-נקודת מבט מארלי-
״התנשקת הרגע עם תומאס פאקינג רמרלו?!״ הדבר הראשון שעט עליי בכניסה הביתה הוא ארלו חסר הסבלנות, ומייב שמגיעה ישר אחריו לאחר ששומעת את המשפט המאוד מאוד מעניין וחסר כל קשר-שארלו דאג במיוחד לצעוק בקול.
אני פוערת עיניי כשרואה את הבעתם.
״לא-״ אני מנסה להכחיש כל קשר לדבר המדהים ההוא שקרה לפני דקה קטנה, אך אחיי הקטנים ממש לא נותנים לי להתחמק מזה בכזו קלות. ״אל פאקינג תשקרי!״ מייב מזהירה באצבעתה, ומתקרבת אליי באיטיות. אני מרימה גבותיי כשהיא מרחרחת אותי ואת אזור צווארי, וחיוך ערמומי עולה על פנייה.
״את מריחה כמו גבר עשיר. הם לגמרי התנשקו״ היא אומרת בהבעה זחוחה לארלו. אני מגלגלת עיניי, ומתכוונת להתקדם למטבח בשביל לגמרי להשאיר את השיח הזה מאחוריי, אבל לאחיי יש תוכניות אחרות בעבורי ושניהם אוחזים בזרועותיי, כל אחד בזרוע אחרת, ומונעים ממני לברוח.
״ממש לא מארלי. את עכשיו תספרי לנו מה קורה ביניכם, ובתמורה אנחנו נשחרר אותך לחופשי״ ארלו אומר בחיוך ערמומי, ואני מחזירה לו אחד ציני משלי. ״במידה ואתה לא משחרר את הזרוע שלי עכשיו, אני אגרום לך לנקות את כל החצר האחורית. ואל תדאג, במיוחד בשבילך, ובשביל התרגיל הקטן שאתה עושה עכשיו, זה יהיה יום שמשי וחם מאוד.״ אני אומרת.יודעת בדיוק על איזו נקודה קשה ללחוץ.
אם היה דבר שהילד הזה שנא, זה היה עבודות גינון. בדרך כלל, אני ומייב היינו משתלטות לבדנו על החצר כי ארלו היה מתנגד בכל תוקף להשתתף במיזם. ועכשיו, אם הנער המעצבן לא ישחרר את זרועי, הוא יימצא את עצמו, על אפו ועל פאקינג חמתו מנקה כל עשב ועשב מזדיין מהחצר.
מייב קולטת את ההבעה של ארלו שמתכוון לסגת מעמדתו, ומתערבת. ״ארלו אל פאקינג תוותר!״ היא אומרת לו בתקיפות, ואני שולחת לה חיוך מסוכן. ״תשחררי מייבי״ אני אומרת בקול נמוך. היא מחזירה לי חיוך לא פחות מעצבן מזה שלי ״למה מה תעשי?״ היא מתגרה בי, וקולו של הנרי נשמע מהמסדרון שלמולנו.
״אחרת את תסתבכי עם תומאס רמרלו. ואני לא חושב שזה משהו חיובי, מייבי״ הוא אומר בשילוב ידיים מהמסדרון, ואני מגלגלת עיניי מהמשפט ההוא שכלל את הגבר הזה שכל-כך מבלבל אותי, ומשתמשת במעט כוח שעוזר לי להוריד את הידיים שלהם ממני. אני ממשיכה בדרכי למטבח כשהשלושה מגיעים מיד אחריי.
״למה את לא מדברת? אנחנו רק רוצים לדעת. אכפת לנו ממך, מארי״ מייב מנסה שיטה אחרת, שיטה של התגוננות ואכפתיות בשביל הוצאת המידע ההוא שהיא כלכך חושקת בו. אך האמת היא שאני בעצמי עוד לא בדיוק מבינה מה קורה ביני לבין תומאס.
