדת את סמכותך כשאיבדת את שרביטך״
״אנחנו אלה שתפסנו ולכן אנחנו אלה שנקבל את הזהב-" המשיך גרייבק
״זהב!" צחקה בלטריקס, מגששת בכיסה אחרי השרביט שלה. "קח את הזהב שלך, פועל מלוכלך, בשביל מה אני צריכה זהב? אני מחפשת רק את הכבוד של- של"
היא הפסיקה לדבר . עיניה האפלות ממוקדות במשהו שלא יכולתי לראות.
בלטריקס יצאה משדה ראייתי
"מה זה?" שמעתי אותה אומרת.
"חרב," נחר חוטף מחוץ לשדה הראיה.
"תן לי אותה."
"היא לא שלך, גברת, היא שלי, אני חושב שאני מצאתי אותה."
נשמע קול נפץ והבזק של אור אדום, ידעתי שהחוטף שותק. שאגת זעם באה מחבריו: סקביאר שלף את שרביטו.
"במה את חושבת ש'ת משחקת, אישה?"
"שתק!" היא צעקה. "שתק!"
הם לא היוו תחרות עבורה, למרות שהם היו ביחס של ארבע עליה: היא היתה מכשפה עם כישורים כבירים ובלי מצפון.
הם נפלו במקום עמידתם, כולם מלבד גרייבק, שהובא בכח למצב כריעה, ידיו פרושות.
בפינת עיניי ראיתי את בלטריקס מביטה מטה על האדם זאב, החרב של גריפינדור תפוסה חזק בידה, פניה חיוורות. "מהיכן השגת את החרב?" היא לחשה אל גרייבק כשהיא משכה את שרביטו מחוץ לאחיזתו המתנגדת.
"איך את מעיזה?" הוא חשף את שיניו, פיו היה הדבר היחיד שיכול היה לזוז כשהוא הוכרח להביט בה. הוא חשף את שיניו המחודדות. "שחררי אותי, אישה!"
"איפה מצאת את החרב?" היא חזרה מנופפת בה מול פניו, "סנייפ שלח אותה לכספת שלי בגרינגוטס!"
"היא היתה באוהל שלהם," חרק גרייבק. "שחררי אותי, אמרתי!"
היא נופפה בשרביטה, והאדם זאב קפץ על רגליו, אבל נראה זהיר מכדי להתקרב אליה. הוא פנה אל מאחורי ,כורסא ציפורניו המטונפות והעקומות אוחזים בגבה.
"דראקו, תזיז את הזוהמה הצידה," אמרה בלטריקס, מצביעה על האנשים המשותקים. "אם אין לך אומץ לגמור אותם, אז תניח אותם בחצר בשבילי."
"שלא תעזי לדבר אל דראקו כמו-" אמרה נרקיסה בזעם, אבל בלטריקס צעקה.
"תשתקי! המצב חמור יותר ממה שתוכלי לדמיין, קיסי! אנחנו בבעיה רצינית!"
היא עמדה, מתנשפת מעט, מביטה מטה אל החרב, בוחנת את הניצב. ואז היא הסתובבה להביט באסירים השקטים. "אם זהו אכן פוטר, אסור שהוא יפגע," היא מילמלה, יותר לעצמה מאשר לאחרים. "אדון האופל רוצה להיפטר מפוטר בעצמו... אבל אם הוא יגלה... אני חייבת... אני חייבת לדעת..."
היא הפנתה שוב את גבה לאחותה.
" האסירים חייבים להיות במרתף, בזמן שאני אחשוב מה לעשות!"
" זה הבית שלי, בלה, את לא תתני פקודות ב-"
" עשו זאת! אין לכם מושג באיזו סכנה אנחנו!" צרחה בלטריקס. היא נראתה מפחידה, מטורפת; זרם דק של אש יצא משרביטה ושרף חור בשטיח.
נרקיסה היססה לרגע, ואז פנתה אל האדם זאב.
"קח את האסירים האלו למטה אל המרתף, גרייבק."
"חכה," אמרה בלטריקס בחדות. "כולם מלבד... מלבד הבוצדמית."
——————————-
אני יודעת שלא באמת קרה כלום בפרק ורובו רק דיבורים אז מצטערת עם הוא נמרח מידי.