כשמרינט מיהרה לבית הספר בבוקר למחרת היא שכנעה את עצמה שאפילו אם היא שמעה את החתול השחור קורא לה מרי אתמול בלילה זה לא היה עניין רציני. זה לא שהוא לא ידע את השם שלה, ומרי היה שם חיבה שאנשים נתנו לה. כל מי שהיא מכירה בטח קרא לה מרי לפחות פעם אחת. אפילו אם היא חשבה שהדרך שהוא אמר את זה הייתה לה קצת מוכרת.
"היי אחות, תראי אותך, מגיעה בזמן והכל." אליה אמרה, מתגרה בה.
מרינט התיישבה לצד חברתה הטובה עם חיוך. התגובה שלה בטח הייתה משפיעה עליה אבל העובדה שלא היה נבל-על באותו הבוקר גרם לה להיות במצב רוח טוב.
"אני מניחה שלספור כוכבים באמת עוזר." מרינט אמרה בצחוק.
"בוקר טוב, מרי. את מרגישה טוב יותר?" אדריאן שאל בזמן שהתיישב מולה.
מרינט לא הייתה מסוגלת להתאפק וגוון ורדרד הופיע על לחייה. תשומת הלב שקיבלה מאדריאן הייתה נחמדה והעובדה שהוא דאג לה גרם לה להרגיש חמימות בפנים. אבל שם החיבה הזה... היא התנערה מעט. זה לא היה הזמן לחשוב על איזה חתלתול עם מסכה, אדריאן נתן לה תשומת לב.
"הא, כן, כלומר, עדיין הרגשתי קצת חלשה אחרי שעקרו מנבל-העל את הרשע, אבל אני חושבת שזה פשוט... זכרונות של הכאב או משהו." היא אמרה לחוצה.
היא נגעה בחלק האחורי של ראשה כשנזכרה. זה באמת לא כאב יותר, אבל היא הייתה יכולה לזכור את הכאב בצורה משמעותית.
"רואה? בגלל זה את צריכה להיות קרובה אליי כשנבל-על מופיע." אמרה אליה בנזיפה.
"את עוקבת אחרי נבלי-על במטרה לצלם אותם לבלוג החיפושית שלך. להיות קרובה אלייך רק יכניס אותה לסכנה גדולה יותר." נינו ציין.
"אני אגן עליה!" אליה אמרה, משלבת את ידיה.
"אני לא צריכה שיגנו עליי." מרינט אמרה, מזיזה את ראשה לצדדים לשלילה. למרות שהתייחסה לדברי חבריה כמשעשעים, היא לא אהבה שלאחרונה כולם מתייחסים אליה כמו לבובת זכוכית. היא הייתה החיפושית! היא הגנה על פריז כל הזמן, אז היא הייתה האחרונה שצריכה שיגנו עליה. כלומר, החברים שלה לא ידעו מזה, אבל עדיין.
"באמת?" אדריאן שאל.
"זאת הדרך שלך להציע להגן על מרינט?" אליה שאלה בגיחוך.
"כ-כלומר, אני אומר שזה פשוט הגיוני לרצות להגן על חברים שלך ושהחברים שלך יגנו עליך, זה הכל." הוא אמר, נראה קצת מבולבל.
משהו בסיטואציה גרם למרינט להרגיש לא בנוח. בדרך כלל החלימה שלה בהקיץ הייתה גורמת למרינט לשים לב להסמקה הקלילה שהופיעה על לחייו של אדריאן, אבל היא הרגישה רק אי הבנה.
זה היה כאילו היא חשה שיש משהו מעבר שהיא הייתה צריכה להבין בסיטואציה. זה כאילו שהיא מצאה רמז מבלי להבין מה הייתה התעלומה שהיא ניסתה לפתור.
"בסדר כיתה, זה מעולה לראות שכולכם הגעתם לשיעור בזמן היום." גברת בוסטייר אמרה בחיוך.
שני השיעורים הראשונים עברו בלי בעיה, אבל אז מהומה פרצה במסדרון. מרינט ראתה מבעד חלון דלת הכיתה כמה תלמידים משכבות גבוהות רצים במסדרון. כולם הסיתו את מבטם מהרעש והסתכלו על המורה.
"אלך לראות מה קורה. אתם תישארו כאן." גברת בוסטייר אמרה, כשנתנה לכולם מבט חד.
