טוטוטוטו צליל צומרני העיר אותי וגרם לי לפקוח את עיני ולידי למשש בעצבנות את השידה בכדי למצוא את הכפתור שעוצר את השעון המעורר שלי.
לאחר שתי שניות הצליל חזר על עצמו. שוב, ושוב.
עד שהעצבים שלי השתלטו וקמתי ממיטתי. גיששתי בחושך המוחלט אחר השעון ולאחר שמצאתי עצרתי בהקלה את הצליל שצרב באוזני,
ולפתע השקט שהשתרר הכאיב לי.
על השעון הייתה השעה שש וחצי בבוקר, לא שעה שאני רגילה להיות ערה בה בחופש.
בדיוק כשהתכוונתי לחזור לישון מפני שהיום יוצאים לחופש של שמונה ימים, נזכרתי שיש קמפינג.
הדלקתי את האור ומצמצתי במהירות כדי להתרגל לאור שמילא את החדר. בחרתי בגדים; טרנינג ארוך וחולצה ארוכה בצבע כהה, כמו הטרנינג, וסידרתי את שיערי, איפרתי את פניי וירדתי למטה יחד עם התיק.
פתחתי אותו ובדקתי שלא חסר לי כלום, בפעם השלישית בערך.
דפיקה בדלת הלחיצה אותי עד קפיצה בבהלה.
ניגשתי לפתוח אותה ולא יכולתי שלא לחייך למראה שעיניו פגשו על הבוקר.
חיוכו של מייקל התרחב כשהסתכל עליי והוא הוריד את ידו מממשקוף הדלת, שנשען עליו עד לפני רגע.
"רגע, אני מאחרת?" נבהלתי ועיני סקרו מאחורי מייקל, אחר המכונית שלו, או כל סימן אחר שאומר ששאר החברים שלנו מחכים באוטו כדי שניסע לקמפינג.
הוא גיחך לשמע קולי הלחוץ. "רק באתי להיות איתך לפני שניסע." הרגיע אותי וחיוכו התרחב.
נאנחתי. "כבר חשבתי שאני מאחרת, הלחצת אותי, דפוק." צחקתי והדפתי בקלילות את חזהו.
הוא לכד את שפתיי בשפתיו והצמיד את גופי לשלו.
שפתינו השתחררו אלה מאלה, הוא לקח את התיק שלו מהרצפה וסגרתי את הדלת לאחר שהוא נכנס לביתי.
עיניו של מייקל נלכדו על התיק הפתוח שהונח על הרצפה.
"ארזת את כל הבית, אה?" הוא מלמל וצחקק.
"לא נכון!" מחיתי והתכופפתי כדי לסגור את התיק, שלא הסכים לשתף פעולה.
ידי גררה בכוח את הרוכסן והתפלאתי שהוא לא יצא מהמקום כשהתיק נסגר, נפוח ומלא.
"רואה?" הצבעתי על התיק הסגור בחיוך מסופק.
הוא חייך, בדיוק אז נשמעה צפירת אוטו מבחוץ.
"כנראה שהם פה," מייקל שם על כתף אחת את התיק שלו, ובכתף השנייה תלה את התיק שלי.
הוא התקדם עם שני התיקים לעבר היציאה כאילו הם שקלו גרם אחד בלבד.
"אתה לא צריך לסחוב לי את התיק, אני חושבת שאני אשרוד עד האוטו." צחקתי והלכתי בעקבותיו.
"נסיכות לא סוחבות תיקים." הוא אמר בחיוך שובב, הסתובב אליי, נתן לי נשיקה מהירה-שלא הספיקה לי בשביל להרגיש את טעמו- ויצא מהדלת כשאני אחריו.
בחוץ חיכה לנו האוטו של ג'ייסון, הלכנו אליו והתיישבתי במושב האחורי ליד מייקל, כשסטייסי יושבת מקדימה, והפעם מאדי בבגאז' ואשלי לידינו.
"האוטו עומד לצאת לדרך בעוד חצי דקה, כולם לחגור חגורות בטיחות!" הכריז ג'ייסון והתניע את המכונית. כולנו חגרנו וגופי נדחף לאחור אל המושב כשג'ייסון התחיל לנסוע במהירות.
