פרק חמישי- הסיבוך

85 3 7
                                    

פרק ארוך לפניכם!!! 🔥🔥🔥

ללכת? לא ללכת? אוף אני לא יודעת. מצד אחד אני מפחדת. זה יכול להיות פדופיל, מישהו שרוצה להזיק לי. אבל מצד שני לפי מה שהוא רשם הוא מכיר את אמילי ויש לי מידע חשוב. אולי אני צריכה להתגבר על הפחד וללכת.
יש לי את כל הלילה לחשוב על זה. מה שבטוח אני לא מספרת על זה לאף אחד.
ירדתי למטה ושמתי את הטלפון בכיס שלי. מנסה להתנהג בצורה הכי נורמלית.
"מי זה היה בטלפון? " אמילי שאלה וכולם הסתכלו עליי.
"סתם זה היה הודעה מאיזה חברת אופנה, הם הודיעו לי על מבצע" אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש. מקווה שזה ישמע אמין ולא יהיו עוד חקירות.
אמילי הנהנה וכל אחד חזר לעיסוקיו.
ניצלתי.
השעה הייתה כבר 1:00 בלילה. ההורים שלי כבר ישנים. זאבדיאל וגואל כבר פרשו.
זה רק אנחנו בסלון. כריס, ריצרד, אמילי, אריק ואני.
"אתם לא עייפים היום? " שאלתי מנסה לרמוז להם שכבר מאוחר.
"עוד לא, ישנו צהריים להזכיר לך" אריק אמר.
"טוב אז אני עולה לישון" אמרתי לכולם. וכריס קם.
"אתה יכול להישאר איתם אם אתה עדיין לא עייף" אמרתי לו.
"לא זה בסדר אני רוצה לעלות איתך למעלה" הוא אמר וחייכתי.
"לילה טוב" אמרתי לכולם.
"לילה טוב נסיכה" אריק וריצרד אמרו ביחד.
"לילה טוב אחותי" אמילי אמרה.
ועלינו למעלה.
נכנסו לחדר וסגרנו את הדלת.
כריס הלך לצחצח שיניים ונכנס לחדר. וכמובן ישר עבר לבוקסר. שכחתי כמה הוא נראה טוב בלי בגדים.
"זוהר את בסדר? " כריס שאל לפתע וגרם לי להתעורר מהבהייה.
"כן למה?" שאלתי.
"כי את בוהה בי" הוא אמר כשהסתכלתי על הקוביות המדהימות שבבטן שלו.
"טוב, מה אתה רוצה עם כזה גוף איך אפשר לא לבהות?" אמרתי מחמיאה לו.
הוא חייך והתקרב אליי. הוא תפס אותי במותניים וקירב אותי אליו.
"את מדברת? לך יש את הגוף הכי יפה שראיתי" הוא אמר גורם לי להסמיק.
"אתה סתם אומר" אמרתי לו.
הוא סיבב אותי כדי שהגב שלי יהיה מודבק לבטן שלו ולקח אותי מול המראה שהייתה לי בחדר.
"תסתכלי על זה, את רואה? זה הגוף הכי יפה שאני ראיתי בחיים שלי" הוא אמר וחייכתי מוקסמת מהבן אדם הזה.
"את רואה אותו? " הוא אמר והצביע לי על הצוואר. לא הספקתי לענות.
"אני מאוהב בו" הוא אמר והתחיל לנשק לי את הצוואר. אחרי כמה שניות הוא הפסיק והמשיך לדבר.
"את רואה אותם?" הוא אמר מצביע לי על הכתפיים. וכבר ידעתי מה הוא הולך לעשות.
"גם אותם אני אוהב" הוא אמר והתחיל לנשק לי אל הכתפיים. לאט לאט הוא ירד למטה עד שהוא הגיע לבטן. זה הרגיש כל כך טוב. ואני התענגתי.
