קיארה
כיווצתי את עיניי מקרני השמש, ובאופן אינטואיטיבי הכנסתי את ראשי מתחת לשמיכה. כמו בכל בוקר. רק שהבוקר הזה, לא הרחתי עקבות של ריח הדובדבן המתוק שמייחד אותי. זה היה ריח שונה. חריף. חזק ונקי. הריח שלא מפסיק לרדוף אותי כבר חודש וחצי. הידיים שלי עלו בתנועה מהירה אחת, והורדתי את השמיכה מעל ראשי. לקחו לי כמה שניות להבין ולעכל שישנתי בחדר של סבסטיאן קיטון.
הידיעה הזאת זעזעה אותי לשתיקה. ומה שעוד יותר זעזע אותי זה שזאת הייתה השינה הכי טובה שלי מזה שנים. התרוממתי על אמות ידיי, דוחפת את מרפקיי אל המזרון הרך שיכל להכניס בתוכו לפחות שלושה אנשים בתנוחות שונות.
סובבתי את ראשי הצידה כדי למצוא את הפלאפון שלי. 16 שיחות שלא נענו ממייגן, והודעה אחת ממרקו.
מר ג׳ונס טס הבוקר לוושינגטון, יחזור בעוד שבוע. תרגישי טוב.
״מה לעזאזל...״ מלמלתי. זה היה יותר מידי מידע להכניס למוח במעט מידי זמן. אבא שלי לא יהיה כאן במשך שבוע שלם, זה הכי הרבה חופש שקיבלתי ממנו מאז שחזרתי לניו יורק. המחשבה הזאת העלתה בי חיוך קטן, שירד מהר כשנזכרתי במיטה של מי אני שוכבת. חייגתי למייגן בזריזות, עדיין חצי שכובה לאחור.
״תגידי, את השתגעת?״ היא צווחה, דקירה חדה בעור התוף שלי גרמה לי להרחיק את הנייד מאוזני.
כיסיתי את הפה שלי בכף ידי ולחשתי, ״אני לא מאמינה שנתת לי לישון כאן! איך לא עצרת את זה?״
״אני ניסיתי! אבל אני ורג׳י היינו באמצע דייט רומנטי באיטליה הקטנה, שדרך אגב פתחו מסעדה חדשה בשדרה ה-״
״מייגן!״ קראתי.
״לא משנה,״ היא חיזקה את קולה, ״סבסטיאן אמר לו שאת אצלם ובשביל הבטיחות שלך אני צריכה לשקר שאת איתי.״
״מה...״ מלמלתי בבלבול.
״אה, ושאת חולה בשפעת.״ היא הוסיפה. ההודעה של מרקו עכשיו נהייתה הגיונית יותר.
״טוב, אוקיי.״ נאנחתי. ״אני אדבר איתך כש-״
המסך הפך לשחור. הפלאפון שלי נכבה מחוסר סוללה.
שיט. קיללתי מבפנים, וזרקתי אותו אל הצד השני של המיטה.
הורדתי את רגליי בזהירות אל הרצפה, עושה את צעדיי על קצות אצבעותיי לחדר האמבטיה שבו התקלחתי אתמול. הדבר הראשון שתפס את עיניי הייתה סלסלת קש ענקית שחיכתה לצד הכיור. שלחתי את ידי אליה, והוצאתי מה שבתכולתה. מברשת שיניים ארוזה, מכנסי ג׳ינס בצבע כחול בהיר, סריג שחור ותחתוני חוטיני דקים בצבע אדום. צחוק היסטרי בבעבע בגרון שלי. הרגשתי את השפיות שלי מתנדפת מהגוף שלי כמו זיעה. האיש היה לא ייאמן.
צחצחתי שיניים, סירקתי את שיערי - במסרק שלו - התלבשתי ותפחתי על תפוחי הלחיים שלי בשביל להיראות חיה עד כמה שאפשר.
יצאתי אל המרפסת שלו דרך דלתות הזכוכית ששימשו גם כחלונות בחדרו, שאפתי לריאות את האוויר הצח של הבוקר לפני שהעזתי לחפש אותו ברחבי הבית.
המרפסת הייתה מרובעת עם מעקה ברזל בצבע חום כהה, משקיפה אל הבריכה והגן. בקצה שלה, היה שער קטן לבן שהוביל למדרגות מסולסלות למטה. זאת הייתה תחלופה נהדרת למדרגות שמובילות אל הסלון ולהסתכן בהיתקלות עם אימא שלו.
