נסענו למקום הצילומים האחרון, שבו סטייסי ומייקל עושים את הסצנה שלהם.
הם כבר היו ישובים באחד השולחנות.
המקום הוא מסעדה יוקרתית כזו, דומה לזו שהייתי עם מייקל באחד הדייטים שלנו.
במסעדה היו שולחנות עגולים עם מפה לבנה וכיסאות באותו הצבע, וברקע הסתובבו ניצבים, בשביל לספק תחושת מציאות.
אני וג'ייסון עמדנו מאחורי המצלמות וצפינו בסטייסי ומייקל משחקים את הקטע שלהם, הם שיחקו אותו בצורה מושלמת.
הם לא פספסו אף שורה או מילה וצחקו כשהיה צריך.
סטייסי אמרה את אחת השורות שלה, וידעתי שלאחר מכן זה הסימן של מייקל לנשק אותה.
הם התקרבו זה אל זה והפגישו בין שפתיהם.
זה הרגיש כל כך לא נכון.
לראות את החברה הכי טובה שלי צמודה ככה לחבר שלי.
אבל ידעתי שזה רק לסדרה.
בדיוק באותו הרגע הבזיק בראשי הרגע מהמסיבה.
התמונה של שפתיו של מייקל צמודות אל של אמה צצה בראשי, וכל הפלאשבקים מהמסיבה חלפו אל מול עיני.
טלטלתי את ראשי כדי לסלק את אותם הזכרונות וחזרתי למציאות, שבה מייקל וסטייסי בדיוק התרחקו זה מזה.
הצלמים הורידו את המצלמות ואמנדה ושאר הצוות החמיאו להם על הסצנה.
סטייסי ומייקל התקרבו ונעמדו לצידנו.
"שיחקתם ממש טוב." החמאתי להם,
"תודה." הם ענו באותו הזמן וחייכו אליי.
לאחר שצילמנו עוד כמה חלקים לסדרה סיימנו עם הצילומים להיום וביל החזיר אותנו לוילה.
עלינו במעלית כדי להגיע לחדרינו, ובדיוק כשיצאנו ממנה, מהחדר שלידינו יצא לא אחר מאשר ליאו.
הרגשתי שהאוויר עומד לאזול מריאותי כשהוא נעץ בי את מבטו הנקמני.
מתוך אינסטינקט הלכתי צעד אחד לאחור אל מאחורי מייקל, כך שגופו מסתיר אותי מפני ליאו, מייקל לא ממש שם לב לזה, וזה בדיוק מה שרציתי.
הבטתי הצידה, לחדרו של ליאו, והכל הציף אותי.
בהיתי כמה שניות בנקודה שבה הוא תפס אותי, ודמיינתי זאת בראשי, אך קולו של ליאו קטע את מחשבותי.
"איך הולך הצילומים?" שאל ליאו את ג'ייסון, ואני חושבת שהוא הסיר ממני את עיניו.
אלוהים, הוא נשמע כרגע כמו סתם בן אדם נחמד.
אבל פאקינג לא.
איזה מין בן אדם "נחמד" היה עושה דבר כזה לבחורה?
או למישהו בכללי?
"הולך טוב, אני חושב." ענה לו ג'ייסון בקלילות והם התחילו לפתח שיחה, סטייסי ומייקל השחילו כמה מילים לתוכה פה ושם, אבל עד מהרה כל השיחה הסתרבלה בראשי ובקושי יכולתי להקשיב למה שהם אומרים.
הרגשתי שאני חייבת לעוף מהמסדרון הזה.
הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס, הצמדתי אותו לאוזני וזייפתי שיחת טלפון, כולם הסתובבו להביט בי לרגע, וסימנתי להם שאני עוד מעט אחזור.
כשהם הסתובבו חזרה לדבר עם ליאו ברחתי לחדר.
דופק ליבי היה מהיר מהרגיל וסחרחורת תקפה את ראשי.
התחיל לי התקף חרדה.
בגלל ליאו.
סגרתי אחריי את הדלת ונעזרתי בקיר שמאחורי כדי להתיישב על הרצפה.
ירדתי לאט לאט לרצפה וניסיתי לנשום.
התחלתי להילחץ כשהאוויר לא נכנס לריאותיי.
זיעה קרה נטפה על פניי והתערבבה עם דמעותיי.
לאט לאט אוויר החל להכנס לריאות שלי, עד שהם התמלאו מחדש.
נרגעתי בהדרגה והמשכתי לנשום כשאני עדיין על הרצפה.
כשחזרתי לנשום כרגיל התרוממתי לאט והלכתי לשטוף את פניי במים קרים.
לאחר שפניי התרעננו וכל הזיעה נעלמה יצאתי מחדרי וסגרתי אחריי את הדלת.
התחלתי ללכת חזרה אל כולם, אבל הם לא היו שם.
