נקודת מבט ליהי:
אני חוזרת הביתה היה לי ממש כיף איתם שמחה שהם הבינו אותי, ובאמת כל אחד מהם אמר שהוא יצא זבל, אבל הדהים אותי שהמחשבה שלהם לאבד אותי, שינתה הכל, הם באמת פחדו מי זה, אבל באותה מידה גם אני מפחדת לאבד אותם, הם הכל בשבילי תמיד היו שם בשבילי והכי ברגעים הקשים שהיו עם שירז שככה נטשה אותי, אני עד היום לא מבינה אותה הלוואי והייתי יודעת, היינו חברות כאלה טובות מכיתה א' אנחנו מכירות רק בשנה וחצי האחרונה משהו קרה, כל אחת מאיתנו התרחקה, ורק מנסה שיהיה לי רע, אני לא מכירה אותה ככה, כאילו שתחררי ממני, לך יש את החיים שלך ולי את שלי, אבל תמיד יבוא איזה פיצוץ כדי להזכיר לי, איך בכלל הייתי חברה שלה, ועוד היא חברה של הנטלי הדוחה הזאת עם גל השפוטה שלה, נטלי וגל שונאות אותי מהרגע הראשון, לא בגלל משהו מיוחד, פשוט לא היה שם חיבור, אבל אף פעם לא הפריע לי, הן היו חברות של שירז שם היה להן חיבור אבל משהו בקשר שלי ושל שירז נהרס, משהו שלא יהיה אפשר לתקן לעולם, מודה בחצי שנה הראשונה למרות כל הריבים שהיו לנו, היה לי קשה, אהבתי אותה כמו אחותי, אז הכרתי את אור ומאי, ובהמשך את הבנים, את הבנים בחבורה של שירז לא היה לי איתם אף פעם אינטרקציה, לא יודעת למה, פשוט לא היה חיבור מהתחלה, חוץ מי זה עמית לא סובל את איתי, אז משם כבר יש את היריבות הזאת, ואיך שירז הכירה אותם אין לי מושג, כבר לא הייתי בתמונה,
הדלת נפתחה, חשבתי שזה ליאב אבל זה לא הוא, "אמא" אני אומרת, "לילו למה את ככה שוכבת במיטה ובוהה בתקרה קרה משהו?" אמא שלי שואלת אותי, "לא סתם מחשבות" אני אומרת, ממשיכה להסתכל על אותה נקודה בקיר, "רוצה לשתף אותי" היא אומרת, ומתיישבת על הכיסא ושמה רגליים על המיטה, "סתם חושבת על שירז את יודעת רגיל כזה" אני אומרת, כן אמא שלי יודעת על כל הריב של שירז ואמא שלי בשוק מכך שהיא ככה השתנתה אבל היא גם מאמינה שנחזור מתי שהוא, רק חבל שאני לא מאמינה בזה כמוהה, "לילו היא זאת שבחרה בזה אל תדאגי אתן חברות טובות מידי אני בטוחה שבסוף תמצאו את הזמן לשבת ולדבר" היא אומרת, אוףףף כבר אמרתי שאני מיואשת "אמא אני לא רוצה לדבר איתה, אני פשוט מופתעת שככה הזמן טס ואני עדיין זוכרת את החברות שהייתה לנו" אני אומרת בכעס, אני לא רוצה לחזור לקשר איתה, אבל אני לא מבינה למה אני ככה לא מצליחה לשחרר ולשכוח ממנה, "לילוש את יודעת שאת תזכרי אותה לתמיד ותזכרי אותה בקטע טוב שזה היה ונגמר כל אחת בחרה מסלול אחר" היא אומרת, לשם שינוי אני מסכימה איתה, לכל אחת מאיתנו הייתה בחירה ובחרנו דרכים שונות, "כנראה" ,
"את תראי עם הזמן הכל יהיה יותר מובן" אמא אומרת, אני מודה לה שהיא הצליחה ככה לסדר לי את הראש, והיא יוצאת מהחדר,
זה מה שכייף באמא שלי יודעת להכיל אותי, גם עם אני לא מסכימה איתה, אבל כמובן שיש גבולות ברורים שאסור לחצות אותם, בכל זאת היא אמא, היא אמא שאני מאחלת לעצמי להיות אמא כמוהה בידיוק, אולי עם יותר שחרור אבל מבחינת חינוך ככה אני רוצה להיות, זאת האמא שאני מקווה שאצליח להיות לבן שלי ועם המחשבות האלה אני נרדמת לי לישון......
