נקודת מבט שירז:
אני אצל נטלי, לא יודעת למה אבל מפחיד אותי מה שקרה לליהי, בכל זאת היינו חברות הכי טובות אני לא רוצה שיהיה לה רע, אני נכנסת לווצאפ וחושבת לשלוח לה הודעה, לא זה רעיון טיפשי מה לי ולה, מה שהיה היה וצריך לשחרר בזה, היא זאת שגרמה להכל להיות ככה, עם לא היה לה אגו כזה גדול, סביר להניח שהיינו עכשיו חברות, אבל לא! לה קשה להגיד סליחה, כולם חייבים להתנצל בפנייה, אני נזכרת בזה וכעס נכנס בי, כל פעם שהיה קורה משהו אני זאת שהייתי באה להשלים יוצאת הבוגרת באה ומפתחת איתה שיחה, לא הולכת ומתעלמת מקיומה, נטלי צדקה, היא סתם כפויית טובה, לא עושה לי טוב שליאב פה, בעיקר שאני גם לא מבינה מה לה ולו, איך הם בכלל קשורים, אני מכירה את ליהי לא מהיום, קשה לה להיות עם בן זוג בעיקר בגלל אמא שלה, וגם כי היא תמיד אמרה ש"חבר זה כאב ראש",
"טוב אני הולכת" אני אומרת, "לא למה תשארי" גל אומרת, "לא חיים אמא שלי מחכה לי אח שלי מגיע היום" אני אומרת בהתרגשות, "יאאא תהני לך" גל אומרת, ואני יוצאת, אני תופסת מונית, כן אני גרה בצד השני ועצלנית מידי בשביל אוטובוס, "לאן את?" הנהג אומר, ומשום מה אני מתלבטת לאן אני רוצה לנסוע, "גברת אין לי את כל היום" הוא אומר, מעיר אותי מהמחשבות שלי, בלי יותר מידי לחשוב "בית החולים" אני אומרת, אני יודעת שאני עושה טעות, אבל מה אני יעשה, כנראה קשה לי לשחרר מהחברות שהייתה לנו,
הגעתי לבית חולים, אני ניגשת לפקידה "ליהי לוי" אני אומרת, "קומה 2 חדר 97" המזכירה אומרת, וככה אני עושה, מרחוק אני רואה את אור ומאי, אוי לא מה חשבתי לעצמי, שהיא אשכרה תהיה פה לבד, איזה סתומה יצאתי, אין סיכוי שאני הולכת לשם, אחרי כמה שניות יוצא עמית מהחדר שלה, הם מדברים על משהו, אני לא שומעת מה הם אומרים, אבל הם מתקדמים לכיווני, אני ישר מחפשת איפה להסתתר והיה דלת של חדר שירות, נכנסתי וסגרתי את הדלת, "אבל ליאב אמר להשגיח עלייה" אור אומרת, "נוו כמה דקות חוזרים רק הולכים להביא משהו לאכול" מאי אומרת, "אני מסכים איתה עוד שנייה אני יואכל פה את הרופא" עמית הולך, וככה הם מתקדמים, פווו איזה מזל יש לי, אני מתקדמת לחדר שלה, אני מהססת להכנס איך היא תגיב שהיא תראה אותי, מה היא תחשוב, אני צוברת אומץ ופשוט נכנסת, "ליהי אני יודעת שלא ציפית לראות אותי" אני אומרת, היא בכלל רדומה, עד כדי כך איתי הכאיב לה, אבל איך ליהי תמיד חזקה לא נותנת לעצמה להגיע למקומות האלה, איך זה קרה, "אל תדאגי היא תתעורר ממש בקרוב" הרופא אומר, אני נבהלתי מאיפה הוא בא, לא מודעים לפני שנכנסים, "היא תהיה בסדר" אני שואלת, לא יודעת בכלל למה זה כל כך מעניין אותי, "כן היא תהיה בסדר חזקה מאוד לא פלא שהיא הצליחה להגן עליו" הרופא אומר, אבל אני לא מבינה היא עד כדי כך הגנה על אופק מאיתי, איך באמת איתי הרשה לעצמו להרים יד על אישה, לא משנה למה, "כן אתה צודק" אני אומרת, "יש לך חברה גיבורה אמיתית" הרופא אומר, ובדיוק ליהי זזה, שמה את ידייה על הבטן, "היי תראי רואה איך היא שומרת עליו היא תהיה אמא מדהימה" הרופא אומר, "כן אתה צודק" אני אומרת, והרופא יוצא, רגע מה על איזה אמא הוא מדבר, "מה את אמא?" אני אומרת, לליהי כאילו היא יכולה להגיב לי, אני פשוט בשוק, מה היא נורמלית, למה שהיא תהרוס לעצמה את החיים בשביל מה?
