אני ממש לא רוצה לדבר על זה עכשיו, ובשיא הכנות אני דיי מעדיפה לשכוח שזה בכלל קרה. המרדף עם ג'ייק, הרגעים המועטים שבהם ניסיתי לברוח שהרגישו כמו נצח, מלא בייסורים וכואב, לא פיזית אלא נפשית ורוחנית.
התאכזבתי נואשות מעצמי, שנים תרגלתי נאומים ליום שאפגוש אותו כמו משפטים מתוחכמים או אפילו לאיים עליו להתרחק ממני, אך הכל היה לשווא. אני זוכרת אפילו איך ניסיתי להתמודד עם הפחדים שלי ולנסות להישאר קרירה ונטולת רגש, לשלוט ברגשות שלי ולא לתת לגוף לפעול לבד כמו שרואים בסרטים או איך שאימי לימדה אותי, אבל איכשהו זה לא עבד. אני תוהה האם זה הופך אותי לנסיכה פחות טובה? ומה זה אומר עליי בתור בן אדם, שלא אצליח להסתדר בלי שומר לצידי?...כל חיי הייתי הולכת לבית הספר ואז חוזרת לארמון. לעולם לא יצאתי החוצה באמת ואם כן זה היה כי ברחתי. לעולם לא באמת יצאתי עם תחושה של חופש כי הפחד שיגלו אותי או הפארנויה שרואים אותי וילשינו לאבי גברה על התחושה. לשום בן אדם אסור להיות כלוא, מסתבר שזה לא כולל נסיכות...
השתיקה שלי מבהירה ללוקאס שאני לא במצב לדבר עכשיו והוא מניח לנושא לבנתיים, אני יודעת שבקרוב הוא ישאל שוב אך לעכשיו אני פשוט מודה לו, כי אני חייבת קצת שקט.
אבל כמו תמיד משהו מטריד אותי, שאלה שאני לא יכולה להתעלם ממנה.
"לוקאס למה באת?"
אני מסתכלת על אצבעותיי, נמנעת מקשר עין איתו, מכיוון שאני מפחדת שאני כבר יודעת את התשובה.
הוא נעצר ברמזורים ומשתמש בזה כדי לנתק את עיניו מהכביש קצת ולהביט עליי, ואני מביטה בו בחזרה.
"היית מעדיפה שלא אבוא?" הוא שואל בהרמת גבה. אני מנידה את ראשי בשלילה ואוחזת קצת את השפה בין שיניי.
"אני מתכוונת איך באת" אני מתקנת את עצמי אך הוא נראה מבולבל יותר, מעביר את עיניו שמרצדות על המכונית כמו מסמנות לי איך הוא הגיע. "הרי אמרת שאבי אסר עליך לעשות זאת" אני אומרת ומוציאה אנחה, שנשמע שעמדה על ליבי יותר מידיי זמן.
הרמזור מתחלף סוף-סוף וזה מה שגורם ללוקאס לנתק את עיניו ממני ולחזור לכביש. "אחרי השיחה שלנו ניסיתי לשכנע את אביך" הוא אומר ועכשיו תורו להיאנח בכבדות.
"ומה הוא אמר?" אני מזרזת אותו להמשיך.
"הוא אמר שלא, חד משמעית לא" הוא אומר לבסוף ואני קופאת למשמע אוזניי. אני מרגישה מועקה ודמעות שמאיימות לצאת.
"הוא באמת אמר לא?" אני שואלת ומופתעת מקולי שנשמע שבור.
לוקאס מסב את מבטו אליי, מתעלם מהדרך. הוא שולח את ידו לראשי ומלטף מעט את שערי. "אני מצטער" הוא אומר בשקט ואני מהנהנת חלושות ומושכפת באפי.
"אתה זוכר במדויק מה הוא אמר?" אני שואלת והוא מהנהן, אך לא מבין מה אני רוצה.
"תצטט אותו, אני רוצה שתצטט את מה שהוא אמר בדיוק" קולי חזק ובטוח בעצמו, ההפך הגמור ממה שאני מרגישה כרגע.
"מריאן" הוא נאנח ומעביר את ידו על דמעה בלחיי, דמעה שלא ידעתי שקיימת שם.
"אני צריכה שתאמר את זה, בבקשה" אני כבר מתחננת, עוברת כנראה על חוק מחוקי הנסיכות שלי, אך זה לא מזיז לי, לא עכשיו לפחות.
