איך אני אהיה איתו באותו המקום כשאנחנו צריכים להיות בוילה עוד כמה ימים?
חשבתי בבכי כשאני עדיין עם בגד ים, ומחשבותיי היחידות הן על מה שקרה הרגע.
עדיין הייתי על הרצפה, והיבבות השקטות שלי היו הצליל היחידי בחדר הריק.
ידית הדלת ירדה למטה והשמיעה רעש, אך לא נפתחה מפני שהייתה נעולה.
קפצתי בבהלה ודמעותי גברו, לא הצלחתי לנשום כרגיל.
הנחתי את ידי על פי וחסמתי מקול הבכי שלי לצאת, כדי לא לתת סימן שאני נמצאת כאן, למקרה שמי שנמצא מחוץ לדלת המפרידה הוא ליאו.
"אוליביה? למה נעלת?" קולו המוכר של מייקל גרם לי לחזור לנשום רגיל.
לא התכוונתי לספר למייקל עכשיו מה שקרה.
לא ידעתי איך.
לא ידעתי איך הוא יגיב.
בעיקר פחדתי על מה שיקרה לי אם אספר.
מה שליאו יעשה לי.
נשמתי כמה פעמים בכדי להירגע וניגבתי את עיני מהדמעות.
"א... אני פותחת!" ניגשתי לדלת, למזלי קולי לא השאיר שום רמז לבכי שהיה קודם.
פתחתי את המנעול ונרגעתי לגמרי כשראיתי את מייקל עומד בפתח, עם הבגד ים שהלך איתו.
הוא סגר את הדלת אחריו ונכנס לחדר.
"לא באת בסוף," הוא ציין במבט שואל. עיניו בחנו אותי, מכף רגל עד ראש, ונעצרו שהגיעו לעיני.
חיוך עצוב עלה על פניו לפתע, "בכית?" הוא שאל והעביר את שיערי אל מאחורי אוזני.
הוא מכיר אותי טוב מידי. נאנחתי בליבי.
"כן..." לחשתי והתיישבתי על המיטה, הוא התיישב אחריי.
ידעתי שהוא עומד לשאול למה בכיתי, אז חיפשתי אחר תירוץ מספיק אמין.
"מה קרה?" פניו נעשו מלאות רחמים ועצב.
"אני..." התחלתי, "בדיוק קיבלתי, אז כאבה לי ממש הבטן, אבל... אני בסדר עכשיו." שיקרתי, "בגלל זה גם לא באתי לבריכה בסוף."
שקר.
"את רוצה שאני אביא לך... שוקולד, או משהו כזה?" שאל.
"אני בסדר," לחשתי.
עוד שקר.
אני לא בסדר.
עיניו של מייקל בחנו אותי שוב.
כל הזכרונות ממה שקרה קודם הציפו אותי מחדש.
הרגשתי את האחיזה הכואבת של ליאו בידי, את עיניו הירוקות והמאיימות סוקרות את גופי, את ידו מנסה להוריד ממני את הבגד ים.
כל מה שאמר לי רץ בראשי כמו סרט.
נלחמתי בקולו שהדהד בראשי.
"תשחררי, זונה קטנה."
"את רוצה אותי."
"את תאהבי אותי. אני אגרום לך להנות."
פרצתי שוב בבכי ונפלתי לזרועותיו של מייקל, שנפתחו לקראתי.
הוא עטף אותי וראשי נטמן בשקע צווארו, כשדמעותיי מרטיבות את גופו הגלוי.
קולות בכי בקעו מגרוני ונחסמו בכתפו של מייקל.
"זה בגלל המחזור?" בירר מייקל בעדינות.
"כן." לחשתי, הוא העביר את ידו מעלה ומטה על גבי.
כמובן שגם זה שקר.
"כואב לי לראות אותך סובלת," קולו לא עלה על פני לחישה, למרות שאנחנו היינו היחידים בחדר.
תחושת החמימות של זרועותיו של מייקל נתנו לי הרגשה שאני בטוחה.
שאיתו לא יקרה לי כלום.
"מייקל?"
"מה?"
"אל תשחרר." הפצרתי, רציתי שהחיבוק הזה ימשיך לנצח.
חיבוק אחד שגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב.
חיבוק אחד מהבן אדם הנכון.