אחרי כמה דקות שהוא מנשק כל איבר בגוף שלי ואני נהנית. הוא קם ונעמד מול הפנים שלי.
"אני אוהב את כל הגוף שלך, כל חלק וחלק בו, וגם את צריכה לאהוב אותו" הוא אמר מצליח לרגש אותו. לא עניתי לו הדבר היחיד שרציתי לעשות זה לנשק אותו.
לקחתי את הידיים שלי והדבקתי את השפתיים שלי לשלו. התנשקנו בתשוקה גדולה וזאת הייתה נשיקה שלא רציתי שתגמר לעולם. כל כך התגעגעתי לנשיקות האלה.
"אני מבטיחה לך שאני אנסה לאהוב את הגוף שלי, אבל ביינתים אני מאוהבת בגוף שלך וזה גם משהו" אמרתי גורמת לו לחייך ולגחך בקטנה.
הוא נתן לי עוד נשיקה קטנה ונשכבנו במיטה.
התכרבלנו יחד מתחת לשמיכה. ונשכבנו, מתחבקים כפיות. אחרי כמה דקות שאנחנו שוכבים בלי להגיד כלום הרגשתי שאני חייבת להגיד לו משהו.
"אהובי? " שאלתי מחכה לתשובה.
"כן? " הוא ענה. יש, הוא עוד לא נרדם.
"תודה, אני אוהבת אותך" זה כל מה שרציתי להגיד לו.
הוא הסתובב אליי כדי שנהיה פנים אל פנים. הוא קירב אותי אליו. ונישק אותי. וכך נרדמנו.
•••••
השעה שמונה. שמונה בבוקר. קמתי. אני חייבת להתארגן כדי ללכת. כן, החלטתי ללכת. אני חייבת לדעת על מה הוא רוצה לדבר איתי. אני רוצה לדעת מי זה. מאיפה הוא מכיר את אמילי. כל כך הרבה שאלות יש לי אליו.
קמתי בעדינות מהמיטה כדי לא להעיר את כריס.  אם הוא יקום הוא יתחיל לשאול שאלות ואני לא אצא מזה.
צחצחתי שיניים, התלבשתי, התאפרתי. הכל בשקט.
יצאתי מהחדר סוגרת בעדינות את הדלת.
ירדתי למטה בשקט כדי לא להעיר אף אחד.
נכנסתי למטבח. לקחתי כוס חלב ושתיתי.
לפתע שמעתי רעש של צעדים מכיוון המדרגות והבנתי שמישהו יורד. יואו שיט. בבקשה שזה לא כריס. או ריצרד. הם הכי לא תמימים.
שיט. זה ריצרד. מה אני עושה עכשיו.
זוהר תחשבי על תירוץ מהר.
"מה את עושה פה ערה כל כך מוקדם? " הוא שאל.
"סתם הייתי צמאה" באמת זוהר? זה מה שיצא לך?.
"והתלבשת והתאפרת כדי לשתות? " הוא שאל.
אוף, מה אני עושה. אני חייבת לצאת כבר.
טוב אני אספר לו את האמת.
"אני הולכת לפגוש חברה" אמרתי. ממש לספר לו את האמת. לא רק שהוא לא יתן לי לצאת הוא גם יקשור אותי אם הוא ידע לאן אני באמת צריכה ללכת.
"כל כך מוקדם? " הוא שאל, לא מאמין לי.
אוף, הבן אדם הזה, יכול לעבוד בשבכ.
"כן, אני צריכה לעזור לה במשהו" אמרתי בתקווה שהוא ישתכנע סוף סוף.
הוא הסתכל עליי כמה שניות עם מבט לא מרוצה.
"טוב בסדר לכי, אבל אל תחזרי מאוחר" הוא אמר. סוף סוף.
"אל תדאג אבא" אמרתי לו בציניות. נתתי לו נשיקה וחיבוק קטן ויצאתי הכי מהר שיכולתי שלא יתחרט בטעות.