סטייסי שמה שירים על פול ווליום ופתחנו את החלונות כדי לתת לרוח להכנס דרך החלונות ולשטוף אותנו, צרחנו באוטו והאווירה הייתה כל כך כיפית ומדהימה.
במהלך הנסיעה ידו של מייקל גיששה על המושב שלי ומצאה את ידי, החזקנו ידיים עד סוף הנסיעה.
השמש צבעה את השמיים בגווני צהוב וכתום והיה מעונן בחוץ, חמים ויפה.
לאחר שעה וחצי של נסיעה ההתרגשות נחתה עליי כשג'ייסון הכריז שהגענו והאוטו החנה.
בחיים לא הייתי בקמפינג.
טוב, חוץ מהטיול שנתי ומהטיולים בצופים בכיתה ה'.
אבל חוץ מזה, לא הייתי בקמפינג.
במיוחד לא עם החברים הכי טובים שלי.
המשפחה שלי אוהבים את הטבע, לצפות בכוכבים בלילה, לישון תחת כיפת השמיים...
אני קצת מצטערת שאני לא יכולה להגיד על עצמי את אותו הדבר.
אני אמנם לא בן אדם שאוהב כל כך טבע, בגלל החרקים והלכלוך, אבל אני לא כמו הבנות האלה שלא מסוגלות שכף רגלן תגע בבוץ, או שמתלוננות כי הן ישנות בשק שינה.
סך הכל אני לא הייתי אומרת שאני מפונקת, עובדה; אני כבר כמה חודשים מסתדרת בלי המשפחה שלי, דואגת לעצמי, וקונה מהכסף שהשגתי בעצמי.
כולם הורידו את חגורת הבטיחות שלהם.
חוץ מאשלי, שישנה עמוק במושבה.
ג'ייסון סובב את ראשו לאחור ממושב הנהג. "בוקר טוב!" צעק לאשלי, והיא קמה בבהלה.
"איפה אני?" היא קפצה עד כמה שהחגורה נתנה לה ונשמה כשראתה אותנו.
"בהוואי, כמובן." התבדח ג'ייסון ואשלי נאנחה ברכות, "הלוואי."
ירדנו מהאוטו עם התיקים-כשמייקל עדיין לא מסכים שאני אסחוב את שלי- ומייקל הנחה אותנו איפה להניח את התיקים ואיפה המשפחה שלו תבנה את האוהל שלה.
לאחר כמה דקות, כשכל חלקי האוהל הונחו על האדמה וג'ייסון ומייקל התחילו לבנות אותו, קול נשי ומבוגר נשמע מאחורינו, "אם אתם צריכים עזרה תגידו לי."
כשהסתובבתי לאחור ראיתי אוטו נוסף בצבע לבן שחנה ליד האוטו של ג'ייסון, וכשראיתי את אואן מוציא את מישל מהאוטו הבנתי שזו המשפחה של מייקל.
תמיד כשבאנו למייקל ההורים שלו לא היו בבית, אז זו הפעם הראשונה שאני רואה אותם.
האישה שדיברה קודם עמדה מולנו כשתיק קטן תלוי על גבה.
הקארה החום שלה הגיע עד כתפיה ועיני הים שלה הזכירו את של מייקל.
לא היו לה שום קמטים. בכלל.
להפך, עורה היה זוהר כמו של נערה בגילי, והיא נראתה צעירה. למרות שלא ידעתי בת כמה היא.
לידה עמד גבר גבוה ממנה בעשרים סנטימטרים אני חושבת, ושיערתי שהוא בערך בגובה מטר שמונים.
פחות או יותר בגובהו של מייקל.
הוא נראה כמו שמייקל תיאר לי את בן זוגה של אימו, כך שידעתי שזה הוא.
גם לו היה שיער חום, אבל עיניים חומות, כמו של אואן.
מפני שידעתי שהוריו של מייקל גרושים שיערתי ששיערו הבלונידני מאבא שלו.
"אנחנו בסדר, תודה אמא." אמר מייקל והמשיך להרכיב עם ג'ייסון את האוהל.