נקודת מבט ליאב:
אני מגיע הביתה, תומר לא מפיסק לצלצל אליי, מה הוא לא מבין בלשחרר, שלחתי הודעה לליהי שאני בבית ועוד מעט אבוא אלייה, היא לא ראתה אותה אבל אני יודע שהיא בבית,
אמא שלי עדיין לא הגיעה הביתה, אני לא מבין איפה היא, בנתיים אני הולך למטבח מוזג לי עוד כוס קולה, אין אני חייב להבין מה הולך פה, אני רוצה להיות שותף מלא לדעת הכל,
הדלת נפתחת ואני ישר עובר לסלון, "היי ליאב מה אתה עושה בבית" אמא אומרת, באה ומחבקת אותי, "סתם אני בשבוע חופש לא מגיע לי?" אני אומר, "ברור שמגיע לך רק אני מקווה שאתה מקבל על זה כסף כי אתה יודע בכל זאת לחובות אין חופש" היא אומרת מצחקקת והולכת למטבח, אני הולך אחריה, ופשוט מופתע איזה חובות על מה היא מדברת הכל מצויין, אני מתיישב באי במטבח,
"אמא אני רוצה לדבר איתך ולדעת הכל" אני אומר, הקול שלי רציני ואני חדור מטרה לדעת את האמת שהיא מסתירה ממני, "מה קרה ליאב למה אתה נשמע ככה רציני קרה משהו?" היא אומרת, "כן" אני אומר, "כן קרה משהו" אני מוסיף, היא מתיישבת מולי ומחכה לשמוע, "למה את משקרת לי שאנחנו בחובות?" אני שואל, רוצה לדעת, שהיא תענה לי, אבל היא מסתכלת עליי ורק שותקת, "כמה זמן את בפלוס שאני קורע את התחת שלי" אני אומר, והעצבים מתחילים לעלות, למה היא שותקת זה מחרפן אותי שתגיד משהו, "תגידי לי מה לא אכפת לך שהבן שלך הלך וקרע את התחת ולא סתם בצבא אני יכולתי למות שם את יודעת" אני אומר, צועק, עצבני, עצוב, מאוכזב, אני הכל אני רק נזכר בלילות שהיו מפציצים אותנו בסוריה שכמה וכמה פעמים אלוהים היה איתי ונתן לי עוד יום לחיות לא הפסקתי להתפלל ולהודות לו על זה, וכל זה בשביל מה? בשביל מי?יכלתי לעשות הרבה עם הכסף הזה ללמוד, לטייל, לקנות בית, אבל לא!
