האש נפסקת בפתאומיות על ידי שטפי מים חזקים, ועל הקרקע נשאר רק סימן חריכה עגול מושלם, כשאני במרכזו.
הכל מסביבי הוא בלל של מילים, קולות ומראות, אבל כל שאני רואה זה עדיין אש. אני מרגישה אותה מתחת לעור שלי, רוקדת וצוחקת, רוצה לצאת לחופשי.
אני בוערת, נשרפת בעודי חיה- אבל לא מחום, ואין עליי כוויות. אני נשרפת מבפנים, על ידי האש שכאילו באה מהוויתי הפנימית.
מה קורה לי?
למה זה קורה לי?
האם החטאים שלי כה גדולים שהאלים לנוס ותדרוס החליטו להעניש אותי במוות על ידי אש פנימית?
האש חורכת אותי מבפנים, והתחושה כל כך משונה, שלוקח לי זמן לקלוט שזה לא כואב. רק... מוזר.
ובאותו רגע נראה שהמחסום שעמד ביני לבין העולם הוסר, ואני רואה מעגל של מערבלי ביטחון עומד ממש מעבר לסימן החריכה העגול, כולם עם ידייהם מורמות וכדורי מים בוהקים בהיכון. מכוונים לעברי.
כאילו אני פתאום האויב.
מה הם רוצים ממני? אני ריקה! הסכנה היחידה שיש בי היא מספר הולך וגדל של רחמים עצמיים.
אבל רק כשאני מזהה את אנדי, אחי הבכור, בין המערבלים שסביבי, אני מתחילה באמת לפחד.
ולוּ ורק בגלל המבט שבעיניו, שאומרות בהלה טהורה.
המערבלים מתחילים לצעוד באופן אחיד לעברי, מקטינים את היקף המעגל. תגי הביטחון הכסופים שלהם, עם סמל של טיפת מים כחולה, בוהקים בשמש.
"אנדי... אנדי!"
אני צועקת כשהוא לא פוגש בעיניי.
"הכל בסדר אלנה! אנחנו רק צריכים שתצמידי את הידיים לגוף. הכל יהיה בסדר! הכל יהיה בסדר."
אני לא חושבת שאני מדמיינת את הרעד בקולו. אני מצמידה את הידיים לגוף הכי חזק שאני יכולה, עד שהשרירים בידיים שלי כואבים.
מתוך מעגל המערבלים מתפצלים שלושה מהם וצועדים קדימה אליי, בעוד האחרים עוצרים במקומם.
אנדי לא מתקדם, לא מדבר, לא מוציא הגה מפיו,
כשהמערבלים הקרובים אליי אוזקים את ידיי ומניחים עליי שכמיית הפרדה, אותו פריט הלבוש ששמים על ילדים עד גיל 12 לאחר שהפגינו יכולת- מחוץ לשיעורי האימון שלהם, שנועדה למנוע מהם להפעיל את היכולות שלהם על ידי ניתוק מוחלט בין יכולת השליטה של הילד לבין החומר הנשלט בסביבה.
רק שהיא גדולה הרבה יותר, והצבע שלה כהה יותר, חום שחור כמעט, והיא כבדה. מאוד.
היא הסוג ששמים על עברייני יכולת, כדי שלא יוכלו להשתמש ביכולת שלהם.
"אנדי? מה קורה כאן?" אני נשמעת היסטרית, ואני מבזיקה מבטים מהירים לאנדי, שנשאר מאחורי כאשר כמחצית מהמעבלים ממשיכים ללוות אותי קדימה אל מחוץ למגרש החנייה.
"אנדי!!!" אני צועקת, אבל הוא לא עונה, והמערבל שלימיני תופס עם כף ידו את עורפי ומונע ממני לסובב את הצוואר כדי לראות אותו. אני מתפתה לנשוך את כף ידו.
משום מה, לא נראה לי שזה יהיה חכם.
YOU ARE READING
בוערת
Fantasy"אני לא מרגישה את החום, אני לא מרגישה את העשן בריאות. אני מרגישה שאני נושמת. לראשונה." העולם של אלנה מחולק לשלוש קבוצות: מנשיבים, מערבלים וריקים. כל אדם שולט ברוח או במים, או נולד חסר שליטה ועל כן נחשב נחות יותר. אלנה היא בת למשפחה חשובה של מערבלים...
