פרסי מורה בהוגוורטס

הגילוי

.

———————————————-

נקודת מבט פרסי ג׳קסון

התעוררתי לקול צעקותיהם של רון והארי.

זה היה הזמן של רון לענוד את התליון כך שלא התרגשתי במיוחד.
בשבוע וחצי ששהינו פה גילינו שכל מי שעונד את התליון נהייה עצבני ורב כל הזמן.

״הם רבו די הרבה זמן, זה נשמע משהו די פרטי אז לא התערבתי״ אמרה לי אנבת שישבה לידי וקראה את תולדות הקסם, ספר שהשאילה מהרמיוני

כעבור כמה דקות השתרר שקט, הנחתי שהם הפסיקו לריב או שמישהו אחר החליף את רון בנשיאת התליון

יצאתי יחד עם אנבת מחדר השינה שבאוהל, ומצאנו את הארי והרמיוני העצבניים עומדים במקום חסרי אונים.

״רון ברח״ אמרה הרמיוני,עיניה היו אדומות

״אנחנו נלך להביא אותו״ אמרה אנבת

הארי והרמיוני הנהנו והלכו לחדר השינה

״בוא״ אמרה לי אנבת ויצאה

יצאתי גם אני בפיג׳מה לקור בחוץ, עברנו את המחסום שהרמיוני הציבה והתקדמנו ביער

״הוא בטח לא הספיק להתרחק הרבה , הוא יצא לפני כמה דקות״ אמרתי ואנבת הנהנה להסכמה.

פתאום שמענו קולות לחימה וגם ראינו אורות מנצנצים באוויר.
״אני מנחש שזה הכיוון״ אמרתי והצבעתי בכיוון הקולות והאורות

שלפתי את חרבי וכך גם עשתה אנבת, התקדמנו לאט נזהרים שלא ישמעו אותנו ויסתתרו מאחורי עץ עבה , מסתכלים על המתרחש.
רון עמד מוקף באוכלי מוות וניסה להדוף את הלחשים שנורו לעברו.
הצטרפנו לרון עם החרבות , הקרב נמשך כמה דקות, בזווית עיני ראיתי שרון נפגע אבל לא היה לי מה לעשות עם זה במהלך הקרב, בסופו של דבר ניצחנו וכל אוכלי המוות היו מעולפים על הרצפה.

רק אז התפננו לרון ששכב על השלג מדמם. רצנו לעבר רון ונשאנו אותו בחזרה לאוהל.

כשהגענו הארי והרמיוני המבוהלים מיהרו לצאת החוצה ועזרו לנו להניח את רון על הספה.
זימנתי את המים אלי והרגשתי שוב את המשיכה המוכרת בבטן, ריכזתי כמות מים על הפצע של רון.
עצמתי את עיניי והתרכזתי בניסיון לרפא אותו.
לרפא את עצמי זה הרבה יותר קל, אני כמעט ולא מתאמץ, אבל לרפא אחרים לוקח לי יותר זמן וריכוז.

הפצע של רון התרפא והוא פתח עיניים באיטיות בעוד הרמיוני הדומעת קופצת עליו בחיבוק.

״הרמיוני״ אמר הארי בעדינות ״תני לרון זמן לנוח״

הרמיוני הנהנה והרפתה מרון ששקע בשינה עמוקה.
״תודה״ אמרה לנו

בזמן שחיכינו שרון יתעורר בשביל לעבור למקום אחר, הרי זה לא טוב להישאר באותו מקום כל הזמן,ימצאו אותנו בסופו של דבר במיוחד לאחר המקרה הזה שהשארנו את כל אוכלי המוות בחיים, מי יודע מתי הם יתעוררו וירוצו לספר לוולדמורט עלינו

הרמיוני קוראת בספר תולדות הקסם על הספה ליד רון, הארי הלך לנוח מעט ואני נמנמתי על אנבת שקראה ספר.

״אנחנו צריכים ללכת למכתש גודריק״ אמרה פתאום הרמיוני, הארי הגיע כששמע את מה שאמרה

למה״? שאל אותה

״אני חושבת שהחרב נמצאת שם, מכתש גודריק זה המקום שבו גודריק גריפינדור נולד, אחד ממייסדי הוגוורטס, זה לא נשמע לכם הגיוני שדמבלדור ישים את החרב שם? יכול להיות שהוא שתל לנו רמזים כדי שאף אחד חוץ מאיתנו לא יוכל למצוא את החרב״

״אני לא מבין, למה דווקא מכתש גודריק״ אמר הארי.

