הימים עברו, וגיליתי שלצערי צדקתי. זוהר חזרה, וענתה לכולם. היא המציאה סיפור על הסיבה שהיא נעלמה, ואנשים פשוט עברו הלאה. זוהר ממשיכה להתחמק ממני, במשך שבוע, ואני לא יודעת איך להמשיך מכאן.
זוהר היא החברה הכי טובה שנשארה לי, היא כל כך חשובה לי. הכל מוזר עכשיו, בינינו, אני מרגישה שאם נמשיך בדרך הזאת, החברות שלנו לא תחזור להיות אותו הדבר. אני מתחילה לחבב את שאר החברים של זוהר, אני עדיין רואה אותם. חוץ מזה, עכשיו הם לא רק החברים של זוהר, אלה החברים של אנה, ושל אדם. אני לא רוצה שגם הקשר שלי איתם לא יתפתח לשום מקום.
אני שוקלת לפנות לזוהר עם זה, ולדבר איתה. אבל אני לא רוצה להחמיר את המצב, ואני יכולה להחמיר אותו.
אני לגמרי אובדת עצות, הלוואי שהייתי יכולה להתייעץ על זה עם מישהו, אבל זה יחשוף את זוהר, ואני לא מוכנה לתת לזה לקרות.
כל השבוע הזה עובר בשכנועים עצמיים שהכל יהיה בסדר, ושאני פשוט צריכה לחכות בסבלנות, שזוהר תתאפס על עצמה, ונפתור את הכל.
חברויות מגיל ארבע לא נעלמות כל כך מהר.
למזלי, זוהר משתפת איתי פעולה בדרך העקיפה שלה.
היא לא מתנהגת אליי שונה בדרך מחשידה ליד אנשים, אנה לא שמה לב לשום ריחוק בינינו. גם אדם לא.
אנה ואדם מספקים לי הסחת דעת מזוהר, לפחות לבנתיים. אני מתחילה להתרגל למצב החדש הזה, לחברים החדשים האלה, ולרגשות החדשים שלי. זה עדיין לא מוכר לי, כל המצב הזה. כשאני לא חושבת על זוהר, אני כל כך נהנת, ברצינות.
אנה היא פשוט מדהימה, אני באמת מתחילה להיקשר אליה. אנחנו ביחד המון, והיא גורמת לי להרגיש טוב עם עצמי. היא מהבנות האלה שכל אחת צריכה חברה כמוהן, מישהי שלמרות שאני מכירה אוליי חודשיים, אני מרגישה שתהיה שם בשבילי כשאני באמת אצטרך אותה, אני באמת סומכת עליה.
ואדם. זה כבר סיפור אחר לגמרי.
אנחנו מתקדמים, אני חושבת, אבל המצב בינינו עדיין לא באמת רשמי. אני חושבת ששנינו יודעים בדיוק לאיזה כיוון אנחנו מתקדמים, אבל אף אחד לא אומר את זה.
יש משהו שונה בקשר שלי עם אדם, משהו שאף פעם לא היה לי עם אחרים. אני מספרת לו דברים שאני לא מספרת לאחרים בדרך כלל, אני מרגישה איתו בנוח יותר מעם כל אחד אחר.
לא הראתי את הציורים שלי לאף אחד אחר. אני באמת לא יודעת למה, אבל אני פשוט לא מסוגלת.
אני מרגישה חשופה מדיי, ואני לא רוצה לשנות דעות של אנשים עליי. מסיבה מוזרה שעדיין לא פיענחתי, עם אדם זה פשוט שונה.
חשבתי שהוא ישכח מזה, אבל הוא לא, אחריי כמה ימים נכנעתי. הנושא הזה הגיע איכשהוא לשיחה שלנו, בזמן שהייתי אצל אדם.
הוא עדיין לא ממש היה בבית שלי, בעיקר בגלל ההורים שלי. אין לי כוח להסביר להם למה יש מישהו ממין זכר אצלי בחדר. זה חייב לקרות, אבל בהמשך, אני מקווה.
״אוקיי, בשביל ההתערבות אני מוכנה לעשות את זה.״ שיקרתי. ההתערבות כבר לא עניינה אותי.
״בשביל ההתערבות.״ הוא חזר אחריי, אני לא חושבת שאדם האמין לי.
״אבל ברצינות, אל תצפה לשום דבר, אוקיי?״ אדם הנהן, וסוף סוף הוצאתי את הדפים האלה מהתיק שלי. הרגשתי את המבט של אדם עליי בזמן שעשיתי את זה, הוא היה חסר סבלנות.
