פרולוג:
"קדימה, נסיכה, את צריכה לנענע את הגוף." רוקסנה, אמרה לי ודגדגה את מותניי. "איך את רוצה שבנים ישימו לב אלייך אם את לא מזיזה כלום?" היא שאלה בטון שובב והסיטה הצידה את שיערה הכהה.
"אני לא רוצה שבנים ישימו לב אליי," צחקקתי וזזתי הצידה. "אני רק בת עשר."
"אף פעם זה לא מוקדם מיד לשבור לבבות." היא נופפה באצבעה לעברי בחיבה.
"בגיל עשר היא צריכה לשבור בובות, לא לבבות." שמעתי את קולו של ניקו, אחי הגדול, מאחורי. הוא לא היה בבית כבר כמה חודשים, כי הלך לבקר את דוד שלנו, והתגעגעתי אליו מאוד. בגלל שאני נסיכה, אין לי הרבה הזדמנויות ליצור קשרי חברות, והוא החבר הכי טוב שלי.
"ניקו," קפצתי לזרועותיו הפתוחות בחיוך. ידיי נכרכו סביב צווארו והוא הרים וסובב אותי. "מתי חזרת?"
"עכשיו," הוא ענה. "וכשהייתי בדרך לארמון אמרו לי שאת פה, אז החלטתי לבוא לקחת אותך הביתה."
"התכוונתי לחכות לך בארמון," התנצלתי. "אבל לא שמתי לב לזמן."
"לא נורא." הוא פרע את שיערי הארוך בחיבה.
"שלום, רוקסנה, מה שלומך, רוקסנה? איך החיים, רוקסנה?" רוקסנה אמרה בטון עוקצני. "שכחתי מהאישה שחיתלה אותי, רוקסנה." היא הנידה את ראשה וגרמה לתלתליה הארוכים להתפרע עוד יותר משהיו. "זה עצוב."
"רוקסי," ניקו גיחך ורכן לחבק אותה. "טוב לראות אותך."
"אם היה כל-כך טוב לא היית בא רק פעם בחמש שנים." היא רטנה וצבטה את לחיו. ניקו לא ענה על זה. הוא הכיר את רוקסנה מהרגע שנולד, וידע שעדיף לא להיכנס איתה לוויכוחים. גם ככה היא בסוף תנצח, בין אם היא צודקת ובין אם היא טועה. במקום זה הוא אמר לי להחליף את הבגדים הפשוטים שלבשתי לבגדי המלוכה. צייתי לו, אבל לא בשמחה.
שנאתי את כל השמלות המפוארות והנעליים המעוצבות שהוכרחתי ללבוש ולנעול כשהסתובבתי ברחבי הממלכה. העדפתי בהרבה את החצאיות הפשוטות והגופיות הגזורות שלבשתי כשרקדתי. הן היו הרבה יותר נוחות, וגרמו לי לשכוח, גם אם זה לזמן קצר, שיום אחד אני וניקו נמלוך יחד על הממלכה הזאת.
"סלינה, את יכולה להזדרז?" ניקו שאל אותי.
"אני כבר יוצאת." עניתי לו והשחלתי את רגליי לנעלי הבובה העדינות שהותאמו אישית לשמלה התכולה שהוכרחתי ללבוש. אספתי שתי קצוות משיערי והידקתי אותן לאחורי ראשי בעזרת סיכה. השארתי שתי קצוות מסולסלות שהיו מעט יותר קצרות משער השיער כדי שיפלו על פניי, ולשאר שיערי הנחתי לגלוש במפל של בקבוקים עד למותניי. הישרתי את מבטי למראה המאובקת שעמדה בחדר בו החלפתי בגדים ועיקמתי את פניי. חזרתי להיות הנסיכה סלינה, אחת משני יורשי העצר של קאריה.
-
"תבואי לבקר מחר?" רוקסנה שאלה אותי.
"אפשר?" שאלתי את ניקו ונעצתי בו מבט מתחנן של כלבלב עזוב.
"תשאלי את אבא." הוא אמר והתקדם לעבר סוס שחור שהיה קשור לעץ. הוא התיר את הקשר במושכות והוביל את הסוס לכיווני.