עשיתי את דרכי למטה, חולפת על שפת הבריכה. שתי ציפורי דרור נעצרו לידי, והרטיבו את רגליהם הקטנות במי הבריכה שגלשו החוצה. סבסטיאן גר בלונג איילנד, כמוני. בתי הקרקע כאן היו יפים ועצומים בגודלם, בשונה משאר הדירות הסטנדרטיות בעיר.
שיעול גרוני יבש נשמע וגרם לי לקפוץ במקומי, כמעט ליפול לאחור אל המים.
״זהירות, גברת ג׳ונס. שלא תרטיבי גם את הבגדים החדשים.״ אימא שלו עמדה מאחוריי, עם כובע גרב וורוד וחלוק צמר לבן שעטף אותה. האדים שעלו מכוס הקפה שהיא אחזה בשתי כפות ידיה עטפו את פניה החמוצות.
התייצבתי בחזרה על רגליי, והחלקתי את הסריג שלי כלפי מטה. ״בוקר טוב, גברת קיטון.״
היא העלתה חיוך מבלי לחשוף את שיניה, לא מסתירה את שנאתה כלפיי. ״סבסטיאן במרתף, אם את מחפשת אותו.״
״תודה,״ אמרתי מיד, מבלי לדעת איפה המרתף הארור נמצא במקום הענק הזה. התגנבתי חזרה אל הבית, עברתי דרך המטבח והסלון, מחפשת עוד מדרגות שמובילות למטה. הסתובבתי על קרסוליי במסדרונות הארוכים, מתבוננת בכל התמונות הממוסגרות זהב. ראיתי את אבא שלו שם, כמעט בכל תמונה. במדי משטרה, בחליפות רשמיות לוחץ ידיים עם שרי ממשלה ונשיא המדינה.את סבסטיאן ורג׳י בתור ילדים קטנים משחקים בשלג על הכתף של אבא שלהם. לא לקח לי הרבה זמן לזהות מי מביניהם היה סבסטיאן, וזה היה מוזר לעין. העוצמה שלו הייתה כל כך חזקה שכמעט לא נשאר מקום למחשבה עליו בתור ילד קטן. אם הייתי ממצמצת ממש חזק, הייתי יכולה לראות את התמונה זזה וגם לשמוע את צליל הצילום שלה.
קול גבוה וחזק ספר לאחור והעיר אותי מהבהייה הממושכת בתמונות האלו, והסתובבתי לעבר הצליל.
״שבע...שש! עוד אחד!״ הקול התחזק, והוא לא היה של סבסטיאן. הגעתי לסוף המסדרון, ונכנסתי אל תוך חדר כביסה עם דלת נוספת בסופו. מצאתי את המדרגות המיוחלות. אחזתי במעקה וירדתי בזהירות, עוצרת את שתי רגליי בכל מדרגה, לא יודעת מה מחכה לי כשאגיע למטה.
״אתה לא מפוקס היום, קדימה!״ הקול היה ברור באוזניים שלי, זה היה רג׳י.
מצאתי אותו ואת סבסטיאן, לבושים רק במכנס ספורט קצר, מיוזעים ונפוחים. או יותר נכון, סבסטיאן. כי רק עליו המבט שלי נעצר ונגרר לכל תזוזה אחרת שהגוף שלו עשה. המרתף היה שילוב של חדר כושר ענק ומחסן במקום אחד. בצד אחד הייתה ערימת ארגזים וחפצים ישנים, רצפה מרופדת, קירות מראה ומתקני כושר חדשניים. הרמקולים הגדולים בתקרה ניגנו את אמינם.
נשענתי עם הכתף שלי אל המשקוף, מתבוננת בגבו הרחב והחלק עולה ויורד ממוט המתח באותה קלות שאני מרימה מזלג. שרירי הגב שלו נמתחו והתכווצו כמו כנפיים. שנאתי את הפרפרים שהתעופפו בבטן שלי, ומתעבת לחלוטין איך הירכיים שלי התכווצו והתחתונים שלי נרטבו למראהו.
הוא קפץ בחזרה למטה, לוגם מים מהבקבוק שלו, שטפטפו אל החזה הנפוח שלו. היה לו קעקוע בכתף ימין, שחור וחסר צורה מיוחדת, וכנראה גם חסר משמעות.