העברתי לו את הציורים, וניסיתי להסיט את המבט שלי ממנו. לא רציתי לראות את התגובה שלו, עד כדיי כך הייתי לחוצה.
״אוקיי, לפניי שאני מסתכל, את לחוצה מדיי, ״ ברצינות, שפשוט יעשה את זה כבר.
״אתה בערך הראשון שאני מראה לו את זה, אתה יכול בבקשה פשוט לראות אותם לרגע וזהו?״ הרמתי את המבט שלי בחזרה אליו.
״אוקיי, בסדר. נדבר על כמה שאת לחוצה בעוד רגע.״ הוא אמר והפך את הדפים.
עכשיו לא יכלתי להסיט את המבט שלי, משתיי סיבות. הראשונה, אדם יבין שאני לחוצה. השנייה, עכשיו אני כבר סקרנית מדיי לראות את התגובה שלו.
״אין לך שום סיבה להיות לחוצה, חשבתי שאוליי את מסתירה איזה תחביב את גרועה בו, אבל את לא.״ הוא מגיב אחריי כמה שניות שמרגישות כמו נצח.
״אני לא חושבת שאני גרועה, אני פשוט לא אוהבת לספר על זה.״ עניתי.
״למה? יש לך פאקינג כישרון, תסתכלי על הציורים שלך לשניה ותביני את זה.״ הוא הושיט לי את הדפים בחזרה, ולקחתי אותם.
״אני הסברתי לך את זה כבר, אני לא יודעת למה.״ ניסיתי להכניס את הציורים האלה בחזרה לתיק, אבל היד של אדם עצרה אותי.
״חכי רגע, שימי אותם על השולחן. אנחנו הולכים לעבוד על זה.״ הוא אמר, היד שלו עדיין הייתה על שלי, עד שהזזתי אותה והנחתי את הציורים בצד. כל מגע קטן מאדם עדיין ריגש אותי, הזמן לא העביר את זה כמו שחשבתי.
״לא אנחנו לא.״ נזכרתי בסיטואציה.
״אנחנו כן, את כישרון מבוזבז יעל, את לא רוצה להיות כמו כל האמנים שמתפרסמים רק אחריי שהם מתים נכון? אז תעשי משהו עם כל זה בזמן שאת חיה.״
״אם זאת הדרך הצינית שלך לגרום לי לספר לאנשים, אתה לא ממש עוזר לי.״ ניסיתי להישמע כאילו כל מה שאדם אומר כרגע לא מעניין אותי.
״אני רציני, את חייבת לשנות את ההרגל המוזר הזה שלך לחשוב יותר מדיי על אחרים.״ הוא באמת לא נשמע צוחק.
״אתה חושב שאני לא יודעת את זה?״ השפלתי מבט. לא הצלחתי לנסות להסביר את החלק הזה בתוכי, שפשוט חושב כל כך יותר מדיי. לא הצלחתי אפילו להבין אותו באמת, ונמאס לי מזה.
״היי, תסתכלי עליי.״ הרגשתי את היד של אדם על הסנטר שלי, מרימה אותו למעלה, בעדינות. תמיד בעדינות.
״אני מבין אותך, אוקיי? באמת, ואת תמצאי דרך להתגבר על זה. את חייבת כי...״ הוא עצר לשנייה ואז המשיך.
״את באמת יודעת לצייר, ואת אוהבת את זה, אנשים צריכים לראות את הצד הזה שלך.״
הרגשתי שאדם מתכוון לכל מילה שהוא אומר. למדתי לשים לב לזה, לטונים השונים שבהם הוא מדבר.
״אני אעשה את זה, מתישהוא, פשוט לא עכשיו.״ עניתי בחזרה, באותה נימה שקטה כזאת.
״בקצב שלך, אבל אני לא נותן לך לוותר על זה.״ ניסיתי לעצור חיוך, ולא הצלחתי. הרגשתי שברצינות אכפת לו ממני, וזה פשוט היה מיוחד.
״אז, הסגנון שלך זה פרחים?״ אדם קם, ועבר על הציורים מחדש. עשיתי כמוהו.
״האמת שלא.״ אם כבר אז כבר, לא ככה?
״אז למה יש כאן ציורים של פרחים?״ אדם הסתקרן.
״אני מציירת פרחים כשאין לי רעיון. אלה הציורים הכי רגילים שלי.״ עניתי בפשטות.
״מה יש בציורים הלא רגילים שלך?״ הוא הדגיש את המילה רגילים.
״המון דברים,״ הסבר המאה, אני יודעת.
״את יכולה לפרט?״ נענעתי את ראשי לשלילה.