"אני לא יכול מריאן" הוא אומר חלושות ואני מבחינה בדמעה בעיניו שמאיימת לרדת.
"בבקשה" אני חוזרת ואומרת.
לוקאס זוכר הוראות מצוין, זה משהו שלמדתי עליו בכל השנים שהוא היה לצידי. תמיד דאג לשנן את המילים בזכרונו כמו מפחד שישכח.
לוקאס נאנח בפעם השלישית משהתחלנו את השיחה לפני שמתחיל להוציא מזכרונו את אותם המילים שאני מנחשת כבר מה הם.
"אל תעז אפילו לחשוב על זה, חוק זה חוק והיא תבין זאת גם בדרך הקשה עם צריך. תביא אותה בסוף הלימודים לחדרה ותנעל אותה שם עד הבוקר, ותרחיק כל אחד מדלתה, אני לא רוצה שיביאו לה אוכל או מים" הוא אמר ובסוף המשפט הדמעה יוצאת מעיניו כמו חיכתה בסבלונות עד לסוף ורק אז הרשתה לעצמה לעשות זאת, ליפול.
אנחנו נעצרים מול השער הגדול של הארמון.
אני לא נותנת למילותיו להשפיע עליי, מהסיבה הברורה שלא ציפיתי למשהו מיוחד גם ככה. אבל איפשהו זה עדיין מצמרר אותי וגורם למספר דמעות לנזול במהירות מעיניי.
לוקאס נעצר בשער הארמון הגדול ואני עוצמת את עיניי ונותנת לדמעות לפרוץ במרץ. מגע נעים על לחיי גורם להן להיפתח מחדש. "בבקשה אל תבכי. זה לא מגיע לך." לוקאס אומר ומקנה את דמעותיי עם מטפחת קטנה שהייתה בכיסו. "למה בכל זאת באת? עכשיו הוא יעניש אותך" אני אומרת תוך כדי היבבות הרבות שנפלטות מפי. "באמת חשבת שאני ישאיר אותך לבד שם? שיקרע את אבריי הפנימיים מצידי, אני לא התכוונתי להשאיר אותך עם הבן של האויב הכי גרוע של הממלכה." הוא אומר ואני נאנקת למילותיו, המומה ממה שיצא מפיו. "אף פעם לא אמרת את זה, למה אתה מחליט למרוד פתאום?" אני שואלת את מה שעל ליבי.
לוקאס מעביר את עיניו עליי ואני מבחינה שהוא נלחם בדמעות שלו מלצאת, הייתי רוצה לדעת איך הוא עושה את זה.
"אני ראיתי אותך בחצר עם ג'ייק ואיך שנלחמת בו, לא האמנתי שאביך יסרב אך שהוא עשה ואמר מה שאמר בדיוק אז אליס התקשרה ואמרה שנראה לה שאת בצרות ונשמעה ממש בהיסטריה. הרגשתי שאני לא יכול יותר. את כמו אחותי הקטנה מריאן, אני אוהב אותך יותר מאת חיי עצמם ולכן לא אתן לאף אחד לפגוע בך" הוא מחבק אותי ואני מחבקת אותו חזרה, מוקסמת ממה שאמר. הייתי זקוקה למישהו הזה שידע מה עובר עליי, אליס לא יודעת כל מה יחסיי עם אבי אך היא יכולה להבין לבד שהם לא משהו.
אני מודה ללוקאס על כך שהוא איתי בתקופה הזאת, כי אני בכנות לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. זה נכון שחוץ מהפעם הזאת הוא לא עמד מול בקשותיו של אבי אך הוא תמיד היה שם בשבילי, חיבק אותי וניחם כשצריך גם שלא רציתי, התלוננתי טיפה שהוא לא עומד מול אבי ושנאתי אותו ולא ולעיתים לא יכולתי להסתכל עליו זה נכון, אך עדיין אהבתי אותו על כך שהוא לא עוזב אותי. בכל מקרה הפעם אבי באמת הגזים, ולכן עכשיו אני מעריצה את לוקאס יותר מתמיד, כי לנעול אותי בחדר חצי יום בלי אוכל ומים זה שפל חדש בשבילו, זה תמיד היה רק לנעול. ואני תוהה מה השלב הבא, אולי לקשור אותי בחבל....אני מצחקקת מהמחשבה בליבי, הוא לא כזה מרושע, אבל מצד שני הוא לא בדיוק עצמו, לא מאז שהיא הגיעה לחיינו ותפסה את מקומה של אימי.