מחאתי כפיים בקצב איטי, עוזבת את המשקוף ומתקדמת אליהם.
״תראו תראו,״ סבסטיאן הרים את מבטו, מחליק מגבת שחורה סביב צווארו, ״היפיפייה הנרדמת החליטה לקום.״
נעצרתי לצד ספסל האימונים השחור, מניחה עליו ברך אחת. גררתי את עיניי אל רג׳י שהמשיך בתרגיל שלו, והמאמץ הרב שלו ניכר.
״אני לא מאמינה שנתת לי להישאר לישון כאן,״ שילבתי את ידיי, מאמצת את כל כוחותיי לא להוריד את מבטי ולתת לו את התענוג שאני בוהה בגוף החטוב שלו.
הגורגרת שלו ירדה למטה כשהוא לקח עוד לגימה, מסתכל ישירות אל תוך עיניי ואז הצידה אל רג׳י. ״לך תתקלח ותיסע לאייזיק. ניפגש במשרד.״
״אז אין ריצה בים?״ רג׳י עזב את התרגיל, מתנשף בכבדות.
״מקלחת, עכשיו.״ קולו נטף איומים, ואחיו מיהר בצעדיו אל המדרגות.
״רגע,״ נגעתי בכתפו החשופה לפני שהוא עקף אותי, העיניים של סבסטיאן חזרו אליי במהירות. ״מחכה לי ולך שיחה צפופה בנוגע למייגן.״ הוספתי קריצה.
״מתי שתרצי,״ הוא החזיר חיוך רחב שיניים, ישרות כפלס. ״אבל עכשיו אני חייב לעוף לפני שהפסיכופת כאן רוצח אותי.״
שמטתי את ראשי בצחקוק, תוחבת את קצה הפוני מאחורי אוזני. העיניים שלי ושל סבסטיאן הצטלבו שוב, והחיוך שלי נעלם ממבטו הרצחני.
״הלכתי.״ רג׳י תפח על הזרוע שלי ורץ קדימה.
נשארנו רק שנינו. הוא חצי עירום, ואני לבושה מידי. זיעה קרה נצמדה לעורפי מהמחשבה.
״איפה אתה ישנת?״ הרמתי את סנטרי, משוטטת עם אישוניי בשאר החלל מאחוריו.
סבסטיאן ניגב את שיערו השחור והרטוב עם המגבת, ואז את החזה שלו. המנוול ניסה לעשות הכל כדי לגרום לי להסתכל.
״לידך.״ הוא מסר את זה בקרירות כשהוא מוריד את עיניו לבטן שלי, ושולח את מוחי להסתובב בצורת שכחה של כעס והלם.
״מה?״ הורדתי את ידיי, בולעת את רוקי.
״למה לא סיפרת לי שאת מדברת מתוך שינה?״ חצי חיוך לעגני פרח על שפתיו. הרגשתי את העור שלי מתלקח ממבוכה. בהתחשב בעובדה שחלמתי על סבסטיאן כמעט בכל לילה מאז ההלוואין, חששתי שהוא שמע ממני משהו שהוא לא היה צריך לשמוע. גם בימים שהוא היה מעצבן אותי עד כדי כך שכל עצם בגופי שנאה אותו, הדמות שלו נכנסה לחיי בכזאת עוצמה ומהירות, ולא השאירה לתת מודע שלי מנוחה גם בלילות.
״תירגעי, ישנתי בחדר הצמוד.״ הוא אמר, ועקף את גופי. ״למרות שלפי התגובה שלך, מסקרן אותי לדעת על מה את חולמת.״
הסתובבתי, פוגשת את ההשתקפות שלי במראה. ״אבא שלי טס עכשיו לשבוע, למקרה וזה יעזור לך.״
״אני יודע, מרטין עדכן אותי.״
הרמתי את גבותיי בפליאה. ״אני מבינה שמצאת לעצמך בן ברית חדש.״
הוא כיבה את המוזיקה, וסגר את האורות. עשיתי את צעדיי אחריו במעלה המדרגות. הוא לקח שתי מדרגות בכל צעד, משאיר בנינו פער.