"הו, אני יכולה להיות ראשונה, בבקשה?" התחננתי. "בבקשה, בבקשה, בבקשה, בבק-"
"בסדר!" הוא קטע אותי. "כל מה שיגרום לך לשתוק."
"יש." צחקקתי בעליזות וטיפסתי על האוכף. לא הסתבכתי עם השמלה, למדתי כבר מגיל קטן איך לרכב איתה. ניקו העביר לי את המושכות ועלה מאחורי.
"להתראות." נופפתי בידי הפנויה לרוקסנה ודרבנתי את הסוס לדהרה.
ניקו, אני והסוס שעטנו ברחובות הממלכה. השמש כבר החלה לשקוע, ואנשים החלו להתכונן לפסטיבל הלילה. זהו פסטיבל העולה לילה אחד בשבוע ברחובות קאריה. זהו הלילה היחיד בו אנשים נשארים ערים כמעט עד הבוקר, רוקדים, שרים, ומספרים סיפורים ליד המדורה.
"סלין, אולי תאטי קצת? את תדרסי מישהו." ניקו העיר לי.
"אל תהיה פחדן, אני יודעת איך לשלוט על הסוס." אמרתי לו ודרבנתי את הסוס לדהרה יותר מהירה.
"אם את דורסת מישהו - את מספרת לאימא ואבא, ואת גם אומרת להם שהכרחת אותי לתת לך להחזיק במושכות." הוא הזהיר אותי.
"אין לי מה לספר להם, כבר הגענו ולא דרסנו אף אחד." אמרתי בטון מנצח ועצרתי את הסוס כדי שלא יתנגש בשערי הארמון. השומרים פתחו את השערים וקדו. דרבנתי את הסוס שוב ונכנסנו לחצר הארמון. ניקו קפץ מגב הסוס והושיט לי את ידו כדי לעזור לי לרדת, אבל יכולתי לעשות את זה לבד.
"תוסיף תפוח לארוחה שלו." אמרתי לסייס שלקח מידי את המושכות. "הוא התנהג יפה היום." ליטפתי את פניו של הסוס בעזרת ידי ואני וניקו פנינו למדרגות הארמון, עליהן עמדו ההורים שלנו.
"ילדים." אבא שלי אמר ופרש את זרועותיו לברכה. ניקו ואני קדנו, בציות לחוקי הנימוס של קאריה.
"אבא." ניקו אמר וקד עוד קידה קטנה בעוד שאני הלכתי לאימא שלי. היא חיבקה אותי ונשקה לראשי.
"נהנית היום?" לחשה. הנהנתי וחזרתי להקשיב לשיחה של אבא וניקו.
"טוב לראות אותך שוב." אבא הניח את שתי ידיו על כתפיו של ניקו. "איך עבר עלייך המסע?"
"עבר בשלום," ניקו ענה. "אני מתנצל על כך שלא באתי קודם לכאן, אבל התגעגעתי לאחותי הקטנה."
"אין דבר," אבא שלי ביטל את דבריו. "זה טוב לראות אהבה בין אחים." הוא העביר את מבטו אליי וחיוכו התרחב. "והנה הנסיכה הקטנה שלי." הוא כרע ברך לידי ונעץ את עיניו בפניי. "איך עבר עלייך היום?"
"היה יום נעים." עניתי.
"כן? רקדת?" הוא שאל.
"כן," עניתי בהתלהבות. "גברת רוקסנה לימדה אותי ריקוד חדש."
"אני שמח שעבר עלייך יום טוב," אבא שלי העביר את ידו על לחיי והזדקף. לאחר מכן כרך את ידו סביב כתפיה של אימא שלי והצמיד אותה מעט אל גופו. "עכשיו בואו, נלך לאכול."
-
"אז, ניקו, איך עבר עלייך הביקור אצל דודך?" אבא שאל ולגם מכוס היין שעמדה מולו.
"נהדר, דוד בראיין מוסר את געגועיו." ניקו ענה ונגס בתות האחרון שהיה בצלחתו.
"ושיילין?" שאלתי לגבי בת דודי.
"מוסרת שהיא תשמח לבוא לבקר בקרוב ולהפיל אותי שוב לאגם." הטון המעט מריר שלו גרם לי לצחוק.
"ומה דודך מוסר לגבי המצב בשטחים?" אבא המשיך לחקור.
