"כמה זמן ידעת מי אני באמת?" הוא שאל.
מרינט הבינה לחלוטין למה הוא רצה לדעת. בדיוק כמו שהיא הרגישה מנוצלת, הוא הרגיש אותו הדבר. אם היא ידעה להרבה זמן, זה היה נראה כאילו היא ניסתה להתקרב לחתול רק בשביל להיות קרובה לאדריאן.
"ידעתי רק במשך שבוע. היום שבו נלחמנו בנבל-העל עם הרימונים. גיליתי אחרי הקרב," היא אמרה רועדת.
היא חשבה שרגליה הולכות ליפול מתחתיה. אבל מבט עבר דרך עיניו. מבט כאילו הוא שקוע במחשבות, אחד כזה שקצת הפחית את הכעס שלו. הוא זז ברגע שעיכל את כל המידע במשך כמה זמן.
"את גילית מי אני באמת ודחפת אותי הצידה," הוא אמר.
הוא נשמע כל כך פגוע ומרינט הרגישה נורא.
"רק בגלל שהייתי צריכה זמן. ה-היו לי כל כך הרבה רגשות כלפי כל אחד מהצדדים שלך. הרגשתי סוג של מנוצלת. דיברת איתי על עצמך. אני התוודיתי מול הבחור שאני מאוהבת בו מבלי לדעת. אני חיבבתי מישהו שאהב רק את האישיות שלי בתור גיבורת-על. עברתי דרך כל כך הרבה רגשות. אני מפחדת לאבד את שני האנשים הכי חשובים בחיים שלי. אני מפחדת שתהיה מאוכזב שזאת אני. אני לא רוצה לאבד אותך. אבל אני ידעתי שאתה צריך לדעת. לא היינו יכולים להמשיך כרגיל מהרגע שגיליתי," היא אמרה, קולה נשבר.
הוא לא מיהר לתמוך במרינט כמו שהיה עושה לפני כמה שעות. הוא הסתכל עליה ואז על הרצפה כמה פעמים. היא קיוותה שהוא יגיד משהו. שיגיד שהוא שונא אותה. שיגיד שהוא מרגיש נבגד. אפילו שיגיד שהוא צריך זמן ויברח משם מבלי להגיד מילה. היא ידעה שהיא לא הייתה יכולה לקוות ממנו להגיד שהוא לא היה מאוכזב, אבל היא רצתה שהוא יגיד משהו.
"א-אני מצטערת," היא אמרה, נופלת על ברכיה.
היא לא הייתה יכולה לעמוד יותר בזמן שהרגישה כל כך חלשה. היא ניגבה את הדמעות אבל הן המשיכו להופיע.
"על מה?" הוא שאל.
הוא עדיין הסתכל עליה בעיניים פגועות ומבולבלות.
"שידעתי מי אתה ולא סיפרתי לך. שאני אני במקום החיפושית. שהייתי צריכה לשקר לך בתור מרינט. אתה ראוי לשותפה ולחברה הרבה יותר טובה ממני," היא אמרה מבין כל הדמעות.
"אני לא... אני לא... אוח!" הוא העביר במהרה יד בשיערו. "א-אני צריך זמן לחשוב."
"אני מבינה," מרינט אמרה.
היא בהתה ברצפה שהייתה מולה ברגע שהרגישה שליבה נשבר לרסיסים. היא ידעה שהוא יצטרך זמן, אז למה זה כאב כל כך?
"את תהיי מסוגלת לחזור הביתה לבד?" הוא שאל.
היא הסתכלה עליו למרות שהוא לא הסתכל עליה, השאלה לבדה הוכיחה שלפחות היה לו אכפת. היא נאחזה בזה. לא משנה מה, עדיין היה אכפת לו שהיא תהיה בטוחה.
"כ-כן. תודה," היא לחשה.
עם המילים האלה, הוא עף משם והיא נשארה על קצה נוטרדאם, עצובה ובודדה. ברגע שהיא הייתה בטוחה שהוא היה מספיק רחוק משם בשביל לשמוע אותה, היא נתנה לעצמה לבכות, חזק ככל שהייתה צריכה.
"אז, אני יודע שזו הייתה הפתעה רצינית בשבילך, אבל... אתה יצאת מדעתך?!" פלאג שאל את אדריאן.
זה היה לא מעט ביחס לקוואמי האדיש, אבל האגו האדיש שלו היה צריך להיעלם במצב הזה. הוא לא יכול היה להאמין מכמות המזל שהייתה במקרה שלפני רגע קרה ובתגובה ההפוכה לגמרי שציפה מהבעלים שלו. הוא היה צריך להיות מאושר יתר על המידה לגבי זה, אבל עדיין הוא כאן, מרגיש כל כך מדוכא בגלל זה.
"אני לא בטוח שהבנתי למה אתה מתכוון," אדריאן אמר בזמן שהתהלך בחדרו.
"היית בלגן בלתי נסבל של הורמוני גיל הטיפש-עשרה במשך כל כך הרבה זמן, מתלונן על האפשרות שאתה מחבב שתי בחורות באותו הזמן מבלי לדעת במי לבחור ועכשיו, כשקיבלת את המקרה הכי טוב שהיית יכול לקבל כששתיהן בעצם אותה אחת ואתה משאיר אותה לבכות על ראש הנוטרדאם! מה לעזאזל לא בסדר איתך?!" פלאג נזף בו.
הוא כבר הזהיר את אדריאן לגבי פגיעה בילדת הקוקיות או בחיפושית ועכשיו הוא פוגע בשתיהן ועוזב אותן לבכות לבדן על אנדרטה. התגובה שלו הייתה הכי גרועה שהייתה יכולה להיות.