״בכל מקרה,״ הוא נתן לי לצאת ראשונה מחדר הכביסה, ״זה מסוכן אם אקפיץ אותך. אור יום בחוץ ומישהו יכול לראות.״
נעצרנו באמצע המסדרון, חום הגוף שלו נפלט ממנו ומכסה אותי בתערובת חושים של תשוקה ותיעוב ביחד.
״אז אתה מתכוון לכלוא אותי פה עד הלילה?״ שאלתי. לא היו הרבה מוניות בלונג איילנד, ואלה שהיו, לא הגיעו לאזור המבודד שסבסטיאן גר בו. הבית שלו היה ללא שכנים סביב, קרוב לים והמון שטח פתוח מסביב.
עיניו הקרות התרוצצו לאורך גופי כאילו הייתי עירומה ומציעה את עצמי אליו בקלות. ״סובלת?״
״מאוד.״
״יש לך חופש מאבא שלך עכשיו לשבוע, אין לך שום מקום ללכת אליו.״ הוא סיים והמשיך לצעוד, משאיר אותי מאחור.
״מה אתה מצפה שאעשה כאן?״ הרמתי את קולי, והשלמתי את המרחק בנינו עד שיצאנו ללובי הראשי.
הוא עשה צעד אחד למדרגה הראשונה שהובילה לאגף שלו, נעצר והסתובב להסתכל עליי. ״אני רק דואג לזה שלא תישרפי מול אבא שלך. לשעשע אותך בזמנך החופשי כבר לא באחריותי. למרות שיש לי רעיון - אבל לא יהיה בו שום דבר משעשע.״
הוא התגרה בי שוב עם הדיבור המיני והגס שלו. חום חלף דרך הוורידים שלי, מה שגרם לגוףשלי להגיע לטמפרטורות שמתאימות יותר לכבשן.
״מאוד בוגר מצידך, מר קיטון.״ הצרתי את עיניי.
הוא קרץ לי בעין אחת, ועשה את דרכו למעלה. משאיר אותי מתחת לתקרה הגבוהה.
...
חלפתי על הסלון אל המטבח, אימא שלו ישבה עם הגב אליי סביב האי, מעבירה את הדפים בעיתון. עמדתי על קצות אצבעותיי, מהססת אם להיכנע ליובש בגרון שלי כדי לקחת כוס מים קרים.
״רעבה?״ קולה נשמע, אך היא לא הסתכלה אליי.
״אה...לא, תודה.״ עניתי בקול חלש, מעבירה את ידיי מאחורי גבי. היא שלחה את ידה לגב הכיסא, חצי גופה מופנה אליי.
״בואי, יש פנקייקים חמים.״ היא הסתובבה בחזרה אל העיתון. הייתי הורגת בשביל פנקייק חם עם שוקולד.
״זה בסדר, אני לא ר-״
״תפסיקי להיות עקשנית, בואי תאכלי.״ היא סימנה לי בידה להתקדם. נאנחתי בשקט, לוקחת נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה. התיישבתי בכיסא מולה, נמנעת מלהצליב איתה קשר עין באופן ישיר. היא הניחה צלחת חרסינה לבנה מתחת לידיי, ומזגה לתוכה שלוש עיגולי פנקייק שמנים ומעלי אדים. היא הרימה את המשפך הקטן ובתוכו גנאש שוקולד חם, וזילפה ומעליהם.
״תודה גברת ק-״
״ג׳וזפין,״ היא קטעה אותי שוב בקולה החד, ״גברת קיטון זה רשמי מידי, אפילו עבורך.״
בלעתי את המבוכה בגרוני, יחד עם חתיכה מתוקה מהמזון שהוגש לי. ״את הכנת את זה?״ שאלתי.
היא שלחה את ידה אל קנקן המים, ומזגה לכוס הזכוכית שלי. ״כמו בכל בוקר. הבנים שלי לא יכולים לפתוח את הבוקר בלי משהו מתוק.״
קימרתי גבה ספקנית. ״סבסטיאן איש של מתוקים?״
״את מכירה אותו מעט מידי זמן. סבסטיאן מלא בהפתעות.״ העיניים שלה טיילו בין הכותרות בעיתון.
״כמו מה למשל?״ שאלתי מסוקרנת.
סבסטיאן נעמד מאחורי אימו, מכניס אל המטבח את הריח החריף שלו.