ועד שאני בעצמי לא אבין את זה, אף אחד אחר מהמשפחה שלי לא עומד להתערב בדבר הכל-כך חדש ומסובך הזה. לעזאזל, הנשיקה ההיא הייתה כמו משהו מחייה נפשות. הרגשתי פאקינג חייה באותו הרגע ששפתיו הוטחו על אלו שלי, והראו לי מעט ממה שאני מאמינה שהגבר הזה מסוגל לו.
הוא משדר יוקרה וכוח בכל דבר שהוא נוגע בו. לבן אדם הזה היה יש יותר כסף ממצב רוח, ויותר נכסים משאני אי פעם אוכל לדמיין.
והוא בכל זאת, איכשהו, וניתן להגיד שהוא ...בחר בי?
אני מבולבלת מכל הרגשות, הפעולות, והציפיות. ואני מרגישה שאני חייבת לשבת עם עצמי, לעכל בשקט את הסיטואציה, ולהבין עם עצמי מה בדיוק אני מרגישה. כי לעזאזל, אני מתחילה לראות משהו צץ בינינו ואני לא בטוחה מה בדיוק אני חושבת על זה.
אני מפחדת שהשוני הכל כך רב שיש בינינו, ייכנס בין אותם הניצני של הרגשות ההתחלתיים, ויהרוס את הכל. אני מפחדת לצפות, אני מפחדת לתת מעצמי, ובעיקר מפחדת להיפגע.
כל חיי, נמנעתי ממערכות יחסים.
גם לפני לכתו של אבי, בחיים לא הייתי בחורה של מערכות יחסים. לא הצלחתי למצוא את הגברים המתאימים, לא הצלחתי לתת מעצמי, לא הצלחתי לראות ולהרגיש רצון וטעם לעוד. היו לי כמה וכמה מערכות יחסים מיניות, שברגע שהתחילו להתפתח מעבר לאותו האקט, שבדרך כלל היה ריקני ומריר, קטעתי אותן בתוך שנייה. פשוט לא הצלחתי לפתוח את הלב, ולהרגיש.
וכמובן שאחרי מותו של אבי לא הצלחתי לחשוב בכלל על מציאת חתן פוטנציאלי. ישר ניגשתי למלאכת המשפחה והעבודה. מלאכה שהייתה מרובה ומספקת בעבורי.
המקום ההישרדותי, גבר על המקום הרגשי, והיה האחד שהוביל אותי עד לנקודה הזאת.
עד הרגע שבו פגשתי בתומאס לראשונה, לא התייחסתי לאנשים אחרים. המשפחה שלי, ורווחתם היו הדברים היחידים שהיו מונחים למול עיניי, ולא התכוונתי לשנות את זה ואפילו לשנייה. והנה, נכנס תומאס רמרלו לחיי, והתחיל להראות לי אחרת. התחיל להראות לי שישנם חיים מאחורי אלה של היקרים לי מכל. התחיל להראות לי תכונה שמעולם לא מצאתי באדם אחר מחוץ למשפחתי. אכפתיות. פעם אחר פעם הוא היה מוצא את עצמו בסיטואציות המסובכות שלי, עוזר לי, ופותר אותן. הוא גרם לאישה שראתה את כולם, להרגיש נראית בעצמה.
*
״בוקר טוב, ג׳ון״ אני מברכת את הבוס שלי רגע לפני שנכנסת למשרד שלי. ג׳ון מרים את עיניו מכמה דפים ששרבט בהם דברים, ומחייך אליי חיוך חם.
״בוקר טוב, מארלי. מה שלומך?״ הוא מתעניין, ואני מהנהנת בקלילות. ״אני בסדר, תודה.״ אני משיבה. והוא מהנהן ברצינות. ״נהדר. אני שמח לשמוע. בדרך אגב, וויולטה רמרלו אמורה להגיע אלינו בעוד שעה פחות או יותר. תצטרכי לקבל את פנייה ולהובילה לכאן״ הוא אומר ועיניי כמעט נפערות בהלם.
