"את מבינה שאת לא יכולה לעשות שוב דבר כזה, נכון?" אבא של אדוארד שאל אותי בטון רציני. הוא היה אדם גבוה, מעט שרירי, ולבוש בחליפה. עיניו החומות היו חמות ותומכות, וכשדיבר נראה כאילו הן חלק מהמילים.
"כן." מלמלתי והשפלתי את מבטי. שמעתי את צחקוקה של בריאנה אך התעלמתי ממנו. אל תדברי, אל תנשמי, אל תהיי. חזרתי על המשפט שוב ושוב במוחי.
"טוב, אנחנו לא נרצה להעיק יותר," החלה אימא של אדוארד להגיד.
"להעיק? מה פתאום." קסנדרה קטעה אותה בטון מתלהב. "אולי תישארו לארוחת ערב?"
"הו, אנחנו לא נרצה להיות טרחה." אמרה שירלי וחייכה חיוך מעודן שממש לא התאים לאישיות המפלצתית שלה.
"שטויות," קסנדרה ביטלה את דבריה. "אני בטוחה שסלינה תוכל להכין משהו לאכול."
"הנערה הרגע חזרה הביתה, ליידי קסנדרה, בוודאי יש דברים אחרים שיש לה לעשות." אמר אבא של אדוארד.
"אני אשמח להתקלח." אמרתי לפני שקסנדרה הספיקה להגיד מילה.
"גם אנחנו נשמח שתתקלחי." בריאנה סיננה בהתנשאות.
"אוי, שטויות. סלינה אוהבת להכין אוכל, זה מרגיע אותה. קסנדרה נעצה בי מבט שהזהיר אותי לא להסתבך יותר. "נכון, סלינה?"
"כ-כן." הנהנתי, רועדת תחת מבטה הקשה.
"רואים?" קסנדרה חייכה את חיוכה המלאכותי.
"טוב, אני מניח שאם באמת אנחנו לא מפריעים..." אבא של אדוארד הסתכל על אשתו במבט שואל. היא הנהנה. "אנחנו נשמח להישאר לארוחת ערב."
"מעולה," קסנדרה אמרה בטון אדיב. "אולי תזמינו גם את ההורים שלכם?" היא פנתה לוויליאם, שירלי ובריאנה.
"אני בטוח שכולם ישמחו לבוא." ענה וויליאם בשם כולם.
"אממ... גברת קסנדרה?" אמרתי בטון מעט חושש. "אני יכולה להתקלח לפני שאתחיל להכין את האוכל?"
"אוי, יקירה, כמה פעמים אמרתי לקרוא לי קאסי?" היא אמרה בטון אדיב וחייכה חיוך מזויף. "בוודאי שאת יכולה."
"תודה." אמרתי ורצתי לעבר המדרגות.
"רק, סלינה, יקירה," קסנדרה עצרה אותי, רגע לפני שדרכתי על המדרגה הראשונה. הסתובבתי חזרה אליה. "תמהרי." לרגע קולה איבד את הגוון האדיב וקיבל חזרה את המרושע. את מה שהחיוך האכזרי שהיא חייכה רגע לפני שחזרה לדבר עם כולם הבנתי במהירות. אולי עכשיו הכל בסדר, אבל ברגע שהם ילכו אני הולכת לסבול, והרבה.
-
ניסיתי להאריך את המקלחת כמה שיותר. חפפתי שוב ושוב, השתהיתי עם המרכך, והסבון, אך זו הייתה טעות.
"סלינה, קסנדרה מבקשת שתצאי כבר מהמקלחת." אדוארד אמר מעברה השני של דלת חדר המקלחת, אך הוא לא הסתפק בזה, הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה.
"אדוארד," צווחתי ומיהרתי לבדוק שווילון האמבטיה פרוש לאורך ושהוא לא יכול לראות כלום. "תצא מכאן!"
"למה?" הוא שאל בטון משועשע. "אני מלחיץ אותך?"
"אני לא צוחקת, אתה לא יכול להיכנס לאנשים באמצע מקלחת." נזפתי בו והצצתי קצת מעבר לווילון.
