-נקודת מבט מארלי-
שעת הצהריים החמימה תופחת את חמימותה על עור פניי ואני ואחיי מתרוצצים בחצר הגינה שהדשא הנעים מדגדג את כפות רגלינו.הכדור הגדול הואדום הוא הדבר הכי חשוב למראת עיניי כרגע. מייב רצה בצחקוקים רבים כשאני וארלו רודפים אחרייה בחיוכים מלאי חן. אמא יושבת על שמיכת פיקניק אדומה, ושיערה הבהיר מתבדר ברוח
אבא, יושב לצד אמא בחיוך רחב. וראשה מונח על כתפו באהבה כשהשניים אוכלים פירות קרים מהסלסילה החומה שלמולם, ואני מצליחה לראות את אש האהבה שבוערת בעיניהם.
״את יפייפה, גרייס״ הוא ממלמל, לפני שנושק לכתפה ברכות. אמא מצחקקת. ״על מה אתה מדבר, מרקוס. אני מרגישה כל כך מלאה ונפוחה״ היא ממלמלת באי אמון, והוא מניד בראשו. ״את פשוט יפייפיה. ואת נושאת את בנינו הרביעי. איך אפשר להאמין לכך?״ הוא שואל בחיוך חולמני ואמא מניחה את ידה העדינה על ירכו.
בקרוב אני אהיה אחות גדולה בפעם הרביעית! אמא ואבא אומרים שתפקידי כאחות גדולה הוא לשמור, לאהוב, ולכבד את אחיי. ולא לחנך אותם, כמו שאני נוטה לעשות לפעמים כשהם מעצבנים אותי.
הם אומרים לי שהם ההורים, והם אחראים על הכל. ועליי, להיות אני, הילדה.
מייב רצה לידי, ונעמדת. שיערה הבלונדיני מבולגן על ראשה, ועגלי זיעה קטנים נקווים על פנייה החלקלקות.
״למה נתקעת כאן? אני חייבת שתעזרי לי! ארלו משתלט על הכדור!״ היא ממלמלת בפאניקה ואני מהנהנת בחוסר רצון מתעלמת מנוכחותה, וממשיכה להביט בהוריי. אבא, שקולט את נוכחותי הרחוקה מחייך ומסמן לי באצבעותו להתקרב. אני מחייכת במבוכה ומתקדמת אליו. כשאנחנו קרובים מספיק ידיו נכרכות סביב גופי ואני מתיישבת על ירכו שעטופה בבד ג׳ינס כחול וכהה. ״תראי אותך, מארי. כל-כך גדולה ומדהימה״ הוא אומר בעיניים נוצצות ובגאווה. אני מצחקקת ומניחה את ראשי על חזהו הרך.
״אל תגזים אבא.״ אני מפצירה והוא צוחק. ״אני לא מגזים. באמת גדלת לי מאוד מהר״ אמא צוחקת, ומלטפת את פניי באצבעותיה הארוכות. ארלו רץ לאבא בדמעות, וכולנו נדרכים. ״מה קרה, חבר?״ אבא שואל את ארלו שמושך באפיו. ״מייב...גנבה...כדור...שלי!״ הוא מתייפח ואבא מניד בראשו, ״מייבי!״ הוא קורא לאחותי בקול רם שמגיעה עם הכדור הגדול והגנוב בידייה. ״מה קרה?״ היא שואלת בגלגול עיניים, כשמניחה את הכדור לצד רגלייה. ״עלייך ללמוד לחלוק. גם לארלו מגיע לשחק בכדור. תשחקו יחד.״ הוא מבקש ברכות, והיא מהנהנת באיטיות ומתכופפת. מרימה את הכדור ומושיטה אותו לארלו שדמעותיו מתחלפות בחיוך. השניים רצים להמשך המדשאה הגדולה, ואמא מניחה את ראשה על כתפו של אבא בנחת. ״מה היינו עושים בלעדייך?״ היא ממלמלת ואבא צוחק בקלילות, ונושק לרכתה.
דפיקה חזקה נשמעת על דלת המשרד ואני מתעננת מהזיכרון ההוא שריחף בראשי בדקות האחרונות. אבי היה איש משפחה בכל רמ״ח איבריו. הוא תמיד דאג לכולנו. הוא מעולם לא שם את עצמו לפני טובת הבית, וההרמוניה של כל החיים שבו.
אך כשנפטר חודשים אחדים לפני לידת תאו, הבית השתנה. אימי נכנסה לדכאון עמוק, ואני עצמי-בשיא האבל, לקחתי את מושכות הבית. במצב נפשי מעומעם וקשה למדתי לבדי כיצד לנהל משק בית. החזקתי את ראשה של אימי מעל למים, פחדתי שהדיכאון ששקעה בו יפגע בתינוק שעתיד להגיח לעולם בקרוב. בראש ובראשונה דאגתי רק לילד, לא רציתי לדאוג לאישה שזרקה את כל משפחתה הצידה בעקבות האבל.