״תחשבו על זה, זה המקום המושלם להחביא שם חרב, זה גם המקום המגורים הקודם של דמבלדור, לא סביר ששם הוא יבחר דווקא להניח את החרב? זה מקום מושלם, הוא גם נטוש כמעט לחלוטין כך שאף אחד לא יעלה בדעתו לחפש שם״ הסבירה

״הוא לא לגמרי נטוש״ אמר פתאום רון שקם בקול פיהוק .
״שמעתי שחיה שם איזה זקנה משוגעת , אני חושב שקוראים לה בתחולדה או משהו״

״רואים?! זה מסתדר, דמבלדור בטח הציב שם מישהי שתשמור על החרב״ אמרה הרמיוני

״אז נלך לשם, מה זה כבר יכול להזיק? אנחנו תקועים באותו מקום בלי שום כיוונים כבר שבוע וחצי, עד שיש לנו קצה חוט בוא ננצל אותו״ הסכימה איתה אנבת.

———————

כבר היה חושך בחוץ, כולם כבר הלכו לישון, החלטנו שבבוקר נצא למכתש גודריק, בהסוואת שיקוי פולימצי

התעוררתי מסיוט , ראיתי שהשעה רק 3 בלילה אבל לא רציתי לחזור לישון.
הלכתי למטבח הקטן שבאוהל במטרה להכין לי קפה .

ראיתי את הארי יושב על הספה ובידו ספר.
״הארי?״  קראתי לו

הוא נבהל ובמהירות כיוון עליי את השרביט שלי אך שהבין שזה אני, הוריד את השרביט בנשיפת הקלה.

״במה אתה קורא?״ שאלתי אותו והצבעתי על הספר שהחזיק בידיו

הוא נאנח שוב פעם ״זה אלבום תמונות של ההורים שלי, הם היו גרים פעם במכתש גודריק, שם הם גם מתו״ אמר בעצב

״או״ לא ידעתי מה להגיד

״זה בסדר״ אמר הארי וקם ״נראה לי שאני הולך לישון, לילה טוב״

״לילה טוב״ החזרתי לו

——————

בערך בסביבות 5 בבוקר גם אנבת יצאה מחדר השינה
״סיוט?״ שאלה

״כן, ואת?״

״גם״

היא נשכבה לידי על הספה שראשה מונח על הרגליים שלי

ככה נרדמנו עד שהתעוררנו שרון שעשה יותר מידי רעש בניסיון להכין לו משהו לאכול.
הלכנו גם אנחנו לאכול, כעבור חמש דקות גם הארי והרמיוני יצאו מחדר השינה.

״מוכנים לצאת?״ שאלה הרמיוני ובידיה היו חמש שיקויי פולימצי.
היא חילקה לכל אחד בקבוק ובתוכו שיקוי ואנחנו שתינו.

ראיתי לנגד עיניי את כולם משתנים.
אנבת השתנתה לאישה בסביבות גיל השלושים לחייה, שערה היה חום כהה, כמעט שחור, היא הייתה גבוהה ולבשה עדיין את הבגדים של אנבת שעכשיו היו קצת קטנים עליה.

רון השתנה לאיש בסביבות גיל הארבעים, גבוה ושיער חום , מאפיר בצדדים

הרמיוני השתנתה לאישה צעירה, בסביבות גיל העשרים , שיערה בלונדיני מתולתל ועיניים כחולות בהירות, היא נראתה קצת כמו ג׳ייסון בבת

הארי השתנה לאיש הכי מבוגר מבין כולם, אני מנחש שבערך ארבעים וחמש, היה לו זקן וראש כמעט קירח

החזרנו כולנו ידיים והתעתקנו למכתש גודריק.

עמדנו בתוך שביל שהיה מכוסה כולו שלג ומשני צדדיו היו ממוקמים בתים בשורה מסודרת.
הם התקדמו בשביל ומולם נגלה לב הכפר, כיכר קטנה.
ליד הכיכר היה בית קברות.

״הארי, אני חושבת שההורים שלך יהיו שם״ אמרה הרמיוני

הם התקדמו לאט לכיוון בית הקברות

״הארי?  כדאי שתראה את זה״ אמר רון והצביעה לכיוון אנדרטת זיכרון.