הכסף הלך למקום שאני אפילו לא יודע לאן, וזה מחרפן לי את הצורה לדעת שיצאתי פרייר,
"את מוכנה לענות לי" אני כבר צורח מהעצבים ומהשתיקה שהיא רק מסתכלת עליי ולא עונה לי, "ליאבי אני" , "אל תקראי לי ליאבי תגיעי ישר ולעיינין למה עשית את זה" אני אומר, חסר סבלנות, אני רוצה תשובות לשאלות שלי, ישר מתחילות לה הדמעות לרדת, אבל זה לא יעזור לה אני רוצה לדעת, היא קמה וניגשת לחבק אותי, אני נותן לה לחבק אותי אבל לא מחזיר לה את החיבוק חזרה, "ליאב אתה חייב להבין אני לא עשיתי את זה בכוונה" היא אומרת, אני לא מבין איך אפשר לעשות דבר כזה בלי כוונה, "ליאב העבודה שלי קשה כמה אתה חושב שאני יכולה לספוג השפלות ולתת את כל מה שיש פה לאחים שלך אז הייתי צריכה עזרה" היא אומרת, אבל זה עדיין לא מסביר את זה שהיא אף פעם לא הייתה בחובות, "מה את מזיינת לי תשכל אף פעם לא היה לך חוב בבנק!!" אני צועק, משום מקום היא העיפה לי סטירה, "לא משנה מה עשיתי אתה תדבר אליי בכבוד ליאב שמעת" היא אומרת, הסטירה לא כאבה לי אבל יותר כואב לדעת את האמת שהיא עשתה לי, "תגידי לי כבר את האמת אל תנסי ליפות את זה" אני אומר, "אבא שלך הוא הוא" , "אפילו אל תגידי שהוא השאיר אותך עם חובות כי זה לא נכון" אני אומר, היא מופתעת מכך שאני יודע את זה, "איך?" היא שואלת אותי, "קודם תעני לי קדימה" אני מתעצבן וזורק את הכוס מהעצבים, היא ישר מפחדת, אבל לא מעניין אותי, אני מרגיש שניצלו אותי!!!!!
"אני אני אף פעם לא עבדתי" היא אומרת,
אני פשוט בשוק אני עובד מגיל 14 בשביל מה בדיוק, עושה את התפקיד שהיא הייתה צריכה לעשות אותו, "מה?" אני אומר בהלם, "אני אספר לך הכל רק תירגע בבקשה" אני לא עונה רק מחכה,
"אני ואבא לא הסתדרנו בגלל שלא הייתי עובדת וזה מאוד הפריע לו כי הוא רצה משהי חרוצה ואני לא הייתי כזאת, באותו זמן אתה נולדת, ועמדנו להתגרש לכן קראתי לך ליאב, לי בשבילי ואב בשביל אבא, ואז הצלחנו להשלים אחר כך הייתה את בעיית הפוריות שלי, אבל עם הזמן הסתדר כמו שאתה יודע יש לך אחים, אבל לא הצלחתי לשרוד באף עבודה תמיד אחרי שבוע היו מפטרים אותי, ואז אבא שלך התחיל להיות מלא עם הזכירה שלו מה שהוביל לקנאה רבה, ואחרי שניפרדנו הם היו ביחד וזהו אבא עזב אותנו" היא אומרת, ואני לא מצליח להבין היא לא שרדה באף עבודה אז זה היה תלוי רק בי הפרנסה,
הפרנסה של ילד בן 14 בזמן שכל החברים שלו היו מבלים, למה לעשות לי את זה, "איזה שטויות עם אני בתור ילד הצלחתי לעבוד גם את יכלת לעשות את זה" אני אומר, לא מאמין בזה, "את משקרת" תומר התפרץ לבית שלי, מה מאיפה הוא, "מה אתה עושה פה", "אתה מנייאק אבל אל תדאג החשבון בדרך" הוא אומר, אבל אין לי מצב רוח לבדיחות, "מה אתה בכלל יודע" אמא שלי צועקת על תומר, "הוא יודע את האמת" משהו מבוגר נכנס אלינו הביתה, האמת שהיה מוכר לי אבל אני לא מצליח להיזכר מי זה,