התקדמתי אל המעלית כדי לבדוק אם הם נמצאים באחת הקומות האחרות, אבל נעצרתי במקומי כשעיני קלטו את הבן אדם שגרם להתקף החרדה שלי קודם.
ליאו עמד מולי ונשען על דלת חדרו, כשעיניו ממוקדות עמוק בתוך שלי.
כאילו חיכה שאצא מהחדר.
התחלתי להתנשם בכבדות וגוש מר עלה בגרוני.
הוא התקדם אליי בצעדים איטיים, רגליי קפאו במקום ולא נתנו לי לברוח.
הוא נעצר כשהוא בדיוק מולי.
כמה סנטימטרים מפניי.
"תרגיל יפה עשית לי." הוא לחש בארסיות כשהבל פיו נוגע באפי. "הבעיטה שלך הכאיבה לי במשך כל היום."
התגברתי על שכבת הפחד שהייתה בגופי ובלעתי את רוקי. "מגיע לך יותר מסתם בעיטה." לחשתי בקול רועד, הוא גיחך בתגובה.
"אה, כן?" הוא התגרה. "קדימה, נראה אותך."
הוא חלף עם עיניו על פניי, מחכה לתגובה שלי.
ניסיתי לבעוט בו שוב, ניסיתי להרים את רגלי ולעשות לו מה שמגיע לו.
אך רגלי התנגדה ורק רעדה בתגובה.
קפאה במקומה.
"כמו שחשבתי." הוא חייך בסיפוק.
ידיי החלו לרעוד מחרדה.
"עכשיו, אם את רק תעזי אפילו לרמוז למישהו מה שקרה..." הוא איים בקול נוקשה וחמור. "אני חושב שהבנת..."
הנהנתי ונאבקתי בדמעות שאיימו לזלוג.
"את הולכת לספר למישהו?" הוא הזהיר.
הנדתי בראשי בתקיפות כשדמעה אחת ברחה וירדה במורד פניי.
"ילדה טובה." הוא לחש והסתובב לאחור, מותיר אותי קפואה במקומי כשהוא נכנס חזרה לחדרו.
כמה דקות לאחר מכן ראיתי שחבריי שלחו לי הודעה בטלפון שהם ירדו למטה.
אך במקום זאת, נעלתי את עצמי שוב בחדרי.
והתפרקתי.
עד שראיתי הודעה מרוברטו, שאומרת לבוא לסלון.
לא הייתה לי ברירה אלא לעשות מה שעשיתי בימים האחרונים.
לנגב את הדמעות ולהתנהג כאילו הכל בסדר.
מהשנייה שיצאתי מהחדר ועד השנייה שהגעתי לקומה הראשונה ידיי לא הפסיקו לרעוד והפחד שליאו יצוץ בכל רגע לא עזר למצב.
למזלי הוא לא היה.
התיישבתי על הספה ליד מייקל, הוא בהה לרגע בפניי, כאילו ראה שבכיתי.
אך לאחר כמה שניות הוא הצמיד אותי אליו ונישק את ראשי.
רוברטו אמר לנו שנצטרך להשאר פה עוד ארבעה ימים בשביל הסדרה ולא יומיים, ושזה יצא על זמן לימודים אז הוא צריך את האישור שלנו.
אני חיבת להודות שלא ממש הקשבתי, אז הסכמתי מבלי לייחס חשיבות למה שהם אמרו.
עלינו חזרה במעלית, ובמסדרון סטייסי לקחה את ידי הצידה לרגע.
"את בסדר?" היא המשיכה לאחוז בידי ברכות כשהביטה אל תוך עיני.
"ברור, למה?" עניתי את השקר הקבוע שלי.
"את נראית... חיוורת." היא ענתה במבט מודאג. "וגם עצובה כזה..."
"סתם, כאב בטן, את יודעת." שיקרתי שוב.
"בטוח?" היא ווידאה.
"בטוח." הנהנתי והיא חיבקה אותי.
"את יודעת שאם קורה משהו את יכולה לדבר איתי, נכון?" היא שאלה, כשאנחנו עדיין מחובקות.
"כן." עניתי לתוך כתפה.
הרפנו מהחיבוק וכל אחת הלכה לחדרה, כשנכנסתי לחדר שלי ושל מייקל הוא כבר היה שם וסירק את שיערותיו הבלונדינית בשירותים.
התיישבתי על השטיח ושקעתי במחשבות.
מחשבות על כך שאפילו סטייסי לא יודעת מה עברתי.
וסטייסי יודעת עליי הכל.
גם מייקל לא יודע.
אף אחד לא יודע.
שום דבר לא ישאר אותו דבר אחרי המקרה הזה.
מייקל יצא מהשירותים והביט בי לרגע. "את בסדר?" הוא שאל והתיישב לידי על השטיח.