"אבל קסנדרה שלחה אותי לקרוא לך." הוא אמר בטון עיקש.
"שמעתי, לא היית צריך להיכנס כדי להגיד את זה שוב." מלמלתי במבוכה ואחזתי בווילון בחוזקה.
"הייתי צריך לדעת בוודאות." הוא אמר כאילו כדי להצדיק את עצמו והסתכל על הווילון כאילו יכול לראות דרכו.
"עוד משהו?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"לא." הוא לא זז.
"אז תצא, אני רוצה להתלבש." אמרתי והסתכלתי על הדלת.
"את יכולה להתלבש כשאני פה, זה לא יפריע לי, אני מבטיח." הוא הסתכל עליי במבט רציני ופרץ בצחוק כשהחזרתי לו מבט מבוהל. הוא התקדם לעבר הדלת ועצר. "כיף להפחיד אותך." אמר ופתח אותה. "אה, וסלינה?" הסתובב לרגע.
"מה?" שאלתי בקוצר רוח. שיצא מפה כבר.
"יפה לך רטוב." הוא קרץ וטרק את הדלת.
את הסומק שפשט בלחיי הצליח למחות רק מטח של מים קרים. אני אהרוג אותו.
-
"מה תרצו לאכול?" שאלתי בעודי נכנסת לסלון מלא האנשים לבושה בלא יותר ממכנס קצרצר וגופיה צמודה. לא הפיג'מה הכי נכונה ללבוש בחורף, אבל לא היה לי משהו אחר, אז סבלתי את הקור בשקט.
"לא קר לך?" שאל אביו של אדוארד.
"לא." שיקרתי וניסיתי להסתיר את הרעד שחלף בגופי, אבל אני חושבת שאדוארד שם לב.
"תפתיעי אותנו." קסנדרה אמרה וסימנה לי בעיניה ללכת למטבח.
"כמובן." חייכתי חיוך קטן והסתובבתי.
הלכתי למטבח ברגליים יחפות, נזהרת לא לרעוד יותר מדי. רק שלא ישימו לב.
פתחתי את המקרר ורעד עבר בגופי, חלקו בגלל הקור, וחלקו בגלל הבשר שלא רציתי לבשל. הבשר הזה היה אמור להיות מוגש לארוחת הצהריים של קסנדרה, אך בגלל שלא באתי הוא עדיין מחכה לבישול. לא רציתי לבשל אותו, סלדתי מבשר, אך ידעתי שאני חייבת להתעשת. זאת ארוחה עם אורחים, וקסנדרה אוהבת להגיש לאורחים בשר טוב. אם הכל יהיה בסדר, יכול להיות שהיא תשכח ממה שקרה ביומיים האחרונים. זאת המחשבה היחידה שעוררה בי את האומץ לגעת בבשר ולבשל אותו.
"סלינה, תביאי את היין מהמחסן." קסנדרה קראה מהסלון בדיוק כשזרקתי את חתיכות הבשר למים הרותחים והתחלתי להכניס תבלינים.
"רק רגע." אמרתי וקיללתי את עצמי על הטיפשות שהפגנתי. קסנדרה מתעבת את המילים "רק רגע".
"זה בסדר, ליידי קסנדרה, אני אלך להביא." אדוארד התנדב ורץ למטבח.
"שם." הצבעתי לעבר המחסן עוד לפני ששאל אותי.
הוא נכנס ויצא כשבידו בקבוק כהה. "באמת לא קר לך?" הוא שאל ובחן אותי מכפות רגליי ועד ראשי.
"כן." אמרתי והמשכתי לערבב.
"אז אני ממליץ לך ללכת לרופא לבדוק למה יש לך עור ברווז." הוא הציע.
"זה קורה כשאני בחברה של אנשים מעצבנים." אמרתי בעוקצנות.
"איך את חיה עם עצמך?" הוא לא נשאר חייב.
"מצחיק." סיננתי והשארתי את הבשר להתבשל.
"את מכינה עוד משהו חוץ מבשר פרה?" הוא שאל אותי.
"בשר אדם." עניתי בסרקסטיות.
"קניבלית." הוא הקניט.
"לא כמוך." החזרתי.