"אבי מה.... מה אתה עושה פה" אמא שלי אומרת, אני לא מבין, "את צריכה להתבייש לעצמך רחל, כל מה שהיית צריכה זה לבקש ממני והייתי נותן לך, לא היית צריכה להרוס את החיים של הבן שלי" הוא אומר בכעס, רגע מה "אבא?" , "ליאב כמה התגעגעתי אלייך" אבי אומר, מחבק אותי, וואוו לא ראיתי אותו מגיל 7,
"התגעגעת אליי אפילו טלפון לא הרמת, עזבת אותנו אז איפה הגעגוע פה בכלל, אתם שתיכם כפויי טובה, עכשיו אני גם מבין למה אתם כל כך מתאימים אחד לשני" אני אומר בעצבים, דיי זה יותר מידי, נמאס לי, אני רוצה ללכת, אני בא לצאת אבל תומר חוסם אותי, "חבל חשבתי שתרצה לדעת את האמת לא עוד שקר זול" אבי אומר, אני עוצר במקומי, "דבר" אני אומר, אין לי כבוד אליו הוא עזב אותנו ולא בא אפילו פעם אחת מצידי שימות לא מעניין אותי, יש לי מספיק צרות משל עצמי, "ליאב אני לא עזבתי אותכם פשוט התאהבתי במשהי אחרת ונפרדתי מאמא שלך אבל היא לא קיבלה את זה בטוב לכן היא ברחה יחד עם כולכם חיפשתי אותכם כל הזמן אבל כל פעם שמצאתי עזבתם, ואז יצרתי עם רחל קשר אבל כל פעם היא ניתקה וניתקה ולא הצלחתי לעשות כלום, ויום אחד היא אמרה לי שהיא תטוס איתכם לחו'ל ולא אמצע אותכם לעולם אז העדפתי לשחרר אותכם ולדעת שאתם פה איתי גם עם זה רחוק" הוא אומר את כל הקושי בדבר, ואני נשאר חסר מילים, אני מסתכל על אמא שלי שהערצתי את האדמה שהיא דורכת עלייה, אין לי מה להגיד פשוט מאוכזב, איך היא עשתה את זה "ליאב אני כל כך מצטערת בן שלי לא חשבתי", "תסתמי את הפה שלך אולי תגידי לו את האמת לאן כל הכסף הלך בלי שקרים ובלי סודות" אבא שלי אומר מתעצבן אפילו יותר, תומר בא אליי ולוחש לי, "עכשיו אני מבין מאיפה הצלחת להשיג את יכולת העצבים שלך" הוא אומר, אני פשוט לא מצליח להגיב לכלום, הדמעות בעיינים שלי זה היה יותר מידי, יותר מידי קשה כדי לדעת את האמת,
"תעני ליי" אני אומר, הבכי יוצא, אני מנגב את הדמעות אבל לא מצליח להחזיק, אני דאגתי לה כמו על החיים שלי ומה היא עשתה עם כל זה??
"אני אני מצטערת ליאבי אני באמת מצטערת" היא ממשיכה להגיד אבל אני רוצה לשמוע "על מה?" אני אומר, הדמעות שלה מתחזקות, בפתח הדלת הגיעו האחים שלי כנראה היו בפארק או משהו, "אמא" עלמה ישר באה לרוץ אלייה אבל תפסתי אותה, "ליאבי למה אתה בוכה" היא אומרת, ואני פשוט מחבק את הקטנה שלי, "את מוכנה כבר לענות לי" אני אומר, לא צועק כי עלמה ביידים שלי, רון ואיתן עומדים לידי לא מבינים מה כל זה, "אני שיחקתי עם הכסף" היא אומרת, אני לא מאמין היא, היא עשתה מההה!!!!!!!