התחלתי להתקדם לכיוון הבית קפה. השעה הייתה תשע בדיוק כשהגעתי.
התיישבתי באיזה שולחן וחיכיתי. למי? אין לי מושג. איך אני אזהה אותו. איך הוא יזהה אותי.
חיכיתי כמה דקות ולפתע התיישב בשולחן שלי מישהו עם חליפה. נראה מישהו רציני. מישהו חשוב.
"שלום זוהר" הוא אמר והופתעתי שהוא גם ידע את השם שלי וגם זיהה אותי.
"אתה שלחת לי את ההודעה אתמול? " שאלתי בהיסוס.
הוא הנהנן.
"איך אתה יודע מי אני? איך יש לך את המספר שלי? איך אתה מכיר את אמילי?איך זיהית אותי?.
שאלתי הכל בלי לנשום. והוא נשאר רגוע רק חייך חיוך מוזר כזה.
" סיימת? " הוא שאל ואני הנהנתי.
"אז אני אתחיל, אני אציג את עצמי, קוראים לי ד', אני עובד בשבכ" הוא אמר ושנייה לפני שהוא המשיך עצרתי אותו. כרגיל.
"מה אני קשורה לשבכ? מה אמילי קשורה לשבכ? " שאלתי אותו.
"אמילי אתמול נפגשה עם כמה אנשים בסמטה שליד הבית שלך נכון?" הוא שאל.
מה איך הוא יודע? איך הוא יודע איפה אני גרה? מה קורה פה?
"כ..כן, הם היו סתם מסוממים" אמרתי בהיסוס עדיין מנסה להבין מה קורה פה.
"אז זהו שלא, אמילי אתמול נפגשה בטעות עם אנשים מאוד מסוכנים. הם לא סתם מסוממים. הם מהמאפייה" הוא אמר ונשארתי בהלם.
אמילי הסתבכה עם המאפיה?? אוי ואבוי.
"עדיין לא הבנתי למה אני פה" אמרתי מנסה להבין קצת יותר.
"כמו שאמרתי אני מהשבכ, אנחנו יודעים הכל, האנשים האלה שאתמול אמילי פגשה, אנחנו עוקבים אחריהם הרבה מאוד זמן, זה לא פשוט בכלל לתפוס אותם. אתמול אחרי שהבנו שהם ביקשו ממנה משהו והיא בלי לדעת עם מי היא מדברת, סירבה להם, הבנו שהיא בבעיה. " הוא אמר.
"לא הבנתי" אמרתי עדיין בהלם  ממה שאני שומעת.
"אמילי בסכנה. האנשים האלה לא יודעים לשמוע לא. הם ירדפו את אמילי עד שהם ישיגו את מה שהם רוצים. ופה אנחנו נכנסים לתמונה. אני קראתי לך היום כדי ליידע אותך בכל הדברים האלה. החל ממחר הולך להיות לאמילי מאבטח צמוד מטעם השבכ, שיגן עליה ותמיד יהיה איתה. עד שאנחנו נדע שהסכנה חלפה. הוא סיים לדבר ואני לא ידעתי איך להגיב. מה אומרים במצב כזה. בחיים לא דמיינתי כשיצאתי לפני בערך שעה מהבית שזה מה שאני אשמע.
אמילי? החברה הכי טובה שלי בסכנה? זה אסון.
"א..אוקיי, אני קצת בשוק עכשיו" אמרתי.
"זה בסדר, אני יודע שאת לא רגילה לשמוע דברים כאלה אבל אין ברירה, קראתי לך כדי שתכיני אותה לכל מה שהולך לקרות מעכשיו וממה שאנחנו יודעים עלייך בשבכ, את אדם אינטליגנט ואת עם ראש על הכתפיים ולכן בחרנו בך כדי לספר לך את כל זה." הוא אמר.
ופתאום הרגשתי אחריות על הכתפיים שלי.