"אני לא יודע!" אדריאן צעק.
הוא נראה מופתע מעצמו והתיישב על הספה באנחה. הוא עצם את עיניו והניח את ראשו בידיו.
"אני לא יודע מה לא בסדר איתי פלאג. אני מרגיש כל כך כועס. היא שיקרה לי. היא שיקרה לשני הצדדים שלי בתור שני הצדדים שלה," הוא אמר.
"אני שונא להיות מבשר הרעות, ילדון, אבל גם אתה," פלאג אמר, משלב את זרועותיו.
לא הייתה לו זכות לשחק את התפקיד של הקורבן בסיפור הזה. שניהם החליטו שיהיה הכי טוב אם ישמרו על הזהויות שלהם בסוד ושניהם שיקרו זה לזה כל הזמן.
מרינט לפחות התוודתה עכשיו, היא ידעה שזה לא היה בסדר שהיא ידעה על הזהות שלו ולא סיפרה לו. אדריאן לא יכול היה להאשים אותה בשום דבר.
"אני יודע. אני יודע שאין לי זכות לכעוס עליה בגלל שאני עשיתי את אותו הדבר, אבל ההרגשה מכה בי. כל הפעמים שסיפרתי לה על החיפושית, אני דיברתי עם החיפושית מבלי אפילו לדעת את זה," הוא אמר. "כל הסימנים היו שם אבל אני פשוט... אני ראיתי אותם והתעלמתי מהם. חשבתי שאין סיכוי שזאת הייתה היא. אני מניח שפשוט חשבתי שאם היא הייתה מרינט, היא הייתה מספרת לי. אני חבר שלה ואני פשוט... ציפיתי ממנה שתמיד תהיה ישרה איתי."
"אז מה עכשיו, ילד?" פלאג שאל.
"אני לא יודע, פלאג. יכול להיות שממש פישלתי הפעם," הוא אמר, מנסה להתעלם מהדמעות שעקצצו בעיניו.
ביום למחרת, בבית הספר, כולם היו יכולים להרגיש את מצב הרוח הקודר שהגיע ממרינט ומאדריאן. הם נמנעו זה מזה ככל שיכלו במשך כל היום. מרינט רצתה לתת לו את כל המרחק שיצטרך והיא הרגישה רע שאכזבה אותו. לפעמים היא התחרטה על שחשפה בפניו מי היא באמת, אבל היא העיפה באותה השנייה את המחשבה, זה היה הדבר הנכון לעשות.
אדריאן נמנע ממרינט מתוך מבוכה בעיקר. למרות שהוא הרגיש פגוע וכועס, הוא התחרט את התגובה שהייתה לו באותו הלילה. אבל הוא לא ידע איך להעלות את הנושא. ועם כל הרגשות העזים שהוא חש, הוא לא רצה לקחת את הסיכון שהכעס שלו יגדל ושהיא תהיה המטרה. היא לקחה לעצמה שבוע כדי לעכל את כל המידע, אז אולי זה יהיה בסדר אם הוא ייקח לעצמו את אותו הזמן.
"אלוהים, איך היא הייתה יכולה להתמודד להיות לידי בבית הספר בזמן שהרגישה נבגדת? איך היא הייתה יכולה לשמור את שני הסודות שלנו מוגנים בזמן שבהתה בי כל היום בכיתה? אני מרגיש שאני פשוט משתגע," אדריאן אמר בזמן שהוא התחבא בשירותים עם פלאג.
זה כמעט היה סוף היום, אבל הוא היה צריך הפסקה של שיחה עם פלאג, שאפילו לא הציע לו אותה.
"אני מניח שילדת הקוקיות פשוט טובה יותר בלשים אחרים לפניה," פלאג אמר.
"אני רוצה לכעוס עליך, אבל אתה צודק. היא פשוט לא אנוכית בכלל. גם בתור מרינט וגם בתור החיפושית," אדריאן אמר בעצבות.
"הו אלוהים, פשוט תדבר איתה! אני לא מבין על מה אתה כל כך כועס. היא אוהבת אותך, זוכר?! היא לא כועסת עליך שעזבת אותה לבכות והיא התגברה על העובדה ששיקרת לה בשביל לשמור על הזהות שלך סודית. אתה היחיד שהופך את כל זה לבעיה," פלאג אמר.
"אתה לא מבין," אדריאן אמר.
"מה אני לא מבין?" פלאג שאל מתוסכל.
"אני לא יכול להתגבר על מה שעשיתי לבחורה שאני אוהב, בסדר?! אני פגעתי בה. גרמתי לה להרגיש נבגדת. כל זה קרה בגלל שהחלטתי שאני רוצה לשחק גיבור ולהגן על מרי, שדרך אגב גיבורת-על בעצמה. ויש לך מושג כמה פעמים אמרתי שהיא לא? אלוהים אני מרגיש כל כך טיפש! ואני כן ניצלתי אותה. יש לה כל זכות להאמין שניצלתי אותה. עזרתי לה להרגיש יותר בנוח ליד אדריאן בגלל שרציתי שתרגיש יותר בנוח לידי. הכנסתי את שנינו לכל זה. לכל הבלגן הרגשי הזה. אני שונא את מה שעשיתי," הוא אמר.
פלאג לא ידע מה לומר. הוא רצה לעזור לבעלים שלו, אבל בדרך כלשהי הוא לא טעה. הוא לא ידע איך לסובב את כל המקרה הזה בשביל שאדריאן ירגיש טוב יותר. הוא ידע שאם הוא פשוט היה מדבר עם מרינט, הכל יכול היה להסתדר, אבל אדריאן חייב להיות זה שיעשה את הצעד הראשון.