"לא התכוונתי לשחרר." הוא לחש חזרה והצמיד אותי קרוב יותר אליו.
דילגתי על ארוחת הערב היום, לא רציתי להתקל בליאו.
מייקל לא מבין במחזור וכל הדברים האלה של הבנות, אז הוא בטוח שבגלל המחזור כאבה לי הבטן ובגלל זה בכיתי.
הוא חזר לחדרנו, כשאני שכבתי במיטה לאחר מקלחת חמה והייתי לבושה בפיג'מה, ובידו כמה דברים.
"זה כל מה שמצאתי," הוא אמר, פיזר את הדברים על השמיכה ונשכב לידי בצד שלו.
הסתכלתי בדברים הפזורים על המיטה.
היה שם חבילת שוקולד חלב, עוד כמה שוקולדים, וחבילת כדורים.
חייכתי למראה המחווה הקטנה הזאת, שעשתה לי קצת טוב ביום החרא הזה.
היום הגרוע בחיים שלי.
"תודה." הנחתי את כל הדברים בשידה שלצד המיטה.
מייקל חייך אליי והנחתי את ראשי על כתפו.
זרועותיו מצאו את מקומן, מכסות את שלי ועוטפות אותי בחום וביטחון.
וככה נרדמנו, מחובקים ומכורבלים זה עם זה.
***
"כמה סוכר?" שאל ג'ייסון את רוברטו שישב בספה יחד איתנו. היינו בקומה השנייה שגם שם יש ספה, ושם נמצא המטבח, וגייסון הכין לרוברטו קפה לפני הצילומים שלנו.
"באמת, ג'ייסון, אנחנו מכירים כבר שבע עשרה שנים ואתה לא יודע שאני לא שותה עם סוכר?" צקצק רוברטו בלשונו.
"מה בלי סוכר, מה אתה בעונש?" ג'ייסון הוציא את קופסאות הסוכר מהארון וכפית מאחת המגירות.
"בסדר, אז תעשה כפית אחת." נכנע.
ג'ייסון הכניס את הכפית לקופסאת הסוכר ושפך את הסוכר לתוך הקפה, לאחר כמה דקות הגיש אותו לרוברטו.
"היום יהיו בגדים שונים בצילומים?" שאל מייקל.
"אני חושב שכן." ענה רוברטו, הוא קירב את כוס הקפה לפיו ולגם ממנה, פניו נעוותו למבט נגעל והוא ירק את הקפה חזרה לכוס. "ג'ייסון, בפעם הבאה בבקשה תבדיל בין המלח לסוכר." הוא ביקש והניח את הכוס על השולחן הקטן והעגול, וניגב את פיו עם מפית.
"זה יעזור אם אני אגיד אופס?" מלמל ג'ייסון, וניסה לא לצחוק.
"זה יעזור אם תזיז את הרגליים שלך ותלך לצילומים." רוברטו החווה בידו אל הדלת. "ביל מחכה לכם בחוץ."
יצאנו החוצה והמכונית של ביל קיבלה את פנינו.
נכנסנו אליה והוא התחיל בנסיעה למקום הצילומים.
הנסיעה הייתה שקטה, ואף אחד לא דיבר.
אני הבטתי בחלון והסתכלתי על הנופים החולפים, וניסיתי שלא לחשוב על אתמול.
אבל זה היה בלתי אפשרי.
מה אם לא הייתי בועטת בו?
דמותו של ליאו נאנק מכאבים על המיטה הבהבה בראשי, והמחשבות על 'מה אם' דהרו במוחי.
השתדלתי שלא לבכות, כי התירוץ שלי כבר לא יהיה אמין.
ולמרות זאת דמעה ברחה מעיני.
ניגבתי אותה במהירות ווידאתי שאף אחד לא ראה זאת, למזלי לא בגלל שהייתי עם ראשי פונה לחלון.
איך אני אמורה להתנהג כאילו הכל כרגיל, כשהכל לא כרגיל?
אתמול הביאו לנו את הטקסטים לסצנה של היום להתאמן, עם כל מה שקרה לא הספקתי, אבל הזיכרון שלי זוכר את זה גם ממה שקראתי בחזרות אתמול אחרי הסצנה.
כשהגענו למבנה, אותו אחד מאתמול, יצאנו מהמכונית וניגשנו לדפוק בדלת.
