החיים שלי תמיד היו קשים ומסובכים.
זאת לא הייתה תקופה, זה היה כל החיים שלי.
מאז שזכרתי את עצמי,לא עבר יום שלא בכיתי.
הייתי בדיכאון עמוק, ורק כשעזבתי למקום אחר,
או התרחקתי מהכל, הייתי מאושרת.
קוראים לי כריסטינה, אני בת 16, וזה הסיפור שלי.
------------------------------------------------------------------
פרק 1:
קמתי בבוקר, כמו תמיד.
בלי שמחה,
בלי חיוך,
בלי רגשות.
כמו תמיד.
צחצחתי שיניים ולבשתי חולצה ארוכה,
למרות שחם.
אסור שיראו את הצלקות שלי.
יצאתי מהבית, בלי לאכול, בלי לשתות.
אני גם ככה שמנה, לפחות אני ירזה.
אמרתי לעצמי כל בוקר את זה.
הגעתי לבית ספר,
עוד יום של הצקות, גזענות, השפלות, בריונות.
פתחתי את הלוקר שלי, דפים שכתוב עליהם קללות, נפלו מהלוקר שלי, מיהרתי להרים הכל,
לדחוס לתיק, לסגור את הלוקר, ולזרוק לפח.
הגעתי חצי שעה לפני תחילת הלימודים,
כשאין אף אחד שיציק לי, והלכתי לחצר,
למקום הסודי שלי, שאותו אף אחד לא מכיר.
ככה אני נמלטת מכולם.
שמתי אוזניות ושמעתי מוזיקת רוק כבד, ודכאוני,
שמבטא בערך את כל הרגשות שלי.
3 דקות לצילצול, התחלתי ללכת לכיתה,
עדיין עם אוזניות, רק כדי לא לשמוע אותם,
מלאה בפחד וחשש ממה שעלול לקרות.
הלכתי במסדרון,
שומעת ריכולים עלי, ציחקוקים מסביבי.
למרות כל המוזיקה.
הלכתי מהר יותר ומישהו שם לי רגל,
נפלתי, טלפונים ומצלמות סביבי,
כנראה מעלים את הרגע הזה לפייסבוק.
זה היה ג'ייסון, "המקובל" בכיתה שלי, ואיך שלא,
הילד שהתחיל את הביריונות כלפיי רק כי אני שונה, רק כי אני לא כמו כולם.
נכנסתי במהירות לכיתה, והשיעור בדיוק התחיל.
היום עבר לאט, עם הרבה העלבות.
חזרתי הביתה עם דמעות בעיינים,
ורק כשנכנסתי התפרקתי, בבכי.
אין אף אחד בבית, אבא אין לי, לפחות לא בשבילי.
הוא התעלל בי ובאמא שלי, והיה שיכור ונרקומן.
טוב שהם התגרשו, וניתקנו קשר.
אמא שלי לא בבית, היא בעבודה כמו תמיד,
מנסה לפרנס אותי ואותה.
לקחתי סכין יפנית, וחתכתי.
10 חתכים.
הידיים שלי כבר מדממות וקרות בגלל איבוד הדם, ואני מתפלאת איך לא מתתי עדיין, לצערי הרב.
על יד אחד 50 חתכים, על השנייה 40 חתכים, כולם עמוקים ולצערי לא מספיק.
הסתובבתי בעיר אחרת בשאר היום,
עם החברה שלי (כמובן שלא מהבית ספר), קסנדרה.
אנחנו השתכרנו ועישנו בבית שלה, כי הוריה לא היו בבית, גם לה יש היסטוריה קשה, ולהוריה לא אכפת ממנה וכמעט שהם לא רואים אותה.
כולנו עושים את הדברים שאמרנו ששבחיים לא נעשה, וכולנו מכורים למשהו שלוקח מאיתנו את הכאב, גם אם זה לרגע, כל אחד והדרכים שלו.
חזרתי הביתה בערב, מאוחר,אבל לפני אמא שלי.
ציחצחתי כדי להסוות ריח ,התקלחתי, והלכתי לישון.
מקווה למות, כמה שיותר מהר.
פשוט לישון ובחיים, לא להתעורר.
נופלת ללילה נוסף מהול בסיוטים.
-----------------------------------------------------------------
טוב אז זה בערך הפרק הראשון (אני מקווה שיצא טוב)
טוב אז אממ כן מקווה שתאהבו
ŞİMDİ OKUDUĞUN
pain
Genç Kız Edebiyatı"I just want sleep forever" קוראים לי כריסטינה, ואני שונאת את החיים שלי. ------------------ אזהרה- יחסי מין פגיעה עצמית הפרעות אכילה סמים אלכוהול אלימות