"לוקאס זה לא טוב, הוא יכעס על זה שאתה מורד בו, אני לא רוצה שהוא יעשה לך משהו" אני מיבבת אל תוך חזהו, משאירה דמעות על חולצתו הכחולה. "אני אהיה בסדר כל עוד את תהיי בסדר" הוא אומר ונותן נשיקה לראשי.
"תעשה מה שהוא אמר, תנעל אותי בחדר." אני מושכת באפי.
"השתגעת?! אני לא הולך לעשות את זה יותר, אני מספיק התחרפנתי בידיעה שאת נעולה, ועוד שאני זה שנועל אותך... את רוצה שאני אתחרפן יותר?" הוא שואל ומרים גבה בשעשוע עם מילותיו האחרונות.
אני יודעת שאין טעם להתווכח איתו, ניסיתי מלא פעמים וכל פעם הייתה אותה תוצאה, לא משנה על מה היה הוויכוח, הוא תמיד ניצח. אז לראשונה אני עושה מהלך שאני יודעת מראש שלא יאהב, אך הוא לא מותיר לי ברירה, אני לא רוצה שהוא יפגע בגללי.
כי האמת השלמתי עם זה כבר. השלמתי עם חיי בתור נסיכה, השלמתי עם חיי בתור רשימת חוקים מהלכת, השלמתי עם חיי בתור אחת שלעולם לא תחוש מהו באמת "חופש".
אני מחבקת את לוקאס חיבוק חזק, חיבוק שאני יודעת ששנינו זקוקים לו. אני לא יודעת אם הוא זקוק לו עכשיו, אך אני יודעת שבעוד כמה דקות הוא ירצה אותו, אך הדלת הנעולה תפריע לו מלקבל אותו.
אני מושיטה את ידי לכיס השמאלי של מכנסיו ,זוכרת שתמיד משם הוא מוציא את המפתח ונועל אותי בחדרי, כמובן שלא לפני שהוא ממלמל כמה הוא מצטער.
אני מפתיעה אותו בנשיקה בלחי כשאני מרגישה משהו מתכתי, ומנצלת את העובדה שדעתו מוסחת ושולפת את ידי במהירות. אני מרימה את ידי מאחוריי ראשו ומוודאת שזה אכן המפתח. הוא עדיין מסתכל עליי כך שאינו שם לב לפעולותיי מאחוריי גבו. אני מחייכת כשאני רואה את המפתח והוא חושב שאני מחייכת אליו ומחזיר לי חיוך.
אני מחזירה את ידי אליי לאט כדי שלא יחשוד ומשתדלת לא לנתק את עיניי מעיניו. אני מרשה לעצמי לנשום שוב כאשר אני תוחבת את המפתח לכיס האחורי של מכנסיי.
"בואי ניכנס" הוא אומר בקול רגוע ואני מחייכת אליו שוב רק שהפעם החיוך אמיתי, החיוך מכוון אליו. "הבאתי לך את התיק, הוא היה זרוק קרוב לאיפה שג'ייק היה" הוא אומר את שמו בזלזול וגועל וקצת עצבני. אני באה לענות אך עיניי מפריעות לי לעשות זאת כשהן תופסות את שעונו של לוקאס, נפערות וממצמצות כמה פעמים כשאני מגלה שהשעה היא קצת אחרי אותה אחת שבה הייתי מסיימת ללמוד, אם הייתי באמת הייתי לומדת, ולא תקועה בחדר משונה שמסתבר שהייתי בו הרבה זמן.
הספר! מוחי מזכיר לי. לוקאס פותח את דלתו ויוצא ממנה ואני מנצלת את זה שהוא לא מסתכל ומרימה את הספר מריצפת המכונית השחורה. האותיות שנמצאות במרכזו מנצנצות קצת מבעד לחשכה והאבק שסובבים אותו. התיק צמוד אליו ואני ממהרת לפתוח אותו לזרוק את הספר לבפנים ולסגור במהירות, יוצרת רעש מתכתי וגס מהריצ'רץ'.