"אנדרס," אימא שלי אמרה בטון מזהיר ופזלה מעט לכיווני. "אולי כדי שתדחו את השיחה הזאת ליותר מאוחר."
"בוודאי, יקירה, את צודקת." הוא אמר כששם לב על מי מבטה נח.
"אממ..." התפתלתי בכיסאי בחוסר נוחות. ידעתי מתי מבוגרים לא רוצים לדבר לידי וזה תמיד הפריע לי. "זה בסדר שאלך לחדר?"
"בטח, מתוקה. "אימא שלי חייכה אליי. "את בוודאי מותשת אחרי שהסתובבת בחוץ כל היום."
"תודה." אמרתי וקמתי מכיסאי. "לילה טוב."
השומרים פתחו את דלתות חדר האוכל, והדבר היחיד שראיתי לפני שהם סגרו אותן שוב היה המבט המודאג שהיה בעיניו של אבי כשניקו רכן להגיד לו משהו. המבט הזה, יותר מהכל, הבהיר לי שהחדשות שניקו שמע כשהיה אצל דוד בראיין, לא משנה מה הן, מסכנות את הממלכה.
-
"סלינה, קומי, מהר." ניקו העיר אותי בשעת בוקר מוקדמת.
"ניק, השמש עוד לא זרחה, לך." מלמלתי בעייפות והתהפכתי על בטני.
"סלינה, את חייבת להתעורר, עכשיו." הקול שלו היה בהול.
"מה קרה?" רטנתי ופקחתי את עיניי באיטיות, לא הרגשתי צורך למהר.
"תקשיבי." הוא הניח את אצבעו המורה על שפתיו. לרגע לא שמעתי דבר, השינה עדיין שלטה בי, אבל אז נפל לי האסימון. צרחות וריח שרוף עלו במעלה הארמון והגיעו לחדר שלי.
"מה קורה פה?" מלמלתי וקפצתי מהמיטה. רצתי לחלון חדרי וכמעט הקאתי את ארוחת הערב שלי. הממלכה, שבשעות האלו הייתה אמורה להיות שקטה ורגועה, הייתה הפוכה. חלונות ראווה נופצו, אש בערה ברחוב ואיכלה את כל מה שעמד בדרכה, חיילים ואנשים מתים ופצועים היו מוטלים בצדדים, חיילים אחרים נלחמים נגד מפלצות ירוקות ומעל כל זה בכי. אבל לא בכי רגיל. בכי של תינוקות הזועקים להוריהם, בכי של בוגרים שיודעים שאיש לא יענה חזרה.
"ניק, מה קורה פה?" דרשתי ממנו תשובה.
"הקסטורים, הם חזרו לתקוף." הוא ענה לי ואחז בידי. "תחליפי בגדים, מהר."
לא היה לי מושג מי אלה אותם "קסטורים", ולמה ניקו התכוון כשאמר שהם חזרו לתקוף - הממלכה לא הותקפה מאז שנולדתי, ועד לאותו רגע, לא ידעתי שהותקפה כלל.
"למה?" הייתי מבולבלת, אך ידעתי שאחליף את בגדיי. ניקו הוא אחי הגדול, והוא יודע יותר טוב ממני.
"את חייבת לברוח מהממלכה, אין ברירה." הוא ענה לי.
קפאתי על מקומי. "אני לא בורחת."
"קדימה, לינה, אין ברירה." הוא אמר לי ודחף אותי לחדר האמבטיה עם ערמה של בגדים מוזרים ביד. "תתלבשי." הוא אמר לי וטרק את הדלת בפרצופי. עיקמתי את פניי והורדתי את כותונת הלילה שלבשתי. החלפתי אותה בזוג מכנסיים מוזרים עשויים בד לא גמיש וחולצה קצרה וצמודה.
"אני מוכנה." אמרתי לניקו ויצאתי מחדר האמבטיה עם ציפייה לשמוע הסברים קצת יותר מפורטים על מה שהולך הלילה בממלכה, אבל לא היה שם אף אחד כדי לספק לי אותם. "ניק?" שאלתי בהיסוס. הוא לא ענה לי. הייתי לבד.
יצאתי מחדרי בריצה וירדתי לאולם הכניסה. בחילה גאתה בי מהמראה של החיילים המתים שהוטלו על הרצפה, חלקם עדיין אוחזים בחרבות בניסיון אחרון להגן על הממלכה שלנו.