"איחרתם." ציינה אמנדה במבט חמוץ כשפתחה את הדלת.
קצת נרתעתי מההתקפה המהירה שלה על הבוקר,
כולם נראו מעט מובכים.
"סתם, צוחקת איתכם." היא גיחכה. "הקדמתם בעשר דקות."
נשמתי לרווחה וכולם צחקו.
נכנסנו לבפנים, והכל היה כמו אתמול; הצוות עם האוזניות ישבו במחשב, מצלמות מוצבות ברחבי החלל, והספה שמולנו.
"אתם יודעים את הטקסטים בעל פה, או צריכים להתאמן עוד כמה דקות?" שאלה אמנדה ולקחה פנקס ועט מהשולחן שבצד החדר. היא רפרפה בדפי הפנקס.
הסתכלנו אחד על השני והנהנו.
"כולם מוכנים." ענה מייקל.
"מעולה," היא כתבה משהו בפנקס וסגרה אותו. היא התחילה להסביר שוב מה עומד לקרות. "בקטע של היום הבנות," היא הסתכלה עליי ועל סטייסי, והעבירה את מבטה אל מייקל וג'ייסון, "פוגשות את הבנים." היא הניחה את הפנקס על השולחן וחזרה אלינו.
הנהנו שוב.
"ואני רוצה שנספיק היום גם את הנשיקה של מייקל וסטייסי." היא הביטה בהם.
עיני עברו אליהם במהירות, ומבטי הצטלב עם של מייקל.
סיכמנו שזה בסדר שנעשה את זה בשביל הסדרה, אבל בכל זאת, יהיה מאוד מוזר לראות את החברה הכי טובה שלי והחבר שלי מתנשקים.
"אני שמחה שבסוף הסכמתם למרות מה שקורה ביניכם במציאות." היא פנתה לכולנו.
משום מה היינו שקטים מהרגיל היום.
"אוקיי, חכו פה אני אביא לכם את הבגדים של היום." היא נעלמה באחד החדרים.
לאחר כמה דקות היא חזרה כשבידה בגדים תלויים על קולב.
היא הושיטה לבנים סינר עם השם של חנות השייקים ולנו סתם ג'ינס וחולצה פשוטה, מפני שבסצנה הזאת אנחנו לא בחקירה, אלא הולכות לחנות השייקים של הבנים.
נסענו למקום הצילומים הראשון-החנות.
היא נראתה כמו חנות שייקים רגילה, היה דלפק, שמאחוריו הבנים עמדו והכינו את השייקים, היה בלנדר, פירות, שולחנות עם כיסאות בר ללקוחות. בקיצור, חנות שייקים.
כל הצלמים עמדו במיקומים עם המצלמה מכוונת וגם אנשי התאורה, אני וסטייסי עמדנו מחוץ לחנות, מוכנות לרגע שלנו להכנס.
אמנדה הכריזה שהסצנה מתחילה, ונכנסו לחנות כשהמצלמות עוקבות אחרינו ומצלמות.
הגענו עד הדלפק, שבו הבנים עמדו.
"היי, אני אשמח לשייק תות." ביקשתי,
"ואני שייק אננס." ביקשה סטייסי, הבנים הנהנו וניגשנו לשבת בשולחן הבר.
כמה שניות לאחר מכן הם הגיעו אלינו עם השייקים.
בקטע הזה מייקל אמור לשפוך על סטייסי את השייק, וככה הוא עשה.
"עכשיו כל החולצה שלי מלוכלכת!" צעקה עליו סטייסי.
"מצטער, זה על חשבון הבית." אמר מייקל והלך חזרה לדלפק, כשחזר עם מגבון הוא התחיל לנגב את החולצה שלה.
הסצנה המשיכה בכך שאוליבר (מייקל) הציע לקיילי (סטייסי) לצאת לאנשיהו כפיצוי, והיא הסכימה.
"הייתם מצויינים!" הכריזה אמנדה.
------------------------
היושששש
מסכנה אוליביהההה
מה אתם חושבים שיקרה בהמשךךך?
מייקל יגלה על זה? ואם כן, איך הוא יגיב?
איך אתם חושבים שאוליביה תתנהגגג?
אל תשכחו להגיב ולהצביע לפרקקק
נפגש בפרק מחר 3>
לוב יו🤍