"למה אני קניבל?" הוא שאל בטון מופתע.
"כי אתה מוצץ לי את הדם," עקצתי.
"מישהי במצב רוח קרבי." הוא צחק.
"מישהו הולך לגלות בדיוק עד כמה." מלמלתי והוצאתי את פותחן הבקבוקים מהמגירה. זרקתי אותו עליו וחזרתי לסירים.
"יכולת להוציא לי עין." אדוארד התלונן.
"לא נורא." אמרתי והוצאתי חבילת מקרוני מהמזווה.
"ומי היה משלם את הטיפולים?" הוא שאל.
"אני בטוחה שאמאל'ה ואבאל'ה שלך היו נהנים להוציא כסף על משהו נחוץ יותר ממה שהם מבזבזים על שטויות." פתחתי את החבילה והוצאתי סיר כסוף מהארון.
"אדוארד, אתה בא?" בריאנה נכנסה למטבח ברעש.
"כן." הוא כרך את זרועו סביב מותנה.
"להתראות." החוויתי בראשי על היציאה מהמטבח.
"לא נפריע למשרתת לעשות את העבודה שלה." בריאנה אמרה בזלזול וגררה את אדוארד.
הדברים שלה גרמו לי לגחך. משרתת... אם היא רק הייתה יודעת.
-
"סלינה, מתוקה, תמזגי לי עוד קצת מהיין, בסדר?" קסנדרה אמרה והושיטה לי את הכוס שלה.
מילאתי אותה עד הסוף וחייכתי חיוך קטן. זו הכוס העשירית שהיא שותה היום, אולי יהיה לי מזל ועד שהם ילכו קסנדרה כבר לא תזכור שום דבר מהיומיים האחרונים.
"אפשר להביא לכם עוד משהו?" שאלתי.
"לא, יקירה, תשבי, עשית מעל ומעבר." אימא של אדוארד הציעה לי את הכיסא לידה.
"הו, לא, אני לא רוצה-" התחלתי להתנגד.
"שטויות," אבא של וויליאם קטע אותי. "עשית יותר מדי, את לא משרתת."
"תודה." אמרתי במבוכה קלה והתיישבתי ליד אימא של אדוארד. ראיתי עווית של כעס חולפת בפניה של בריאנה והתאפקתי שלא לחייך.
"סלינה, בכל השנים שהיית פה לא שמעתי שיש לך אח." קסנדרה אמרה בטון שלו.
"גם אני לא ממש ידעתי על זה עד אתמול." מלמלתי והשפלתי את מבטי.
"הו, והוא ידע עלייך?" אימא של אדוארד שאלה.
"כן, הוא שמר עליי מרחוק." עניתי.
"טוב, אולי עכשיו כשמצאת את אח שלך תמצאי גם את ההורים שלך, או שהם לא רוצים שתמצאי אותם, במקרה הזה- אני בהחלט יכולה להבין אותם." בריאנה אמרה וחייכה חיוך משועשע.
"בריאנה!" אימא של אדוארד אמרה בטון נוזף. "תהיי עדינה."
"ההורים שלי לא נטשו אותי, ההורים שלי מתו." סיננתי בכעס ומצמצתי כדי לסלק את דמעות הזעם שעלו בעיני.
"זה מה שאת מאמינה, אבל מי אמר שזה נכון?" היא המשיכה לתקוף.
"אני... אני הולכת לישון, לילה טוב." מלמלתי כשהבנתי שאני לא אצליח לעצור את הדמעות ורצתי לחדר שלי.
טרקתי את הדלת, אבל לא לפני שהספקתי לשמוע את אימא של אדוארד אומרת להורים של בריאנה שההתנהגות של הבת שלהם זוועתית.
נפלתי על המיטה שלי וטמנתי את פניי בכרית. לא עברו שלוש דקות וכבר הכרית הייתה ספוגה בדמעות. שנאתי לבכות, שנאתי להרגיש חלשה, והכי שנאתי שזה בגלל ילדה קטנה שלא היית שורדת שנייה אחת בלי אמאל'ה ואבאל'ה שלה, אבל זה לא מנע מהדמעות לזלוג.
