בתור בת למשפחה של מערבלים, תמיד הייתי מוקפת מים.
האגם בחצר משפחתי, התעלה העוברת בין חדרי הבית, הצינורות הכסופים שנמתחו על הקירות כמו רגלי עכביש.
לכן, לפחד ממים בהחלט לא היה דבר מומלץ.
טוב, לא באמת פחדתי לגעת בהם או משהו, ובטח שלא לשתות, אבל עדיין היו לי כמה פחדים לא רציונליים במיוחד הקשורים במים.
המחשבה שאני עלולה לטבוע ולהיחנק תחת גלונים של מים, ולעולם לא לנשום שוב, בהחלט הייתה הסיבה המרכזית לרוב סיוטיי שנסבו סביב מים.
מאז שאני זוכרת את עצמי חשתי רתיעה מאותו נוזל שקוף- בניגוד חד לאבי שכיהן במועצת המערבלים, לאימי שזכתה בתואר מערבלת השנה יותר מחמש פעמים, ולשני אחיי הגדולים שעשו חיל בבית הספר ויצאו שניהם עם תעודת הצטיינות בעירבול.
אנדי, האח הבכור, על העירבול העוצמתי ביותר במחזור שלו, וליב, ששנה שעברה סיימה את התיכון, על עירבול אומנותי ומדוייק. לא פלא שהיא הייתה ראש קבוצת הריקוד בעירבול מאז כיתה י'.
ורק אלנה, אני, הבת הקטנה והמתוקה, המערבלת היחידה שפוחדת ממים.
טוב זה לא כזה מדויק, בהתחשב בכך שאני מעולם לא הפגנתי יכולת עירבול.
אמנם עדיין יש לי סיכוי- עד גיל שבע עשרה עוד ניתן להפגין יכולת, ורק אחריו מוכרזים כ'ריקים'. אבל.. יום ההולדת השבעה עשר שלי בעוד יומיים ואני עדיין יבשה כמו...
יבשה כמו..
יבשה כמו ההרצאה שלי לכיתת היסטוריה בנושא חלוקת היכולות הראשונה.
"ואז, ביום הראשון בשנה, ירדו האלים התאומים לֵנוֹס ותֵדֶרוּס וחלקו את מתנותיהם בין בני האנוש ביָרְדִיה.
לאלו שהפגינו אופי בעל עמידות וקביעות, החליט לֵנוס להעניק את יכולת העירבול, שהעניקה להם אפשרות לשלוט במים, וקרא להם מערבלים.
לאלו שהפגינו רוח חופשית ויצירתיות, העניק תֶדֵרוּס את יכולת ההנשבה, שנותנת את השליטה ברוחות השמיים, וקבע את שמם כמנשיבים."
אני הופכת דף, וממשיכה להקריא.
"מאז, בני האדם התרבו והקימו משפחות, כאשר למנשיבים נולד מנשיב, ולמערבלים נולד מערבל. לזוגות מעורבים ניתנה בדרך כלל היכולת של ההורה העוצמתי ביותר.
ההפרדה של בני האדם לשתי קבוצות, שעיקרן מבוסס על אופי, גרמה לפילוג רב שבסוף הוביל למלחמת הסערה.
המלחמה גבתה קורבנות כה רבים עד שהיא הסתיימה בהפסקת אש, שבסופה נקבעו כללים נוקשים על מנת לבסס בארצנו, יָרְדִיה, חיים משותפים יחדיו;
בעיר הבירה, זאת אומרת כאן, במימיאה, האוכלוסייה מחולקת שווה בשווה בין אנשי היכולות, כמה שאפשר. מחוץ לעיר הבירה החלוקה משתנה, אבל יש איסור על קיום ערים שבהם גרים רק בעלי יכולת אחת, מנשיבים או מערבלים.
בנוסף, הכוח חולק באופן שיוויוני- לדוגמא, הוחלט שהמערבלים יקבלו את מועצת השלטון העליונה וכוחות הביטחון, בעוד המנשיבים יקבלו את מוסדות המשפט, הנהגה פוליטית מקומית והרפואה.
כך לא כל הכוח מרוכז אצל יכולת אחת, והשלום יכול להישמר."
כיחכחתי בגרוני לקראת ההמשך, אוזרת כוחות, כשסטלה מהשורה האחרונה החליטה להציק.
"מה עם הריקים אלנה? לא מאמינה ששכחת את עצמך!" היא מגחכת, ומניפה את שערה הבלונדיני הארוך אל מעבר לכתפה בניצחון כאשר כולם צוחקים.