אני מרגיש שכל העצבים בגוף שלי כואבים כבר, אני רוצה להרוג משהו, "ליאב אתה מכאיב לי" עלמה אומרת, כי אני מחזיק אותה חזק מידי, "ליאבי" היא אומרת, "ליאב" אבא שלי אומר, וישר לוקח את עלמה ממני, מרוב העצבים אני מעיף איזה צלחת שהייתה בשולחן הקטן בסלון, איתן ורון ישר מחבקים את רגלי "מי אתה?" עלמה שואלת את אבי, "אני אבא שלך" הוא אומר,
"זה לא נכון עלמה ישר מתחילה לבכות, ומכה אותו כדי לרדת ממנו, "עלמה רון איתן זה נכון זה אבא" אני אומר, בשיא הסבלנות שיש לי, "אבאאאא" רון ישר חיבק אותו ואחריו איתן, עלמה נרגעה טיפה, "רוצים לבוא אליי הביתה יש לי הפתעות" אבא שלי אומר, וישר הם צועקים כןןן, "אבי הם לא הולכים איתך" אמא שלי ישר אומרת, "הצחקת אותי הם כן הולכים איתו" אני אומר, "ליאב בבקשה ממך" היא אומרת בהתחננות, אני אומר לאבא שלי לצאת איתם וכך הוא עושה ולפני שהוא יוצא אני אומר לו שיחכה לי בחוץ, תומר גם יצא עכשיו זה רק אני ואמא שלי, עם בכלל יכול לקרוא לה ככה, "לא להאמין כמה אני מאוכזב ממך בגלל זה שלחת אותי לעבוד כדי שיהיה לך עם מה לשחק?" אני אומר, בכעס רב ובעצבים שבחיים לא הרגשתי, "ליאב אתה צודק אני מבטיחה להשתנות" היא אומרת בתחינה, אבל כבר לא מעניין אותי, "עם לא היה לך בעייה לשחק עם כסף שילד בן 14 הרוויח לא יהיה לך בעייה לשחק אף פעם" אני אומר, בא לצאת מהבית שהוא כבר לא יהיה שלי, כי אני לא רוצה את הבית הזה יותר, אני שומע את אמא שלי בוכה אבל לא מרחם עלייה, היא גרמה לזה, לפני שאני סוגר את הדלת אני אומר, "אני מבין למה הוא עזב אותך צודק גם אני הייתי עוזב אותך עם הייתי יודע" אני אומר, וככה טורק את הדלת,
בחנייה יש אאודי Q7 שחורה, אבל אני לא מתרגש מי זה, "ליאב אני ממש מצטער" אבא שלי אומר, אני רק מחבק אותו, אני רוצה לנסוע לאהבה שלי אני זקוק לה עכשיו יותר מתמיד, "אין לך על מה אנחנו עוד נדבר בנתיים תשמור על האחים שלי?" אני שואל, בכל זאת הוא לא חייב אני יכול לקחת אותם איתי לליהי, "ברור מה זאת השאלה הזאת רוצה להשלים פערים איתם מה איתך יש לך איפה להיות?" הוא שואל אותי בדאגה היה לו ניצוץ של שמחה, נכון שהיה עכשיו פיצוץ אבל יחד עם הפיצוץ יצא דבר טוב, "אני בסדר אל תדאג לי מחר אני אבוא איתה" אני אומר, והוא ישר מבין, "תהנה בן שלי אוהב אותך" הוא אומר, ונכנס לאוטו ונוסע, לא הספקתי להגיד לו שאני אוהב בחזרה......
~23:40~
אחרי שאמרתי ביי לאבא שלי החלפתי את הפרטים שלו עם תומר ואמרתי לו תודה על הכל, עכשיו אני עולה לבית של ליהי, אמא שלה כרגיל רואה תוכניות בטלוויזיה, "היי ליאב" היא אומרת בשמחה לראות אותי , "היי עדי שיהיה לילה טוב" אני אומר, "לילה טוב ליהי כבר נרדמה", "כן ברור עייפה הנסיכה שלי" אני מאוהב בה, עדי מחייכת אליי, ואני נכנס לחדרה רואה אותה ישנה, ממש כמו נסיכה אמיתית, אני נכנס למיטה מחבק אותה קרוב אליי, "לולי כמה זמן" היא אומרת ישנונית, "אני כאן יפה שלי" אני נותן לה נשיקה על המצח וכך שוקע לשינה עמוקה
היום אני חוגגת חוקיות🔞🥳🥳
אז פינקתי אותכן בפרק ארוך במיוחד,
אבל גם עם במקרה לא יצא לי לעלות השבוע פרק, מקווה שתבינו אותי,
מצפה לשמוע את דעתכם על הפרק!!💖