״לפני שאת אומרת משהו,״ הוא הזהיר, דוחף את שרוולי חולצתו הלבנה והמכופתרת במעלה המרפקים כדי לחשוף אמות שריריות עם וורידים בולטים, ״אני מזכיר לך שעוד מעט הרופא מגיע.״
לראשונה העיניים של ג׳וזפין נגררו אליי, עד שהיא שברה את קשר העין כדי להסתכל אל בנה שמאחוריה.
״כן,״ היא כחכחה בגרונה. ״אני זוכרת.״
רג׳י נכנס גם הוא, בהליכה דורסנית אל ערימת הפנקיקיים בשולחן.
אישוניי טיילו בין כל בני משפחת קיטון. סבסטיאן נראה פתאום שונה. חסר הגנה. ככה אנשים נראים שהם סביב המשפחה שלהם, או לפחות כאלה שיש להם אחת כזו. אצלי זה הפוך.
סבסטיאן עקף את שולחן האי ונעמד לצדי, מטה את ראשו לאוזני. ״רג׳י סיפר לי שאת והחברה שלו אוהבות סוסים.״
הרמתי את עיניי כדי לפגוש את פניו המפוסלות קרובות מספיק בשביל שאשים לב לכך שהוא דילל את הזיפים שלו על לסתו. ״מייגן,״ חידדתי, ״וכן. מאוד. למה אתה אומר את זה?״
הוא הנהן בקרירות, והכניס יד לכיס הקדמי של המכנסיים שלו. ״זה שלך.״ הוא מסר לי את הפלאפון שלי, מלא בטעינה חדשה. ״בואי איתי, אני אראה לך משהו.״
הסתכלתי בחזרה אל אימא שלו, שהייתה באמצע השיחה הקולחת שלה עם בנה השני. הנחתי את הסכום על קצה הצלחת, לוקחת לגימה מהמים הקרים שיאזנו את כל הסוכר שדחסתי.
סבסטיאן הוביל אותי החוצה דרך הדלת האחורית אל הגן והבריכה, אוסף את ז׳קט הבלייזר שלו שהיה תלוי על אחד הכיסאות בפינת האוכל.
כשיצאנו החוצה, סבסטיאן הכניס אותי דרך העצים הסבוכים אחרי הבריכה אל תוך שטח ענק של מדשאות ומה שנראה כמו אסם. המקום הזה היה כפול מהבית של אבא שלי ורחוק מספיק מהציוויליזציה.
סבסטיאן זז הצידה וחשף מחדש את שדה הראייה שלי. בקתת עץ נחשפה בפניי, מגודרת בשער אדום. הוא קפץ מעליו, עושה את דרכו לתוך הבקתה מבלי להביט לאחור. הסתכלתי ימינה ושמאלה, התכופפתי מתחת לגדר וצעדתי על קצות האצבעות לתוך האסם. חציר טרי היה מפוזר ליד הדלתות, ולפי ניחוח האדמה הלחה שצפה באוויר, ידעתי שבעלי חיים נמצאים בפנים.
שמעתי אותו שורק לי מעומק האסם הפתוח, מצקצק בלשונו.
״תכירי את ארטמיס. הסוסה הכי יפה בכל ארצות הברית.״ הוא משך בחבל עור שחור, וחשף בפניי סוסה שחורה לגמרי - מלבד רעמתה וזנבה הלבנים, בוהה בי בחזרה.
סבסטיאן לא הגזים. היא הייתה עוצרת נשימה. והיא מצמצה לעברי עם הריסים היפים, הזעירים והצפופים שלה. הצמדתי את כף יד ללב שלי, הרגשתי אותה בחזה שלי. מעולם לא ראיתי סוס כל כך יפה. עיניה היו רגועות ואדיבות, והיא הרכינה את ראשה, מקבלת את ההערצה שבוודאי זרחה בעיניי.
״היי ילדה.״ עשיתי את דרכי אליה, מבוקרת בקצב שלי, והנחתי את ידי אל הלוע שלה. היא הייתה צריכה כמה רגעים להתרגל למגע שלי, עד שהיא הפסיקה לנהום מתחת ליד שלי. ״מה את עושה כאן לבד?״ לחשתי.
״היא לא התחברה עם אף סוס אחר שהבאתי לה,״ אמר סבסטיאן מאחוריי, נשען על הקיר הנגדי של האסם. יכולתי להרגיש אותו בוהה בי אפילו עם הגב שלי אליו.