אני צריכה את ההורים שלי לידי, שיחבקו ויגידו שהכל בסדר, שששת השנים האחרונות הן רק סיוט ושלא הייתה בכלל מלחמה. כמובן שזה לא יקרה, אבל זה לא מנע ממני לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי באה לפה. אולי הייתי הופכת לתתינוקת מפונקת כמו בריאנה, אולי הייתי חושבת שהכל מגיע לי כמו אדוארד. לא, אומנם כואב לי שההורים שלי מתו, אבל לפחות עכשיו אני לא אגדל להיות נסיכה מפונקת.
מעודדת מהמחשבה נכנסתי מתחת לשמיכת הפוך החמימה ועצמתי את עיני.
"סלינה, את יכולה לרדת למטה?" אדוארד דפק על הדלת ופתח אותה.
"אני ישנה." מלמלתי וכיסיתי את פני בפוך.
"אז את מדברת מתוך שינה?" הוא גיחך.
"אני גם מרביצה מתוך שינה." הזהרתי אותו.
"אני לא עומד לידך, אז אני לא בסכנה." הוא אמר.
"אני גם הולכת מתוך שינה." מלמלתי. השיחה הזו כבר החלה להימאס עליי.
"יופי, אז תלכי מתוך שינה למטה." הוא אמר בשעשוע.
"אדוארד, עוף מפה." זרקתי עליו את הכרית היחידה שלי. חייכתי בסיפוק כששמעתי שהיא פגעה במטרה.
"תגידי, אי פעם חשבת למה אנשים לא נחמדים כשהם עייפים?" הוא תהה בקול.
"לא, אבל עוד מעט אני אתחיל לתהות אם "הייתי עייפה" נחשב כסיבה מקלה לרצח." איימתי.
"מה? א-אני בא, אימא." אדוארד סובב לרגע את ראשו בבהלה מדומה. "אימא קוראת לי, ביי." הוא רץ מהחדר וטרק אחריו את הדלת.
חייכתי חיוך משועשע והרמתי את הכרית מהרצפה. אדוארד אולי מעצבן, שחצן, מגעיל, קרצייה, מפונק ועוד הרבה דברים, אבל כרגע הוא גרם לי לצחוק, אז אין לי מה להגיד חוץ מ-"תודה".
-
"קומי." שמעתי נהמה והרגשתי יד מושכת בשיערי ומפילה אותי מהמיטה.
קורי השינה עזבו אותי בשנייה שגופי פגע ברצפה והתקווה שהיין יגרום לקסנדרה לשכוח מהכול התנפצה.
היא גררה אותי במורד המדרגות לסלון, ומשם זרקה אותי למרתף. הרגשתי כאילו אלפי סכינים ננעצים בגבי בעודי מתגלגלת במדרגות לעבר הדלת. כשהגעתי לתחתית כבר לא נשאר בי כוח לבכות.
קסנדרה ירדה אחרי, אחזה בשיערי וזרקה אותי מבעד לדלת. "כשאני אחזור בבוקר המרתף יהיה מצוחצח, ואם לא... טוב, את לא בדיוק רוצה לנסות אותי, נכון, מתוקה?" את המילה האחרונה היא אמרה בלעג.
הרמתי אליה מבט מטושטש והיא טרקה את הדלת ונעלה אותה. חושך השתרר במרתף. לא הייתה אפילו נקודת אור אחת.
קמתי בזהירות והתחלתי לצלוע בחדר בחיפוש אחרי מתג אור.
כאב ראש חד עבר במצחי וגרם לי להצמיד את ידי אליו. משהו חמים ודביק נזל בין אצבעותיי. דם.
מיששתי את הקירות עד שהגעתי לבליטה קטנה בקיר. לחצתי מהאור נדלק וחשף בפניי את המקום הכי מבולגן שראיתי אי פעם.
אני הולכת לבלות את הלילה מדממת בחברה של חומרי ניקוי, אבק, וכנראה כמה עכברושים וחולדות, איזה אושר.
-
לאחר שההלם עבר הבנתי שאני חייבת להתחיל לסדר פה, השעה בטח הייתה מאוחרת וקסנדרה רוצה מרתף נקי עד הבוקר.
