בלו ג'יי | Blue Jay

פרק 39 - מכבה שריפות

היא גיחכה ונענעה בראשה. "לא, אוריאל. אני מצטערת. שלא ראיתי את זה קודם." היא רכנה קרוב אלי ונשקה ללחי שלי נשיקה עמוקה ומנחמת. שאבתי את ריחה הטוב וקיוויתי שזו לא הפעם האחרונה שאריח אותו, או שלפחות תלחץ את זרועי ותסמן לי שהיא כאן איתי ללא תנאי. "אתה יודע איפה למצוא אותי."

וככה היא עזבה. ללא לחיצה.

*

תקתקתי על דלת ביתה של נויה והצצתי שוב בהודעה שהיא שלחה לי כדי לוודא שזה אכן הבית. הבית היה צנוע וקטן, אבל נראה מטופח. על הדלת הבית העירומה היה רק חור הצצה ואני הרגשתי פחות ופחות בנוח. כולי הייתי רטוב מגשם, שערי נדבק לרקותיי והחולצה המכופתרת המגוחכת הפכה לחצי שקופה ונדבקה לכל פינה בגופי כאילו נצמדה לי לנשמה.

קול נקישה של פתיחת בריח נשמע ואני הזדקפתי במקומי והבטתי אל תוך עיניה הכחולות של נויה, שהיו אדומות ומוצפות בדמעות. היא הציצה אלי מאחורי הדלת והביטה בי במבוכה, כמו ילדה קטנה ומבויישת שפתחה לזר ופחדה שיעלו עליה.

"נו--" לא הספקתי לסיים והיא פתחה את הדלת בתנופה וחיבקה אותי, נתלתה עלי כמו  שהייתה עושה בלילות כשלא רצינו להיפרד אחד מהשני, בלי הגדרות, בלי להבין מה בדיוק אנחנו, נכנסנו אחד לשני מתחת לעור, מין תלות הזויה אבל איכשהו הגיונית. ליטפתי את שערה הרך ונשקתי לקדקודה. "מה יש?" שאלתי בלחש.

היא התרחקה ממני במעט, אך לא התנתקה מהחיבוק, רק כדי שתוכל להסתכל אל תוך עיני. "זה אחי," היא לחשה בשקט היסטרי. "הוא התחרפן ושבר את כל הבית. הוא... הוא רוצה למסור את הבן שלו לאימוץ."

עצמתי את עיניי וטלטלתי את ראשי לפני ששבתי לפתוח אותן. ניסיתי להיזכר במה שסיפרה לי על אחיה, ובלי הרבה הפתעות נוכחתי לגלות שהיא סיפרה רק מעט. "אדם?"

היא הנידה בראשה. "חן. אדם לא כאן." הרחקתי אותה במעט כששמעתי משהו מתנפץ בתוך הבית. אך היא תפסה את זרועי ומשכה אותי לכיוונה. "לא. בוא נעוף מכאן."

"לא, נויה," אמרתי בחדות והיא כבר התחילה למחות. "הילד הזה הוא האחיין שלך וגם אם הוא מתכוון למסור אותו, לפחות נוציא אותו מהבית. הוא לא צריך להתמודד עם זה."

נויה נאנחה ונראתה אובדת עצות. "חן הוא האבא שלו. אני לא יכולה פשוט לקחת ממנו את מלאכי."

"תני לי לדבר איתו," התחננתי והיא נאנחה ושמטה את ידי, הזהירה אותי שאם המצב מסלים אנחנו מסתלקים מכאן. הסכמתי איתה ונכנסתי לעומקו של הבית. חציתי את הסלון הקטן לעבר מסדרון קצר שהכיל ארבע דלתות. רק דלת אחת הייתה פתוחה בקושי, אך הרעש פסק מזמן. על הדלת הייתה תלויה בובת סמרטוטים בצורת ירח עם פנים מלחיצות; במקום עיניים כפתורים ופה רקום וזה גרם לי להבין שזו בובה ישנה, כזו שיצרו לפני עשרים שנה כשעוד לא היו מספיק מתוחכמים כדי להפוך בובות ילדים גם לאיכשהו יפות לעין. פתחתי את הדלת בעדינות והצצתי פנימה. על הרצפה ישב, אני מניח, אחיה של נויה כשעליו ישב בפישוק תינוק עם רעמת שיער חלקה וכהה כשראשו מונח על כתפו, אפו זולג והוא מצץ את המוצץ שלו בהיסטריה. חן חיבק את מלאכי קרוב אליו וליטף את שערו. פתחתי עוד קצת את הדלת והיא חרקה, מה שגרם לחן להרים במהירות את מבטו אלי. הוא קפא על מקומו והפסיק ללטף את בנו.