"כן." עניתי באדישות, כאילו זה לא השקר שאני משתמשת בו הכי הרבה בזמן האחרון.
ש'אני בסדר'.
"אז למה בכית?" מבטו נדד אל תוך עיני, הרכנתי את ראשי אל השטיח שמתחתינו.
אני עד כדי כך גרועה בלהסתיר את זה?
"הי, תסתכלי עליי." הוא שלח את האצבע שלו לסנטרי והרים אותו עד שעיניו היו מוכרחות להסתכל על שלו. "אוליביה," לשמוע את שמי מתגלגל על לשונו היה הדבר המרגיע והיפה ביותר ששמעתי בחיי. "בבקשה תדברי איתי." הוא ביקש והמשיך להביט בעיני.
הרגשתי דמעות מעקצצות בעיני.
פתחתי את פי כדי לדבר.
לספר לו מה עברתי ומה ליאו עשה לי.
עד שהקול שלו חדר למחשבותי.
והשתלט עליהן.
"אם את רק תעזי אפילו לרמוז למישהו על מה שקרה..."
קולו הדהד בראשי, שוב ושוב, כמו כדור פינג פונג שקופץ.
"אם את רק תעזי אפילו לרמוז למישהו על מה שקרה..."
אסור לי לספר כלום.
אני לא יודעת מה ליאו יעשה אם הוא יגלה שסיפרתי.
לא יכולתי לשאת את זה יותר, הרגשתי שליבי עומד להתפוצץ בקרוב אם לא אספר למישהו, הרגשתי שאני עומדת להתפרק, או להתעלף.
מה שיבוא קודם.
"אני פה בשבילך." מייקל לחש לאוזני.
המשפט הזה, זה היה המשפט שגרם לי להתפרק בפניו.
"אני מצטערת." פרצתי בבכי וקרסתי אל זרועותיו של מייקל.
"מה קרה, נסיכה?" הוא שאל בדאגה וליטף את ראשי.
נטמנתי עמוק יותר בכתפו והוא הצמיד אותי אליו.
החדר התמלא ביבבותיי ומגעו החם של מייקל היה הדבר היחידי שהרגשתי.
"ששש..." לחש מייקל, "אני פה איתך." הוא ליטף את ראשי ברכות. "אני פה איתך."
הרפתי מזרועותיו של מייקל כמה שניות לאחר מכן וניגבתי את הדמעות שברחו מעיני.
"אני... אני לא יכולה לספר לך את זה." לחשתי בפחד מהמחשבה על מה ליאו יעשה אם יגלה שסיפרתי.
"את יכולה לספר לי הכל, אוליביה." הוא לקח את ידי וסגר אותה בתוך שתי כפות ידיו, היא התמלאה חמימות.
הנדתי בראשי במרץ. "אני מפחדת שהוא יעשה לי משהו-" ידי הוטחה על פי בסיום המשפט כשהבנתי שפלטתי יותר משהייתי צריכה, ודמעותי חזרו לזלוג על פניי.
מייקל נראה חצי כועס וחצי עצוב. "מישהו פוגע בך?"
הנדתי בראשי, למרות שזה שקר.
"אוליביה, מי פוגע בך?" הוא לקח את אחת הידיים שאחזו בידי וניגב את דמעותי איתה.
"תספרי לי, מי גורם לך לפחד ככה?" הוא דרש לדעת.
"ל-ליאו." לחשתי בגמגום כשידי הרועדת עטופה על ידי של מייקל, והדמעות לא מפסיקות.
"מה הוא עשה לך?" קולו נעשה עבה והוא הסתכל עליי במלוא הרצינות.
השתתקתי.
"אוליביה, מה הוא פאקינג עשה לך?" קולו של מייקל התמלא בכעס, הוא לחץ את ידי ושילב אותה בשלו, מחכה לתשובה ממני.
הבנתי שאחרי שסיפרתי לו את זה אין לי ברירה אלא לספר הכל.
"הוא... ניסה... לאנוס... אותי." לחשתי בגמגום מדמעות כשקולי רועד, וכך גם ידיי.
מייקל השתתק ובלע את רוקו.
ידו הפנויה-זו שלא אחזה בידי- התכווצה לאגרוף והוא סקר אותי במבטו.
"הוא עשה מה?"
בלעתי את הגוש המר שעלה בגרוני.
"הוא ניסה לאנוס אותי." חזרתי על עצמי בלחש כשהדמעות התגברו.
--------------------
היייי
וואו, לדעתי הפרק הזה יצא טובבבב
מקווה שאהבתםםם
איך אתם חושבים שמייקל יגיב???
דרך אגב, מי קונה לי מייקל משלי?
אם אהבתם בבקשה תצביעו לפרקקק אני ממש משקיעה לכם ומעלה פרק בכל יום, אז אני ממש אשמח שתגיבו מה דעתכםםם
ביושששש 3>