ניסיתי לדרוך על רגלי הימנית אך לא ממש הצלחתי, כנראה היא התעקמה כשנפלתי במדרגות.
נאנחתי ועצמתי את עיניי לרגע. ניסיתי לדמיין את החדר מסודר. לפעמים זה פשוט עוזר לדמיין את הדברים במקום הנכון כדי לדעת ממה להתחיל. זה לא עזר. גם בדמיון שלי המרתף עדיין היה מבולגן ומלוכלך.
חיפשתי כלי ניקוי כלשהו, אבל חוץ ממטלית המעלה עובש על כיסא שבור לא מצאתי כלום.
זאת הפעם הראשונה שאני במרתף של קסנדרה, היא אף פעם לא זרקה אותי לכאן, כנראה שמרה את המקום לזמן מיוחד. חבל שהזמן הזה הגיע.
התחלתי להזיז את הדברים בקושי כשאור סגול הופיע מולי. בהתחלה הוא היה קטן, אך לאט לאט החל לגדול ולגדול, וכשהגיע לגודל מעט יותר גדול משלי, ניקו עבר דרכו. לא טוב, בכלל לא טוב. אסור שהוא יראה את הדם.
כמובן שלחשוב את זה לא ממש עזר בהתחשב בעובדה שהוא עמד ממש מולי ופער את פיו בתדהמה.
"אני אהרוג אותה!" הוא סינן בכעס.
"אתה לא תעשה כלום!" אחזתי בידו בניסיון למנוע ממנו ללכת.
"איך לא?" הוא צעק. "תראי מה היא עשתה לך." ידו מחתה מעט דם מראשי.
"זה פצע בראש, יורד יותר מדי דם גם כשהפצע לא חמור." ניסיתי להרגיע אותו.
"זה לא אומר שהיא לא צריכה לשלם על זה!" הוא השתחרר מאחיזתי.
"מה אתה עושה פה בכלל? אמצע הלילה." אמרתי כדי לעכב אותו.
"באמת חשבת שזה שאת עכשיו זוכרת הכל ימנע ממני לשים עלייך שמירה?" הוא גיחך.
"ושוב- אמצע הלילה!" הדגשתי את דברי.
"לא אכפת לי." הוא התקדם לעבר הדלת וניסה לפתוח אותה, אבל היא הייתה נעולה. ניקו הסתובב אליי.
משכתי בכתפי. "היא נעלה אותי פה."
"אני אהרוג אותה!" הוא חזר על דבריו בטון יותר חזק.
"כבר אמרת, אבל כרגע זה לא עוזר לאף אחד." סיננתי וניערתי מעט את רגלי הכואבת.
ניקו סינן קללה ובעט הדלת בחוזקה.
"מה קורה שם למטה?" קסנדרה שאגה.
הסתכלתי על ניקו וסימנתי לו להיות בשקט, קיוויתי שפעם אחת בחיים יהיה לי מזל והיא פשוט תחזור לישון, כמובן שכמו כל התקוות שלי בזמן האחרון, גם זו הייתה תקוות שווא.
"אני אוד מקווה בשבילך שהרעש הוא בגלל שאת מסדרת." קסנדרה רטנה וקול צעדים מהירים נשמע מלמעלה. ידעתי שזה רק עניין של שניות לפני שהיא תהיה כאן, אך לא חשבתי שהשניות האלו יעברו כל כך מהר. רשרוש של מפתח נכנס למנעול נשמע, וניקו עדיין עמד באמצע החדר. הלך עליי.
——-
וול, השבוע הזה עבר מהר במיוחד. לא אתחיל לדבר עליו, כי אם אתחיל, אסיים רק כשאעלה את פרק 5 בשבוע הבא. מקווה שעבר עליכן שבוע טוב, ואם לא - תזכרו שבקרוב החופש הגדול (אוי, אני זוכרת את שנה שעברה, בה אשכרה היה לי חופש גדול!) ודברים תמיד משתפרים כשאין לחץ של מורים נושפים בעורף ומבחנים בכל יום.
נתראה בשבוע הבא ^^