״מזכירה לי מישהו,״ מלמלתי, והרגשתי את הצחוק עולה בגרוני אבל נלחמתי בו. העברתי את ידי אל מצחה, אל אוזניה ומדגדגת אותה. היא התמסרה אליי כאילו היא הכירה אותי כל חייה.
״עכשיו את משווה אותי לחיות?״
״אז למה אני צריכה להשוות אותך?״ שאלתי. הגב שלי עדיין אליו. שמעתי את החציר מתכווץ מתחת לרגליו כשהוא צעד אליי. נשימתי נעתקה כשהגוף שלו כיסה מעליי את השמש מהחריצים בבקתה.
״לשום דבר. אם היה עוד אחד כמוני, העולם היה קורס אל תוך עצמו.״
מצמצתי את ריסיי אליו בגיחוך, ״אמר התאום.״
״רג׳י לא נחשב.״ הוא הגיב במהירות, עדיין מסתכל על ארטמיס.
החיוך כאב לי בלחיים, ונכנעתי. קול הצחוק הגרוני שלי מילא את האוויר.
מבטנו הצטלבו שוב כשנרגעתי מהצחוק המתגלגל שלי, בעודו בוחן את פניי כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי.
״איך היא נראית לך?״ הוא שאל, ידו נשלחו לרצועות שלה.
״היא לא דומה לאף סוס שרכבתי עליו אי פעם. כזאת מתוקה ורכה. שלא לדבר על עוצרת נשימה ביופי שלה. מייגן הייתה משתגעת אם היא הייתה פה.״
הוא שיחרר את אחיזתו ממנה, והסתובב לגמרי כדי להסתכל עליי מלמעלה.
״כמה זמן לא רכבת?״
לא היה טון ציני או מיני בקול שלו, הוא באמת התעניין. ״מאז שהתחלתי את התואר, שש שנים יותר מידי.״
הוא הוריד סנטרו, ותחב את ידיו בכיסיו. ״אז היום זהו יום המזל שלך.״
״אל תגיד לי שאתה נותן לי ל...״
עצרתי את משפטי כשהוא הנהן לחיוב. הסתובבתי, מסתכלת שוב אל ארטמיס בהערצה צרופה. ידעתי שאני צריכה להודות לו. עם כל הקושי והמאמץ שהייתי צריכה לאזור בשביל להגיד את המילה הכל כך פשוטה הזאת, שיוצאת לי בטבעיות עם אנשים זרים ברחוב, אבל הייתה כל כך קשה כדי להגיד בפניו.
הוא בהה בי, מחכה לתגובה.
״עכשיו?״ שאלתי.
״לא,״ הוא צקצק בלשונו, ״את תצטרכי לחכות כשאחזור. ארטמיס סוסה פראית מידי. אם אני לא בסביבה, היא תעיף אותך ממנה ואת עלולה להתרסק חזק מידי.״
הסתרתי את החיוך הנבוך שעלה בי.
״אכפתיות יפה עלייך, כדאי לך לנסות את זה יותר.״ עניתי, מרגישה שוב חום מכסה את הפנים והצוואר שלי. למה זה הרגיש כאילו הוא טבל אותי באש נוזלית בכל פעם שעיניו היו עליי? ואיך יכולתי לגרום לזה להפסיק?
״אני צריך ללכת, מחכים לי במשרד.״ הוא ירה ביובש והתכונן לעקוף אותי החוצה.
״סבסטיאן,״ עצרתי אותו, אוחזת בפרק כף ידו. עיניו נגררו אל ידי ואז שוב אל עיניי. ״תודה. גם על אתמול. אני יודעת שיש הרבה דם רע בנינו, אבל אני מעריכה את העזרה שלך.״
הוא סרק שוב את פניי, הלסת שלו מתוחה, עיניו כהות ופראיות.
״אשתדל לחזור לפני שמונה.״ הוא הסתובב ומיהר לצאת מהאורווה בצעדיו הגדולים.
התיישבתי באנחה על החציר הצהוב מאחוריי, חופנת את פניי בידיי שהריחו כמו ארטמיס.
חלק ממני רצה לעצור אותו שוב ולחבק אותו כדי להראות לו שסלחתי לו, כי עד כמה ששנאתי להודות בזה - כן סלחתי לו. אבל חלק אחר בי פחד לפגוש שוב את המפלצת שהרעידה את החזה שלי כל פעם מחדש.