אני שומעת רעשים וישר רצה למאחורי הדלת, "רואה היא בסדר" אני שומעת את מאי אומרת, אויי ליי איך אני אצא מפה עכשיו,
בסופו של דבר הצלחתי לצאת, אבל הזייה ליהי בהריון, בגלל זה גם ליאב כמעט רצח את איתי, כי הוא לא פגע רק באישה שלו אלא גם בילד שלו, אבל מה ליהי מצפה עכשיו לעשות להביא אותו, איך היא תצליח זה לא משחק, זה אשכרה תינוק אמיתי,
~17:15~
נקודת מבט ליאב:
אחרי שפיצצץי את איתי, והראתי לנטלי מה זה להתעסק עם האישה שלי, אני ותומר דיברנו על הבית, הרהיטים ובכללי, איך עכשיו אצטרך לספר לאמא שלה על כל זה, אני ממש לא רוצה שיהיה לנו חיים קשים, אני רוצה שהיא תתמוך בנו,
הגעתי ללילוש שלי, היא שוכבת ממש בשלווה, חזר לה הצבע לפנים, כמה שהיא דואגת לתינוק שלנו, אפילו עכשיו, היידים שלה מחבקות אותו, אני משלב את ידינו, ונושק לראשה, היא פותחת עיינים "ליאב" היא אומרת, "כן אישה שלי אני פה איתך" אני אומר, מנשק אותה בעדינות, כל כך פחדתי עלייה, "מה קרה לך פה?" היא אומרת, נוגעת בלחי שלי, כן זה קצת כואב, "סתם יפה שלי אני בסדר" אני אומר, מנשק לה את כל החלק בפנים "את לא יודעת כמה דאגתי לך" אני אומר, "אני בסדר אהוב שלי" היא אומרת, ישר עולה לה לחץ לפנים, אני לא מבין למה, היא תופסת את הבטן שלה, "מה עם התינוק הוא בסדר?" היא שואלת מבוהלת, אני מחייך אלייה "כן מאמי הוא בסדר בזכותך" אני אומר לה, "איך בזכותי בגללי זה קרה לו" היא אומרת, "נכון אבל את גם הרגעת אותו וגרמת לו להיות בקדימה ולא מאחורה" אני אומר, והיא ישר נרגעת, אני מחבק את האישה שלי את מאור עייני, לא יתן ששום דבר יקרה לה "מה שמזכיר לי הרופא אמר שהיה חסר לך מלא ויטמינים ושבקושי אכלת ושתית" אני אומר, ועושה לה פרצוף של דיברנו על זה כבר, "סליחה מאמי אתה צדקת זה לא יקרה שוב אני מבטיחה" היא אומרת, בחיוך שאני ישר נמס ממנו, איך אני יכול לכעוס עלייה, היא מפהקת מהעיפות, "לכי לישון יפה שלי אני פה שומר עלייך" אני אומר, מחזיק לה את היד, "לא אני רוצה שתישן איתי" היא אומרת, זזה קצת ונותנת לי מקום, היא שמה עליי ראש מחבקת אותי, וכך אני מחבק את האישה שלי וככה מצליח להרדם,
~18:40~
נקודת מבט ליהי:
אחרי שאני וליאב נרדמנו, הוא הביא לנו לאכול פיצה, אני מרגישה יותר טוב, ויש בי יותר הקלה, ליאב סיפר לי על הבית שלנו, והוא סיפר לי שהוא מהמם וגם את החששות שלו, שיש לנו כזה בית גדול, אבל אמרתי לו שאנחנו נצליח למלא אותו, כמובן שגם אני חוששת מהכל, אבל חייבת להתגבר על החששות שלי, אני עומדת להיות אמא, "מאמי תגיד מי היה פה?" אני שואלת, כי בתאכלס לא ניפגשתי עם אף אחד אבל שמעתי שהרופא אמר שאני יהיה אמא מדהימה, מעניין למי הוא אמר את זה, "החברים שלך מאמי למה" ליאב שואל אותי, "כי שמעתי שהרופא אמר שאני יהיה אמא מדהימה מעניין למי הוא אמר את זה" אני אומרת, "בטח למאי או אור" ליאב אומר, ובידוק הרופא נכנס, "מה שלומך?" הרופא שואל אותי, "בסדר תגיד למי אמרת שאני יהיה אמא מדהימה" אני שואלת אותו, יודעת שזה חוסר טאקט אבל עדיין "לחברה שלך היא דאגה לך ושאלה עם תהיא בסדר" הוא אומר, איזה כייף שיש לי כאלה חברות מדהימות בטוח זאת הייתה אור, "טוב אולי כדי שקודם תגידי שלום לאמא שלך לא יפה לא לעדכן אותה שאת בבית חולים" הרופא אומר, אני ישר נלחצת, אני מסתכלת על ליאב, הרופא יוצא מהחדר, "אני לא מאמינה שזה קורה לנו עכשיו אנו לא מאמינה" אני אומרת, עדיין לא סיפרנו לה ובטח היא רותחת מהעצבים, "לולי תרגיעי אני בטוח שהיא תבין" ליאב אומר, "להבין מה יש להבין הילדה שלי שיקרה לי גם לא התקשרה שהייתה בבית חולים וגם לא סיפרה לה שהיא בהריון" אמא שלי אומרת, עומדת בכניסה, והיא נראת ממש עצבנית "אמא אני" אני אומרת אבל היא קוטעת אותי "אל תגידי לי אמא את צריכה להתבייש לעצמך שכבת עם חבר שלך בלי אמצעי מניעה מה ציפיתם" היא צועקת, אני חושבת שכל הקומה שומעת אותה, "את צודקת אבל אני אוהבת אותו" אנו אומרת, "אוהבת אותו לא מעניין את תפלי אותו שמעת!!!" היא ממשיכה בצעקות שלה, אני פשוט בשוק שהיא רוצה שאני אהרוג את הילד שלי