לאחר שילדה את אחי הצעיר תאו, אני החלתי בטיפולו וגידולו. מילה, שבעצמה הייתה תינוקת קטנה, גרמה לכל תשומת ליבי להתמקד במשפחתי ובזוג אחיי התינוקות.
התרכזתי רק באחיי, וכל דבר שהיה קודם לחיים שלי-נעלם. אם לפני המקרה, חשבתי לעצמי היכן אני אמשיך את לימודיי התיכוניים לאחת מהאוניברסיטאות המקומיות, כיצד אשתפר, כיצד אהיה יותר מצליחה.
אך לאחר המוות הקשה שטלטל את כולנו נפשית וגופנית, מראת עיניי הייתה כיצד אני דואגת לאחיי בצורה הטובה ביותר. זנחתי את עצמי וחשבתי כיצד אני מגדלת אותם בנחת, כיצד אני מחזיקה את כולנו.אני ומייב דאגנו לטפל בכל עניין של הבית. בכל תשלום, חוב, וקושי. היינו צוות.
השנה עברה, ואמא עדיין לא השתקמה. היה לי קשה לראות אותה ככה, סובלת. אך הכעס שהיה לי כלפייה, עיוור אותי למול העובדה שהיא חלשה. שנאתי שהיא חלשה. שנאתי שהיא רואה בשקט את מה שאני עוברת יום יום, ועדיין לא מתערבת. שנאתי את זה שהיא יושבת בבית ולא עושה דבר, שנאתי בה הכל. שנאתי שהיא הייתה מבקשת ממני עוד בקבוק בירה, עוד קופסת סיגריות. שנאתי שהיא הייתה חסרת התחשבות לחלוטין למצב של כולנו.
״מארלי?״ ג׳ון שואל כשראשו מציץ מפאת הדלת חצי הפתוחה. אני מתאפסת ומרימה חיוך מזויף ומיומן על פניי. ״כן, ג׳ון הכל בסדר?״ אני שואלת בחביבות, ומזמינה אותו בידי להכנס למשרד. הוא מהנהן ונכנס פנימה, סוגר את הדלת אחריו. ״רק באתי ליידע אותך שאדון רמרלו ואחותו מגיעים בקרוב. כשהם מגיעים בבקשה תלווי אותם למשרד שלי.״ הוא אומר ואני מהמהמת בקולי כאישור. ״אין בעיה״ אני משיבה. ג׳ון משלב את זרועותיו יחדיו על חזהו הרחב. ״מה שלום אחיך?״ הוא שואל בהתעניינות ואני מותחת את שפתיי במעט מבוכה. הוא מעולם לפני לא שאל אותי שאלות על משפחתי. אני קמה מכיסאי בנחת ומתיישבת בחצי גופי על השולחן. מביטה בעיניו הירוקות כמו יהלום האמרלד.
״הוא בסדר.״ אני משיבה תשובה קצרה ויבשה,וג׳ון מהנהן באיטיות. ״אני שמח לשמוע, הוא נראה ילד טוב״ הוא אומר בחיוך קטן,ואני כמעט וצוחקת מבפנים. ארלו ילד מאוד טוב, אבל לפעמים הוא מסוגל לשגע פאקינג פילים.
״אני יכולה לעזור לך בעוד משהו?״ אני שואלת כשקולטת שהוא מעט בוהה בי, אך ג׳ון מניד בראשו בחיוך קטן. ״לא, תודה מארלי. תזכרי הם אמורים להגיע לכאן ברבע השעה הקרובה..״ אני מהנהנת בהבנה, ולאחר מכן הוא שולח בי מבט אחרון ועוזב את המשרד. אני מביטה מטה, על נעליי העקב הנמוכות, על החצאית הצמודה בצבע השחור, ועל החולצה המכופתרת בצבע לבן. כל זה, זוהי הצגה. אני לא מגיעה מהמעמד הזה. המשרד הזה, ידוע במעמדו הגבוה.
כל האנשים שעובדים כאן, הינם אנשים שכסף הוא אינו דאגתם העיקרית. למרות שאיני מגיעה מהמעמד הזה, אף אדם מהמשרד לא ידע היכן אני גרה, ומה מצבי המשפחתי. כולם הניחו שאני אישה צעירה וחרוצה, שחשוב לה לעבוד.
אך אני בחרתי לעבוד כאן בגלל המשכורת הגבוהה, שעוזרת לי לסגור את החודש בצורה נורמאלית ככל שאפשר. אך כשאני מביטה בלבוש שלי, האלגנטי. אני זוכרת שכך אבי דאג ללמד אותי להתלבש כך.
בתור עורך דין מצליח, הוא תמיד אמר שהנראות-היא בין הדברים החשובים שיכולים להיות לאדם. הנראות שלך, היא שתקבע את מידת היחס שתקבל מאנשים.
לכן, אני זוקפת גבי, זוקרת סנטרי, ויוצאת מהמשרד, לקבל את הקליינטים הכי מדוברים של התקופה האחרונה.