אני מניחה את התיק על גבי ומעבירה מבט בלוקאס שמעביר בי מבט חושד.
הוא ראה את הספר?
אני מנערת את ראשי, ממהרת להדחיק את המחשבה לפני שתביא לי עוד מלא מחשבות.
אני מסתכלת סביבי והכל נראה רגיל. הצמחים העצים והפרחים הורודים-אדומים מסביב למזרקה שמעליה מתעופות שתי ציפורים לבנות. אנחנו מתחילים לצעוד על השטיח האדום הפרוס וצועדים לעבר הארמון הגדול והזהוב.
אנחנו מגיעים לדלתות הגדולות, השומרים עומדים מצדידיי דלתות הארמון ומקבלים את פנינו בקידה, או יותר נכון אותי, ופותחים את הדלתות עבורינו.
מה שעיניי רואות עכשיו לא מפתיע או מרגש אותן בצורה כלשהי. הארמון בדיוק כמו שעזבתי אותו; נקי, מצוחצח ומהודר.
אם מישהו אחר היה כאן במקומי ובמקום לוקאס הוא היה מתענג על כל תמונה שנמצאת במקומה, על כל פרח שעומד בכד צמוד לדלתות החדרים, על כל פיסת זהב שמעטרת את הקירות ואת התקרה בקווים מסולסלים ועדינים, ועוד ועוד ועוד....
אני ולוקאס יודעים את האמת על המקום הזה, האמת שכל עין אחרת שהייתה רואה את כל היופי הזה הייתה מפספסת. כזה הוא האדם ברגע שתשימו מולו דבר עשיר ויפה הוא התעלם מההרגשה הרעה החנוקה והמועקה שמסביבה. אני ולוקאס היחידים שרואים את האימה במקום הזה, היחידים שרואים את מה שהוא באמת משדר מחוץ ליופי. מוזר שאנחנו בעצם חיים כאן, דיי גרים כאן, כך שאפשר לומר שזהו ביתנו. אבל זה לא מרגיש כמו בית, אין בזה אווירה של בית, אולי אווירה של כלא, אווירה של צינוק, אך מבית זה רחוק מלהיות.
לוקאס מתחיל ללכת לכיוון המטבח כמו בכל פעם שהוא מחזיר אותי מהלימודים, הולך לוודאות שהאוכל עוד מעט מוכן. אך הוא שוכח שהפעם אסור לי לאכול, אסור לי לשתות. או שאולי הוא לא שוכח כי הוא יודע שהוא לא הולך לציית הפעם.
זה הרגע שלי לפעול. אני פותחת את התיק ומוציאה מתוכו בקבוק מים מעוטר בזהב ונייר זהוב, אותו אני מוציאה וזורקת בפח הקטן שקרוב אליי. אני מתקרבת אל התחלת המעקה המוזהב של המדרגות ומניחה את הבקבוק המלא שממנו לא הספקתי לשתות מהסיבה שהייתי עסוקה בלברוח מג'ייק או בלצאת מחדר מלא ספרים מאובקים. עם המים אני מניחה את הכריך שנחשף ברגע שהנייר הזהוב ירד, גם בו לא נגעתי, מאותה סיבה בדיוק. אני מפנה את ראשי אל העציץ הגדול שליד הדלתות הגדולות של הכניסה. אני רואה איך המצלמה שמסתתרת שם מתרכזת בי כשאני קולטת אותה ואני מהנהנת אליה במרירות.
קיבלת מה שרצית אבא.
ואני מצטערת לוקאס, אבל אתה תציית, בין אם תרצה ובין אם לא.
ועם המחשבה הזאת אני מחזירה את התיק לגבי ועולה לחדרי במהירות, לא טורחת לסגור אותו מרוב שאני ממהרת. "האוכל מוכן!" לוקאס צועק וגורם לי לעצור באמצע המדרגות. אני שומעת את צעדיו מתקרבים ומתאמצת להעביר את מבטי אליו, מתחננת שלא ראה את האוכל שעל המעקה. אך לא כמו אז שהתחננתי שאצליח להתרחק מג'ייק הפעם הבקשה לא עבדה.
לוקאס הביט באוכל ובמים על המעקה בבילבול ואז עליי. המזל שלי שיש מצלמות רק למטה ואני רוצה להעביר את המצלמה ממני אז אני רצה במהירות במעלה המדרגות, לא טורחת להביט בלוקאס שצעדיו מתגברים מאחוריי.
