לפני 5 שנים
(גיל 11)
נקודת מבט יולי
״אנחנו מתגרשים״ פרצתי בבכי,ויצאתי מהבית. התקשרתי לחבר הכי טוב שלי,תיאו.
סיפרתי לו מה קרה והוא אמר לי שהוא מיד בא לכיוון שלי.
עלינו על אוטובוס והוא אמר שניסע לקולנוע בתור הסחת דעת על מה שההורים שלי סיפרו לי.
הגענו לקולנוע בחרנו סרט והתחלנו לצפות.
תיאו הוא החבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכרת את עצמי.
הוא תמיד יודע איך לגרום לי להיות עם מצב רוח כשאני לא מרגישה הכי טוב.
נגמר הסרט וחזרתי הביתה.
״יולי,זה נראה לך הגיוני?,רצינו לדבר איתך ולספר לך את זה ברוגע אבל את לא יכולה לברוח כל פעם שקורה משהו שלא מוצא חן בעינייך." אמי אמרה.
״נכון.״ אבא הצטרף ואמר.
אבא לא בחור של מילים,יותר של רגשות.
אבל ידעתי שהוא מסכים איתה.
הם מתגרשים.
ההורים שלי מתגרשים.
המחשבות לא הפסיקו לרדוף אותי.
הדופק התחיל להאיץ,הרגל התחילה לרעוד.
פאק,זה התקף חרדה.
קשה לי לנשום.
התחלתי לבכות ואמא באה וחיבקה אותי.
״יולי את בהתקף אני פה,אני שומרת עלייך,הכל בסדר.״
אמא אמרה.
אמא תמיד מבינה אותי,אפילו רק לפי המבט, אבא הצטרף לחיבוק.
התנתקנו מהחיבוק.
שטפתי פנים, שמתי פיג׳מה והלכתי לישון,עטופה בדמעות.