אימו של מייקל הנהנה והלכה עם הגבר שלצידה לאוטו, הוא הוציא משם תיקים והוא ואואן התחילו לבנות את האוהל בזמן שמישל צהלה בידיה של אמו של מייקל.
"אמא שלך ממש יפה." אמרה מאדי למייקל, שהרים את ראשו וגיחך בחיוך כשהסתכל על אימו שמאחורינו. "אומרים לה את זה הרבה." הוא המשיך לבנות עם ג'ייסון עד שעמד מולנו אוהל כחול וגדול.
הוא היה גדול בהרבה מהאוהל שבנינו בטיול שנתי, כי היינו צריכים להכנס בו יותר אנשים.
נכנסנו לאוהל אחד אחרי השני, כשכל אחד אוחז בתיק שלו.
"מאוד ריק פה." ציינה מאדי וזרקה את התיק שלה בקצה האוהל, הוא נחת בקול חזק והיא התיישבה עליו.
"אה, את חושבת?" לגלגלה אשלי ועשתה פניי מופעת.
"אנחנו ישנים פה!" הכריזה סטייסי וגררה את ג'ייסון איתה לקצה השמאלי של האוהל.
ג'ייסון גרר אחריו את התיק והניח אותו ליד של סטייסי.
איכשהו המזרונים של מאדי ואשלי כבר נפרשו ותפסו חלק מהאוהל, אפילו לא שמתי לב שהן פתחו אותם.
אני ומייקל נעמדנו במקום היחיד שלא נתפס באוהל-ליד הכניסה. "כנראה שאנחנו כאן..." מלמלתי והזזתי את תיקי הכבד אל הקצה.
מייקל פרס את מזרונו ואני את שלי לידו.
"מה אומרים על איזה שנ"ץ טוב כזה?" הציע ג'ייסון והתמתח במזרונו.
"שנ"ץ? השעה שמונה בבוקר." ציינה אשלי בפיהוק רחב.
"אז שנת בוקר, לא יודע. תקראי לזה איך שבא לך, רק שזה יכלול שינה." הוא הוציא מהתיק שלו שק שינה ופתח אותו. לאחר מכן נכנס לתוכו ועצם עיניים כשאמר, "נתראה עוד איזה שעה."
כולנו החלטנו ללכת לישון קצת.
פתחתי את שק השינה שהוצאתי מהתיק והתכרבלתי בתוכו, ליד מייקל.
כשקמתי שעה וחצי לאחר מכן, כולם היו ערים, חוץ מסטייסי.
"בוקר טוב." חייך מייקל, ששכב לידי על מזרונו וידו ליטפה אותי מבעד לשק השינה.
"היי," החזרתי חיוך ויצאתי מתוך שק השינה, גלגלתי אותו והנחתי על המזרון.
"אני הולך לבדוק איך המשפחה שלי מסתדרת." הודיע מייקל. הוא קם מהמזרון ויצא מהאוהל.
לאחר כמה דקות האוהל התחיל לרעוד.
רעידות קטנות כאלה, כאילו מישהו מזיז אותו.
"האוהל על מצב רטט?" מאדי הביטה סביב וצחקקה.
"זה בטח מייקל שכח איך פותחים אוהל." גיחך ג'ייסון.
לפתע האוהל נפתח, ודמות קטנה רצה לעברי.
"אואיביה!" מישל צהלה וקפצה כשהגיעה אליי.
"שלום!" חייכתי למראה הילדה הקטנה והאנרגטית.
כמה שניות אחריה נכנס מייקל. "יש לנו אורחת." הוא הכריז כשמישל חזרה אליו והוא הרים אותה על ידיו.
-----------------------------
היושששש
אני לא מרגישה כלכך טובבב אז לא עלה פרק אתמול ויש מצב שגם מחר אני לא אוכל להעלותת
בפרק הבא של הקמפינג עומד להתחיל להיות מענייןןןןן אז סורי אם הפרק לא היה משהו.
מישל עושה לי חשק לאחות קטנה😍
קיצררר מקווה שאהבתם תפרקקק אני אשמח אם תגיבו ותצביעו אני ממש מעריכהההה
אוהבתתתתת💜