אני חורקת בשיניי וממשיכה בהרצאה, מחליטה להתעלם מסטלה.
"אבל, ככל שעברו השנים, נוצרה תופעה חדשה- אנשים שנולדו חסרי יכולת לחלוטין. הם נקראו 'ריקים'."
אני בולעת רוק.
"יש תיאוריות שונות מדוע זה קורה, אבל כל שנה מספר הריקים שמתגלה עולה, והם כרגע מהווים כארבעה אחוזים מהאוכלוסייה."
אני שומטת את הדפים שמהם קראתי את ההרצאה, ומתכוונת לחזור לכיסאי, אבל סטלה שוב מתערבת.
"המורה, אני חושבת שהנתונים של אלנה לא היו מספיק מקיפים." היא נעמדת במקומה עם יד על המותן, וחיוך מרושע על פנייה.
אני מתכווצת טיפה, מתפללת לאלים שהמורה טימותי יחליט להיות אמיץ ולהתנגד להשפלה הבאה שסטלה מתכננת לי.
"איזה נתונים את חושבת שחסרים, סטלה?" עיניי נעצמות ביאוש. כמובן שהמורה טימותי לא יעז להתנגד לבת של המנהל.
"העובדה שריקים חסרי יכולות הם בעלי אופי תככני ומרושע שפוגע בסביבה. ולכן צריך להוציא אותם מהחברה, כמובן."
סטלה מתיישבת חזרה בשולחן שלה, חיוך מרוצה מתוח בין לחייה.
זיק, מי שהיה חבר טוב שלי עד לפני שנתיים, עד לאותו רגע ממש שבו ביטא יכולת, מוסיף, "אני שמעתי שחושבים להקים עיר ריקים. כדי שלא יפגעו בכל הנורמלים. זה שהם פגומים לא אומר שאנחנו צריכים לסבול!"
הוא מחייך חיוך מרוצה כשסטלה מבזיקה אליו חיוך מאשר, ואני רוטנת בשקט.
זיק היה חבר מאוד טוב ותומך לפני שהוא ביטא יכולת של מערבל והחליט שסטלה היא כבר לא מושא השנאה המשותף שלנו, אלא מושא ההערצה החדש שלו.
למען האמת, זיק היה יותר מחבר טוב.
חבל שעכשיו שקית זבל יכולה לתפקד כחבר אמיתי טוב יותר ממנו.
טימותי מכחכח בגרונו, ואני טיפה מרחמת עליו.
"האמת היא ששום דבר כזה לא הוחלט. ושום דבר על האופי של הריקים לא הוכח." המילים שלו מספיק ניטרליות כדי שאעריך אותו מחדש, עד שסטלה מפנה אליו מבט זועף והוא מתקן, "עדיין לא הוכח."
נראה שזה מרצה את סטלה, והשיעור נמשך.
אני מעבירה אותו בלעבור על ספר ההיסטוריה ולמחוק את כל המקומות בהם מוזכרת המילה 'ריקים', בעזרת קישקוש עם העט המקסים שלי. זה עוזר לי להוציא את העצבים, ואני מקווה עד סוף שנה לסיים למחוק את כל האיזכורים של המילה בכל ספרי הלימוד.
זה בכלל לא אישי, מה זאת אומרת.
סוף השיעור מגיע, ואני ממהרת לצאת מהכיתה לפני כולם. אני חושבת שניצלתי כשאני מגיעה כמעט לשער בית הספר, אבל מתבדה כשצעקה נשמעת מאחוריי.
"לאן את בורחת, ריקה שכמוך?"
סטלה קוראת אליי, ואני מתנסה להתעלם אבל משב רוח פתאומי דוחף אותי קדימה ומפיל אותי לאדמה.
סטלה כמובן, היא מנשיבה. והיא לא מהססת להשתמש בכוחותייה מחוץ לבית הספר, כי בתוכו השימוש אסור מחוץ לשיעורי יכולות.
אני מתרוממת לאט, ומסתובבת אליה, מבינה שלברוח לא יהיה הפיתרון.
"מה סטלה, את לא מקבלת מספיק צומי בבית, אז באת לקבל קצת ממני?"
היא ממשיכה להתקדם לעברי, מתעלמת מדברי. מצידה הימיני עומדת קייטלין, ה'משנה למלכה' והבובה המהלכת של סטלה. ומצידה השמאלי, איך לא, זיק.
שלא מעז לפגוש בעיניי.
"את יודעת מה, חשבתי על עוד עובדה שלא כללת בהרצאה שלך."