אני זוכרת שמאז ומתמיד אני תמיד הייתי מהירה יותר מלוקאס, ואולם הוא יותר חזק. תמיד כשהתחרינו זה היה תלוי עם זה על כוח או על מהירות, כך שיהיה ברור מי ינצח מראש, אף פעם לא הפתענו בתוצאות. כך שאם מישהו התערב עלינו הוא היה צריך לחשוב מה בתחרות ומה היא כוללת.
"מריאן שלא תעזי!" קולו של לוקאס נשמע רחוק מאחוריי. עלינו כבר עשרים מדרגות, יותר נכון אני 20, הוא 18. אני מזהה את דלת חדרי ופותחת אותה במהירות כמעט וסוגרת אותה ואז בדיוק שנייה לפני אני רואה את לוקאס מביט בי בתחנונים ואז מבטו מתחלף בבטחון.
"מילא אין לך מפתח" הוא מגחך.
"מצטערת לוקאס לא רציתי לעשות את זה" אני אומרת בקול שקט. המשפט הזה מוכר לי מהסרטים, רק שבדרך כלל הם אמרו את המשפט הזה שנייה לפני שנעצו את הסכין שבידם באותו אחד שביקשו ממנו סליחה. הפעם אני משנה את חוקי המשפט ותוקעת את הסכין בתוכי, עמוק בתוכי ומסובבת.
אני מרימה את ידי ומראה לו את המפתח עם שולי הזהב. הוא נלחץ ישר ובודק בכיסו האחורי, מגלה שהמפתח אכן לא שם.
הוא רץ במדרגות שנוטרו לו וכמעט מגיע לדלת, אך אני מספיקה לסגור ולנעול שנייה לפני שהוא מגיע אליה. "מריאן תפתחי!" הוא צועק ובועט בדלת בחוזקה. "אני אשבור את הדלת מריאן!" הוא צועק ובועט יותר חזק. הדמעות בעיניי מתחילות להיווצר.
"תפסיק! דיי לוקאס!" אני צועקת והרעש מאחורי הדלת נפסק.
היבבות שלי ממלאות את חלל החדר.
"אני מצטערת, בבקשה תבין, אני לא רוצה שתיפגע" אני לוחשת בקול שבור ומלא דמעות.
הדמעות המלוחות חוצות את לחיי ונופלות לריצפה הוורודה של חדרי. "אבל אז את תפגעי" הוא לוחש מבעד לדלת ורק עכשיו אני יכולה להבחין שקולו גם כן שבור ומדבר מתוך דמעות.
"אני יהיה בסדר" אני מרגיעה אותו ומנגבת את הדמעות. אני כבר מתכוננת ליום שהולך לעבור בכאבי בטן וגרון. מכיוון שהדבר היחידי שאכלתי ושתיתי זה כוס חלב חם עם עוגיות מוקדם בבוקר. אבל אני מוכנה לזה, אני מוכנה כי אני יודעת שלוקאס יהיה בטוח, והוא ואליס הם כל מה שיש לי, ואני אקריב את חיי בשבילם.
וכאן אני עוברת בעצם מחוקי הנסיכות את חוק 100 ואחרון, החוק שנחשב להכי חשוב כשאומר שאסור לי לוותר על חיי בשביל פשוט עם. אבל לא אכפת לי, כי אני אוותר על חיי כל פעם בשביל האנשים שחשובים לי, האנשים שאני אוהבת.
יכולים להיות עוד מיליון חוקי נסיכה מטופשים מצידי ואני אקיים אותם כמובן, כי על פעולותיי יכולים לשלוט, אבל אותי לא יצליחו לשבור כי...
אתה יכול לכלוא את גופי אבל נפשי תישאר שלי.
אתה יכול להתעלל בגופי אבל נפשי לעולם לא תובס.
אתה יכול להרוג אותי אבל נפשי עדיין תרחף בעולם.
"תבטיח לי....תבטיח שלא תעשה משהו בקשר לזה" אני אומרת וקולי כבר נשמע חזק ובטוח, בניגוד ליבבות החלושות שנשמעות בצד השני של הדלת.
אני שומעת נשימה עמוקה וחדה כמו מתאמצת לומר את המילה הבאה.
"מבטיח"