"אותה!" שמעתי קול נחשי. הסתכלתי לכיוון ממנו הוא נשמע וצווחתי בגועל. זה היה יצור בערך בגובה שני מטרים, עורו ירוק ומבריק ועיניו סגולות. הוא הניף את חרבו וחייך חיוך שחשף שיניים שבורות.
"לינה, זהירות!" שמעתי את קולו של ניקו מימיני. עצמתי את עיניי בציפייה למכה שלא הגיעה.
"קדימה, אין זמן." ידו של ניקו אחזה בידי. פקחתי את עיניי וראיתי שהוא גורר אותי לחלק בארמון שמעולם לא הגעתי אליו.
"מאמא!" צווחתי כשראיתי את אימי שכובה על הרצפה. פגיון כסוף היה נעוץ בבטנה וכתם דם החל להכתים את שמלתה.
"ילדים שלי." היא ניסתה לחייך ללא הצלחה.
"אימא, אנחנו חייבים להציל אותך, חייבים ל-" ניקו החל לגמגם אך אימא שלי השתיקה אותו.
"זה מאוחר מדי בשבילי ובשביל אבא שלכם," היא אמרה והניחה את ידה על לחיו של ניקו. "אתה יודע מה לעשות, נכון?"
להפתעתי, הוא הנהן.
"לעשות בקשר למה?"שאלתי בבהלה. "מה קורה פה?"
"חיכינו לרגע הזה." אימא שלי אמרה, נראה היה שלאט לאט היא מאבדת מכוחה. "הלוואי שהיה לנו יותר זמן להכין אותך, אבל אין," היא נעצה בי את עיניה התכולות וחייכה בגאווה. "גדלת, ולצערי אני לא אמשיך לראות אותך גדלה, אבל אל תדאגי, לא תהיי לבד."
"את לא הולכת למות, אל תדברי כאילו את כן." אחזתי בידה בחוזקה. לא מאמא שלי, לא. "עקשנית כמו אבא שלך," היא ליטפה את כף ידי ואז שחררה את אחיזתה. "אבל עקשנות כרגע לא תעזור."
"ניקו, אתה מוכן להסביר לי?" התחננתי בפני אחי הגדול. הוא השפיל את מבטו וניגב את דמעותיו.
"גדלת להיות נסיכה מדהימה," אימא שלי לחשה. "את עדיין לא בוגרת, אבל זה לא משנה, הזמן נגמר."
"הזמן למה? אתם מוכנים להסביר לי מה קורה?" דרשתי לדעת.
"הרבה זמן חיכינו להתקפה הזאת. עשר שנים, אם לדייק." ניקו אמר בקול ענייני.
"אתם חיכיתם להתקפה מהיום שנולדתי?" שאלתי באי אמון.
"סלינה, אני מבין-" ניקו התחיל להגיד.
"לא, אתה לא מבין." קטעתי אותו בכעס. "מהיום שנולדתי הממלכה הייתה שקטה, לא היו תקיפות בכלל, זאת הסיבה שאימא ואבא לא נתנו לנו להתאמן, או לפחות זה מה שחשבתי, מסתבר שטעיתי. איך אתה יודע להילחם ככה?" שאלתי.
"ילדים, בבקשה, אל תריבו מולי." אימא שלי ביקשה. "סלינה, תקשיבי לאחיך הגדול, הוא יודע מה הוא עושה."
"קדימה, צריך ללכת." ניקו אחז בזרועי וניסה להעמיד אותי.
"רגע," אימא שלי עצרה אותו. היא הסירה מידה את הצמיד הכסוף שעיטר את פרק כף ידה והניחה אותו בידי. "שלא תשכחי מי את."
"אני לא זזה מפה עד שתסבירו לי." התעקשתי.
"נסיכה, בבקשה, זה לא הזמן לעקשנות." קולה של אימא שלי הפך לחלש יותר ויותר. אחיזתה בידי הייתה כמעט בלתי מורגשת. "אני אוהבת את שניכם, תזכרו את זה." היא אמרה כמעט ללא קול. שאיפה אחרונה וזהו, היא כבר לא הייתה פה.