״אין לי מושג איך להסביר את זה אפילו. הציורים שאני באמת אוהבת לא ממש הגיוניים.״
זאת הפעם הראשונה שאני פשוט מדברת על זה, וזה כל כך מוזר, אבל גם קצת משחרר.
״זה שום דבר מציאותי, בעיקר כל מיני דמויות כאלה, בלי פנים מפורטות יותר מדיי, אתה תבין אם תראה את זה.״ המשכתי להסביר.
״השאלה היא האם תתני לי לראות את זה?״ אדם המשיך, עדיין מסתכל על אותם הפרחים.
״אוקיי, אוליי בפעם הבאה שניפגש.״ אמרתי, ואדם הפנה את המבט שלו לכיווני.
״זאת התקדמות.״ הוא אמר, ידעתי שהוא מרוצה מעצמו, או ממני, הוא חייך אליי, לא הספקתי לבחור לאיזה סוג החיוך הזה שייך.
״אוליי קצת.״ הסכמתי איתו.
״אבל ברצינות, עכשיו אפשר כבר לעבור הלאה? מילאתי את חלקי במסגרת ההתערבות?״ שאלתי, מנסה לעבור נושא.
״ללא ספק,״ אדם אמר, עדיין מחייך.
למרות ששום דבר שקורה בנינו כבר לא היה קשור להתערבות הזאת, זה עדיין הרגיש טוב, העובדה שהרגע הרווחתי עוד כמה נקודות דמיוניות.
***
באופן מפתיע, נשארתי עם אדם, בחדר שלו, במשך שעות. פשוט העברנו את הזמן ביחד, בלי לשים לזה שהזמן עובר. אני נהנת מכל שניה ליידו, כל שנייה.
ראינו טלוויזיה ביחד, הפעם לא אימה. לא ממש הגענו להסכמה על מה לראות, והחלטנו פשוט לבחור משהו אקראי מנטפליקס. יצא לנו סרט שאני כבר לא ממש זוכרת את השם שלו, משהו סאטירי על אסטרואיד שעומד לפגוע בכדור הארץ.
לא ממש הצלחתי להתרכז בסרט, זה היה מסובך כשהדבר היחיד שיכלתי לחשוב עליו היה העובדה שאני ואדם פה ביחד, מחובקים, שוב.
הלוואי שהיינו נשארים ככה יותר.
יכלתי לעשות את זה לנצח, מי יודע, אוליי זה היה קורה, אם לא הייתי מקבלת הודעה.
עדיין היה לי את הדחף הזה לבדוק את הטלפון שלי במהירות כל פעם שאני שומעת אותו מצפצף, מין קול כזה בראש שאומר לי ׳אולי הפעם זאת זוהר.׳
הרמתי את הטלפון כדיי לבדוק, הולי שיט, זאת באמת זוהר.
מה הסיכויים שאנחנו נפגשים, עכשיו בערך? מה אני אמורה לעשות עכשיו? לא היה לי זמן להחליט, כי אדם התחיל לדבר במקומי.
״אני ממש שונא להגיד את זה, אבל אני חושב שאני צריך ללכת.״ אדם אמר, וקישרתי בין הדברים.
״זוהר שלחה לך הודעה הרגע?״ שאלתי. הבעת הפנים המבולבלת של אדם, גרמה לי להראות לו את ההודעה שקיבלתי ממנה בעצמי.
אדם מסתכל על הודעה לשניה, לפניי שהוא עונה לי.
״אוקיי, הדייט ממשיך, פשוט צריך לעבור מקום.״ אדם אומר באותה נימה צינית ורגילה אצלו.
שנינו סקרנים לדעת מה בדיוק קורה. אבל אני לעומת אדם, בסיכון קצת יותר גבוה.
לא הנחתי לעצמי לחשוב על כל הסיבות שבגללן זוהר רוצה לדבר עם שנינו, אם הייתי עושה את זה, הייתי נכנסת ליותר מדיי לחץ. החלטתי פשוט לחכות בסבלנות, ולדבר איתה ממש עוד כמה דקות.
התארגנו במהירות, ויצאנו לדרך.
אוקיי אני יודעת שזה לא היום או השעה הרגילים שלי להעלות לכם פרקים אבל לא העלתי בשלישי אז הנה אנחנו כאן 3>..
מקווה שאהבתם את הפרק למרות שהוא באיחור קל, נתראה גם מחר ככה שלא תצטרכו לחכות יותר מדיי עד שניסגר על הסיפור של זוהר!!
יאללה לילה טוב למי שקורא את זה בלילה ❤️