היא זורקת לעברי, מחייכת כמו חתול שטעם שמנת.
אני מנקה את האדמה מהברכיים שלי, מתעלמת ממנה כמה שאפשר.
היא מזעיפה את פנייה.
ֶ"אלנה, אני ממליצה לך להקשיב. אני בטוחה שזה יעניין אותך!" קייטלין מנסה לתמוך בסטלה.
זיק שותק לבנתיים, וגם אני.
אבל סטלה ממשיכה.
"את יודעת מה גילו? שריקים נולדים בדרך כלל להורים מעורבים. אחד מנשיב ואחד מערבל. ממש כמו אצלך!"
היא מצחקקת ברישעות, ואני מטה את ראשי בבילבול.
"מה, אל תגידי לי שבאמת חשבת שאיש המועצה בן סמית' הוא אבא שלך! הרי תראי את העיניים שלך. לכל משפחת סמית' המהוללת יש עיניים כחולות- ולך יש עיניים שחורות כמו הלב שלך. כן אלנה, כולם יודעים שאת חתיכת ממזרה. אני בהלם שאבא שלך- סליחה, שבן סמית' עוד לא זרק אותך מהבית שלו."
סטלה כבר עומדת ממש מולי, ומחייכת בפה מלא שיניים.
האדרנלין זורם לי בדם, ואני מרגישה את היד שלי עפה אחורה ואז קדימה בעוצמה, מתנגשת בלחי של סטלה ומעיפה אותה לקרקע. זה מה שקורה למי שמלכלך על המשפחה שלי.
אני נעמדת מעלייה, זועמת.
"לידיעתך, אני כן הבת של בן סמית', איש המועצה המהולל. ואם לא תשתקי, את תצטערי על היום שבו העזת לרמוז אחרת."
אני מכריזה, מסתובבת וצועדת לעבר הרחוב.
אבל אני שוב מוצאת את עצמי על הרצפה, שוכבת חסרת אוויר. ולא מהנפילה-
מישהו חוסם את אספקת האוויר שלי בעזרת הנשבה.
זוהי עבירה פלילית, אבל אני לא יכולה לצעוק לעזרה כי הגרון שלי חסום ואני לא נושמת.
מתוך עיניי המכווצות אני רואה את סטלה, עם דם על לחייה, רוכנת עד שפנייה מולי.
"כדאי לך לפחד, אלנה." היא נוהמת, ורגש לא ברור מבזיק בעינייה. בהלה? פחד? אימה?
אבל המחשבה חומקת ממני כי
אני לא נושמת
לא
נושמת
לא נושמת לא נושמת
איפה האוויר
כ ש צ ר י ך
אותו
לא
נ ו ש מ-
ופתאום אני כן נושמת. אבל אני לא ביציאה מרחבת בית הספר ומול עיניי אין את הפרצוף המדמם של סטלה, ואין לי צילצולים באוזניים.
אני בתוך אש ענקית, מדורה של להבות אדומות וצהובות, ואני נושמת כאילו לראשונה בחיי.
ובתוך האש, ממש מולי,
מתגשמת דמות של נער.
הוא בעל שיער שחור כמו פחם, והעיניים שלו בצבע חום כה עשיר שזה נראה כתום.
והחיוך שלו גדול כשהוא לוחש לי, "באמת הגיע הזמן, אלנה."
ואז הוא נעלם, ואני שוב מרגישה את האדמה מתחתי.
אבל אני עדיין נושמת.
ומשום מה נדמה שגם האש עדיין נמצאת.
או לא רק נדמה, היא באמת פה-
ואני נעמדת בתוך מעגל של אש
אדומה כמו ורד
אש אדומה כמו דם
אש אדומה כמו שמש שגוססת אל תוך הים
אש אדומה כמוני.
מסביבי צרחות וזעקות-
אבל אני לא מרגישה את החום, אני לא מרגישה את העשן בריאות.
אני מרגישה, שאני נושמת.
לראשונה.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
אזזזזז זהו, פרק ראשון מאחורינו :)
מזכירה שאני ממש רוצה שניתן לספר הזה את ההערכה שהייתה לקודם, פליזז 🙏
אז מעלה פרק שני, (שגם עבר שינויים 😉) כבר היום מבחינתי, ברגע שיהיו-
14 הצבעות
18 תגובות
❤️❤️❤️
רק אומרת שיש גם פרק שלישי מוכן... אז אולי אפילו הוא יוכל לעלות היום- אם המטרות יושגו😍
תודה לכם כל כך!!!
אוהבתתת ❤️❤️