"קדימה, סלינה, חייבים ללכת." ניקולס אמר לי בקול בהול. לא זזתי. "סלינה." הוא אמר את שמי. הרמתי את מבטי אליו והסתכלתי עליו במטושטש. "קדימה." הוא אמר בקול רך ועזר לי לקום. רצנו לכיוון המרתפים. בדרך למטה אחת החיות של הקסטורים התנפלה עליי ונעצה בבטני את הטפרים שלה. לרגע ראייתי התערפלה. נקודות שחורות מילאו את עיני וקול צווחה קלוש נשמע באוזניי. כשהראייה שלי חזרה לרגיל, ראיתי את המפלצת שתקפה אותי מוטלת מתה מתחת לרגליו של ניקו.
"זה פצע שטחי." אמרתי לניקו כשהוא הסתכל עליי בדאגה. "אני אהיה בסדר."
"קדימה, אין זמן." הוא אמר ואחז בזרועי כדי לעזור לי לרוץ.
"פאפא." הזדעקתי כשראיתי את הגופה של אבי מוטלת על הקרקע.
"סלין, בבקשה, רוצי." ניקו התחנן בפניי וגרר אותי מהמקום בלי לתת לי להיפרד בפעם האחרונה. הוא הוביל אותי עמוק יותר ויותר, למקום שמעולם לא הייתי בו.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אותו.
"הפעם זה לא אנחנו, הפעם זאת רק את." הוא ענה ועזר לי להיכנס לחדר קטן ואפל.
"א-אני?" גמגמתי.
"סלין, אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה." הוא ביקש ממני ואחז בכף ידי.
"לא לעשות את מה יותר קשה?" לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"תקשיבי, את בסכנה, ואת לא נשארת בממלכה-"
"מה?!" קטעתי אותו בגסות. "מה זאת אומרת לא נשארת בממלכה?"
"אין לי זמן להסביר, את לא בטוחה פה, את תהיי יותר בטוחה שם." הוא אמר ועשה בידו תנועה מוזרה. עיגול סגול בגודל של אדם הופיע מולנו.
"איפה זה שם?" שאלתי אותו בזהירות.
"אני מצטער, יום יבוא ואת תחזרי לפה, אבל יש עוד זמן." הוא אמר לי וחיבק אותי.
"ניק, לאן אני הולכת?" שאלתי אותו. דמעות עמדו בעיניי ואיימו לזלוג מטה.
"זה לא משנה, ממילא את לא הולכת לזכור שום דבר מפה." הוא אמר לי וליטף את פניי.
"רגע, מה? אני לא מוכנה." התנגדתי.
"את תהיי בטוחה יותר שם, אני מצטער, הלוואי שהיה לי יותר זמן להסביר אבל-" הוא אמר אך נקטע כשלחדר נכנסו שלושה קסטורים.
"קדימה, כנסי." ניקולס דחף אותי לעבר העיגול הסגול.
"ניק!" הזדעקתי כשראיתי ששניים מהקסטורים אוחזים אלות, השלישי אחז חרב ארוכה.
"אל תדאגי, סלין, נתראה בקרוב." הוא הבטיח לי ושלף את חרבו מהנדן.
"נתראה בקרוב." חזרתי על דבריו של ניקו ונכנסתי לתוך העיגול הסגול, משאירה את ניקו מאחורי להתמודד עם שלוש מפלצות לבדו.
-
פעם ראשונה, לחץ!
למקרה שיש פה בנות מהישרא' - כן, זו אני. החלטתי להעלות לכאן את חיים כפולים כי אין לי ממש מה לעשות איתו והסיכויים לגנבות כאן הרבה יותר קטנים. אני מקווה שהפעם לא אצטרך להתמודד עם מה שהיה בבלוג.
כל השאר, שאין להן מושג על מה אני מדברת - אין צורך לדעת. הסיפור הזה גמור ושוכב כבר שנתיים וקצת בלי שום דבר, אז מקווה שתאהבו.
פרק יעלה כל מוצ"ש (התרגלתי לתבנית קבועה, מצטערת) ואממ... אני מניחה שזהו.
אה, רגע, הפרולוג מוקדש לאובלייייי, ששכנעה אותי סופית,כי הבטחתי לה (אני מקיימת הבטחות!) ותודה לברבור על התמונה, אני ממש ממש אוהבת אותה!