במבט ראשון זה היה נראה סתם אנדרטת זיכרון רגילה אבל במבט שני זה הפך לפסל ובו שלושה דמויות:
גבר עם שיער לא מסודר ומשקפיים, אישה בעלת שיער ארוך ופנים יפות ואדיבות, ותינוק אשר ישב בזרועות אימו.

״זה המשפחה שלך?״ שאלתי

״כן״ ענה לי

המשכנו להתקדם לבית הקברות, שורות על גבי שורות של מצבות אבל מושלגות עמדו שם.
הם התקדמו עמוק יותר לתוך בית הקברות.

״הארי כאן״ קראה פתאום הרמיוני

הם באו לאיפה שהייתה, היה שם שני קברי שיש לבנים והכתוביות על המצבה היו ברורות .

לילי פוטר.                                                  ג׳יימס פוטר
נולדה ב-30 בינואר 1960.           נולד ב-27 במרץ 1960
נפטרה ב-31 באוגוסט 1981.         נפטר ב-31 באוגוסט 1981

הארי עמד ליד הקברים במשך כמה זמן ושתק, הרמיוני קטפה זר פרחים והניחה על הקברים, היא לקחה את ידו של הארי והחזיקה בה בחוזקה.

הארי הסתובב ועיניו היו אדומות מבכי
, ״בואו, צריך להתקדם ״

הם פילסו את דרכם חזרה לכפר

״איך נמצא את הבית של בתחולדה?״ שאל רון אשר רעד קצת מהקור

״הארי, תראה״ קראה פתאום הרמיוני והצביעה על בית .
ביתו של הארי. על יד הבית הוצב שלט שקרא כי הבית נשמר במצבו ההרוס כ-"אנדרטה לזכר הפוטרים ותזכורת לאלימות ששיסעה את משפחתם". על השלט נכתבו בגרפיטי שמות של אנשים וכן הודעות תמיכה בהארי.
הבית, כמו האנדרטה, נותר בלתי נראה לעיניהם של מוגלגים

״אני מופתעת שאף אחד לא תיקן אותו״ אמרה הרמיוני

הארי התקרב לבית ואנחנו עקבנו אחריו.
שלט עלה מתוך האדמה יחד עם תזוזת עלים על הקרקע שליפניהם, על השלט נכתב באותיות זהב:
בנקודה הזאת, בלילה ה-31 לאוקטובר 1981
לילי וג׳יימס פוטר איבדו את חייהם.
בנם, הארי , השריד היחיד של קוסם שניצל מקללת ההרג.
הבית הזה, בילתי נראה למוגלגים, נשאר שכשהיה במצבו ההרוס כאנדרטת זיכרון לפוטרים כהוכחה לאלימות שקרעה את משפחתם

ליד זה היה מלא שרבוטים של קוסמים שביקרו שם, רובם אמרו דברים זהים:

אם אתה קורא את זה הארי, כולנו מאחוריך.
בהצלחה הארי היכן שלא תיהיה

דעתי הוסחה על ידי אישה מוזרה שעמדה מול הבית והסתכלה עליו כאילו היא רואה את הבית, האישה הזאת לא מוגלגית

״זה-״ התחיל הארי לומר אבל נקטע על ידי

״תראו״ אמרתי והצבעתי על אותה אישה ״אני לא חושב שהיא מוגלגית״

האישה הרימה את ידה מכוסת הכפפה ואותתה לכיווננו

״איך היא יודעת״ שאלה הרמיוני

״אני חושבת שזאת האישה שדיברתם עליה, בתחולדה״ אמרה אנבת

האישה נופפה שוב, יותר בנמרצות.
יכולתי לחשוב על מיליון סיבות לא לציית לקריאתה ועדיין החשדות לגבי זהותה התגברו בכל רגע.

״היא המתינה לנו עד שנבוא?״ הארי לחש לעברנו

״האם את בתחולדה?״ שאלה הרמיוני

האישה הנהנה בראשה ונופפה שוב.

התחלנו לפסוע לכיוון האישה והיא הסתובבה וצלעה לכיוון הדרך שממנה באו

——————————-

סוף סוף יש פרק

זה מרגיש כאילו הפרק נעצר באמצע אבל הפרק האמיתי היה ארוך מידי , הוא היה יותר מ4000 מילים