ברגע שגברת בוסטייר לא הייתה בסביבה, מרינט רצתה לפעול. הייתה לה הרגשה שמי שאחראי על זה היה נבל-על. תמיד היה נבל-על כשהייתה מהומה כזאת.
"אני צריכה לשירותים." מרינט אמרה ונעמדה.
"מרי, גברת בוסטייר אמרה לנו להישאר כאן." אליה אמרה.
"אבל-" מרינט התחילה.
"אחרי שנפגעת אתמול את רוצה להיאבד כשמשהו בטוח לא בסדר בבית הספר. לא נראה לי, אחות. תחזרי בחזרה לכיסא שלך." אליה הישירה אליה מבט שאמר לה שאין על מה להתווכח.
" היא צודקת, מרי, תחכי עד שגברת בוסטייר תחזור והכל יהיה בסדר." אמר אדריאן.
מרינט התיישבה עם אנחה וניסתה לייצב את הלחץ שלה שיהיה מינימליסטי ככל האפשר. אולי היא טעתה, אולי לא היה שום נבל על. יכול להיות שאיזה ניסוי במדעים השתבש או משהו דומה. אחרי כמה זמן, כשגברת בוסטייר עדיין לא חזרה לכיתה, כל ילדי הכיתה התחילו להילחץ.
"אולי כדאי שמישהו ייצא החוצה ויבדוק אם גברת בוסטייר בסדר." מרינט הציעה.
"לא מרינט. אם יש בעיה רצינית החיפושית והחתול השחור יטפלו בה." אליה התעקשה.
בום! כל בית הספר רעד בכוח חזק של פיצוץ. זה היה הרגע שמרינט לא הייתה יכולה לשבת בחוסר מעש. היא הייתה צריכה לעשות משהו כדי לצאת מהכיתה. לא הייתה סיבה לנסות להתחמק החוצה מאחר שנראה שאף אחד לא היה נותן לה לצאת ולא משנה מה הייתה אומרת. בזמן שכולם היו שקועים במחשבותיהם בלהגיב לפיצוץ, מרינט לקחה את הרגליים שלה וטסה לדלת הכיתה.
"מרינט!" היא שמעה את אליה ואת אדריאן קוראים בשמה.
לא היה לה אכפת, היא רצה לחדר הלוקרים הכי קרוב ואישרה לטיקי לצאת מתיק הצד שלה.
"טיקי – נקודות!" היא צעקה.
ניצוץ ורדרד מוכר הפך אותה לגיבורת העל של פריז. היא רצה החוצה מחדר הלוקרים היישר אל אותו הכיוון שהילדים מקודם רצו. היא התחילה לראות דברים... מוזרים כשהתקרבה יותר ויותר לכיוון. קמח, דבש, לחם, כל מיני סוגים של מאכלים כיסו את הרצפה.
"זה נכון! תאכלו עד שתחלו!"
החיפושית הציצה מבעד לפינת החדר וראתה ילדה עם כובע טבחים על ראשה, לובשת סינר שצועדת בחדר מלא אנשים. גברת בוסטייר הייתה אחת מהם ולא נראה שהיא נהנתה ממה שהיא עושה. אף אחד מהאנשים בחדר לא נהנה, זה כאילו שכולם הוכרחו לאכול. למרות שהאוכל נראה כל כך טוב.
"חיפושית!" החתול השחור קרא.
עיניי הטבחית טסו אל עבר הדלת והחיפושית לא הצליחה להתכופף מהר מספיק.
"הו ייאי! עוד אנשים הגיעו לטעום את המאכלים שלי!" אמרה הילדה בהתלהבות.
"סליחה, אני לא כל כך רעבה כרגע." החיפושית אמרה.
היא הייתה מספיק קרובה לדלת כדי לבלום את כל האוכל שהילדה זרקה לכיוונה מתוך הקערה שהחזיקה.
"חתול שחור, למה אתה צועק ככה כשיש נבלת-על בסביבה?!" החיפושית שאלה.
"סליחה חיפושית שלי, אבל... ראית את מרינט בסביבה?" הוא שאל בדאגה.
"מה?" היא שאלה המומה.
"את מכירה את מרינט, ראית אותה במקרה?" הוא שאל אותה שוב.