אני לא מאמינה שאחותו עכשיו נופלת עליי. אני מכחכחת בגרוני במעט אי נעימות. ״היא לא יודעת את הדרך למשרד בעצמה?״ אני שואלת בטון עדין, מנסה להתחמק מכל דבר שקשור לתומאס. למרות, שאמר שיופיע אצלי בבית היום בשבע,למרות מורת רוחי והתנגדות נחרצת, הוא החליט שהוא מגיע.
עד אז, אני רוצה להתחמק מכל דבר שקשור לגבר הזה. ג׳ון מגחך. ״היא יודעת את הדרך מארלי. פשוט זה ייראה יותר טוב מבחינתנו, כחברה, שתהיה לה ליווי נעים ושיציעו לה לשתות או משהו. בסופו של דבר זה גם האירוח ולא רק התוצאה המוגמרת של הפרוייקט״ הוא אומר, ומשהו במבטו מסמן לי שאיני יכולה למתוח את הדבר הזה.
לעזאזל. זה רק ללוות אותה..רק ללוות...
״אין בעיה. אלווה אותה לכאן״ אני מחזירה,ופתאום נופלת עליי ההבנה שיכול להיות שהוא יבוא איתה לכאן! אלוהים אדירים. ג׳ון מהנהן בהיסח דעת כשחוזר לדפים שלו, ולא זוכה לגלות את מבט האימה שנח על פניי מהחשיבה המבהילה ההיא.
אני יוצאת מהמשרד שלו, סוגרת את הדלת אחריי וממהרת למשרד שלי כמו ילדה שגנבה ממתק. מתיישבת במהרה על הכיסא ומתחילה לשקוע בעבודה שהצטברה לי עם כל האירועים האחרונים שקרו בחיי. מנסה לנקות את הראש, ובעיקר להכחיש את העובדה שדם מדמו של הבחור ההוא שאני עוד לא בטוחה עד כמה אני מחבבת, אמורה להופיע כאן. במקום עבודתי.
במהרה, שעה עוברת, והטלפון שמצלצל על שולחני, מסמן לי שזה ג׳ון שמזכיר לי ללכת לכיוון המעליות.
שממנה עתידים לצאת או האחות רמרלו, או האחים. בפאקינג רבים.
אני קמה מכיסאי, מיישרת מעט את גבי שהתעקם לעיתו במהלך העבודה המרובה על המחשב, ומנסה לעודד את עצמי מעט שיהיה בסדר, ושזאת רק העבודה שלי.
למה לעזאזל כל דבר שקשור לתומאס רמרלו מלחיץ אותי עכשיו?
אני מתקדמת למעליות, שבדיוק דלתותיהם נפתחות, והשניות האלה, שלוקחות להן להפתח ולחשוף את האדם שבפנים, מרגישות לי כמו נצח. אני מתקדמת עוד טיפה במעלה המסדרון, וכבר מצליחה לראות את דמותה, היחידה, למזלי, של וויולטה רמרלו.
היא כהרגלה לבושה ללא רבב ובמיטב המותגים, ואני נעמדת למולה, עובדת קטנה שמעלה חיוך שירותי ואדיב על פנייה. ״צהריים טובים, גברת רמרלו.״ אני מברכת בכבוד, והיא שולחת אליי חיוך קטן לפני שמתחילה ללכת בעצמה לכיוון משרדו של ג׳ון מבלי להביט בי כלל.
אני ממהרת אחרייה והיא שולחת בי את מבטה הנוקב כשאני משווה את המהירויות ״אני לא צריכה ליווי, תודה״ היא אומרת בבירור, ואני מנסה לבלוע בכוח את העצבים שלי. אני מהנהנת ונסוגה, כמעט מגלגלת עיניי מההתנהגות המתנשאת שלה.
אני מתאפקת שלא להתפוצץ עלייה, ונותנת לה ללכת לבדה למשרדו של ג׳ון. יודעת שאתמודד עם ההשלכות של הבקשה שלה אחר כך.