החתול השחור באמת חיפש אותה במקום להתרכז בנבלת-העל?
"אני בטוחה שהיא בטוחה ומוגנת בכיתה עם כל החברים שלה." החיפושית אמרה.
"לא, היא ברחה." החתול השחור אמר.
החיפושית רצתה לשאול אותו איך הוא יודע את זה, כשהדלת נשברה לשתיים ופיצוץ של תפוזים עף לכיוונם.
"בוא נתרכז בלהביס את נבלת-העל, הדרך הכי טובה להגן על כולם היא להביס את נבלת-העל." החיפושית אמרה בזמן שרצה במסדרון.
"צודקת, צודקת. אז מה התוכנית?" שאל החתול השחור תוך כדי שהם רצו אל מעבר לפינה.
"אז נראה שהיא איכשהו יכולה להכריח אנשים לאכול את המאכלים שלה. היא גם יכולה לירות אוכל מהקערה שלה, אז אני משערת ששם האקומה מסתתר. אני לא יודעת איך היא מכריחה אנשים לאכול את המאכלים שלה, אבל אני חושבת שהכי בטוח יהיה להתרחק מהאוכל שלה לא משנה מה." החיפושית אמרה.
"טוב, כן, אף אחד לא רוצה לקבל מכה מאיזה קוקוס." החתול השחור אמר עם חיוך מטופש על פניו.
"קדימה, בואו שניכם! אתם לא רעבים? המאכלים שלי ממש טעימים עכשיו כשקיבלתי את הכוח החדש שלי." הילדה צווחה.
"תחפה עליי, בסדר?" החיפושית שאלה.
"כמובן, חיפושית שלי." הוא אמר, מהנהן.
"קמע-המזל!" היא אמרה בזמן שזרקה את היו-יו שלה לאוויר.
כמובן שזה גילה לנבלת-העל היכן שניהם מסתתרים, אבל החתול כבר היה מוכן ברגע שהיא הופיע מולם וירתה עגבניות על שניהם, הוא היה שם ובלם אותן בקלות. לצערה, החיפושית לא הצליחה להבין מה הייתה אמורה לעשות עם מקל הלקרוס שהיא קיבלה. היא הסתכלה על האוכל שהיה סביבם, על החתול ועל הילדה... שירתה את כל האוכל.
היא אספה כמה שאריות אוכל שהיו קרובים אליה.
"חתול, תפסיק לבלום את האוכל." היא צעקה וזרקה את האוכל לכיוונה של הילדה.
למזלם, החיפושית והחתול השחור הצליחו לחמוק מכל האוכל שנזרק לעברם, אבל הילדה לא ציפתה שהמאכלים שלה ייזרקו עליה והיא נפגעה בכפתה השמאלית. היא מעדה לרגע לפני שהיא הסתכלה עליהם עם מבט עצוב.
"כל כך רעבה." היא אמרה.
היא הפילה את הקערה שהחזיקה והתחילה לאסוף את האוכל ולאכול אותו.
"חתולאגן." החתול השחור אמר והפך את הקערה לערמת אבק.
באותו הרגע, פרפר הופיע, והחיפושית תפסה אותו ועקרה ממנו את הרשע.
"תן אגרוף?" היא שאלה, מחזיקה את ידה סגורה.
"תני אגרוף." החתול השחור אמר עם גיחוך.
"מ-מה קרה?" הילדה שאלה.
החתול השחור והחיפושית הסתכלו אחד על השנייה, אף אחד מהם לא באמת ידע מה גרם לאקומה להשתלט עליה.
"כל מה שאת צריכה לדעת הוא שהכל בסדר עכשיו." החיפושית אמרה, כשהיא אוחזת בכתפה של הילדה כדי להרגיעה.
בדיוק אז העגילים שלה צפצפו. היא הסתובבה אל החתול השחור.
"היי, אני חייבת ללכת, אבל ניפגש לסיור הלילה, נכון?" החיפושית שאלה.
היא עדיין הייתה צריכה להתנצל כמו שצריך.
"לא אפספס את זה בשום מצב, חיפושית שלי." הוא אמר בהשתחוות.
היא לא הצליחה להסתיר את חיוכה ברגע שרצה כדי להשתנות בחזרה למרינט.
היא לא הרסה הכל לחלוטין בינה לבין החתול וזה ממש הקל עליה.