הגורל של אמילי בידיים שלי. טוב, גם של השבכ אבל גם שלי.
"אני לא יכול לספר לך יותר" הוא אמר.
"אוקיי" אמרתי איפה יותר בטוחה בעצמי כשהבנתי מה אני צריכה לעשות.
"בהצלחה" הוא אמר ולפתע קם והלך.
"תודה? " אמרתי וכבר הייתי לבד.
ישבתי עוד כמה דקות לבד בשולחן, מנסה לעקל את מה ששמעתי עכשיו.
אחרי בערך עשר דקות קמתי מהשולחן והתקדמתי לכיוון הבית.
אין לי מושג מה לעשות. אני רק יודעת שאמילי צריכה לדעת מזה. ואני חושבת שזה גם הזמן לספר לבנים. עכשיו כשנכנס העניין עם המאבטח לא נוכל להסתיר את זה מהם יותר.
נכנסתי לבית ושמעתי רעשים מהסלון.
התקדמתי לכיוון הסלון וראיתי את אמילי משחקת עם הבנים. והם כולם צוחקים ונהנים. ונכנסה בי מחשבה מפחידה שזה יכול יום אחד להיגמר כי יקרה משהו. מאפייה זה לא צחוק.
"זוהר, זוהר, בואי לשחק איתנו" אמילי אמרה ואחרי כמה שניות  שבהיתי בהם נכנסתי לסלון. אבל לא היה לי מצב רוח לשחק. לא אחרי מה ששמעתי.
"את בסדר אהובה שלי? " כריס התקרב אליי ושאל אותי. כולם הסתכלו אליי.
משום מקום התחלתי לבכות.
כולם עצרו את מה שהם עשו והתקרבו אליי.
"היי, היי, מה קרה לך" כריס שאל מודאג וכולם התקבצו סביבי.
"אני צריכה לספר לכם משהו לא כל כך טוב" אמרתי בעצבות.
"אל תלחיצי אותנו, מה קרה? " ריצרד שאל וכולם היו נראים מודאגים.
"אני צריכה שתשבו" אמרתי , מוחה את הדמעות שלי.
הבנים ואמילי התיישבו מולי ואני עמדתי.
לא ידעתי איך להתחיל.
"זוהר מה קרה? את מפחידה אותי" אמילי אמרה. איך ? איך אני אמורה לספר לה שהחיים שלה בסכנה.
"טוב תקשיבו" אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה.
"אמילי, אני מצטערת, אני חייבת לספר להם, תכף תביני למה" אמרתי לאמילי והיא ישר הבינה למה התכוונתי.
"לא, זוהר לא" היא התחננה.
"תכף תביני למה, זה לטובתך" אמרתי מנסה לשכנע אותה.
"על מה אתן מדברות" אריק שאל.
הסתכלתי עליה במבט של "יהיה בסדר" והתחלתי לדבר.
"אוקיי, אז אתמול כשאמילי חזרה עם דם בידיים וברגליים, זה כן היה מנפילה. אבל היא לא סיפרה לכם הכל" אמרתי וכל הבנים הסתכלו עליה וראיתי אותה עם הראש למטה ועם ידיים עם הראש.
"היא הלכה אתמול לאיבוד, והיא נכנסה לסמטה שליד הבית שלנו ופגשה כמה אנשים, הם היו מסוממים והם ניסו להחזיק אותה שתשאר איתם, אמילי ברחה והם רדפו אחריה ואז היא נפלה, זה הסיפור המלא" אמרתי עוצרת לשנייה.
ריצרד קם והלך לשבת ליד אמילי. הוא היה קצת כועס.
"למה לא סיפרת לי את זה" הוא שאל את אמילי. אמילי לא ידעה מה לענות. תוך שנייה התחיל ריב.
"הייי, הייי, תעצרוווו, זה לא העיקר" צעקתי גורמת להם להפסיק. הם הסתכלו אליי והפעם גם אמילי הסתכלה אליי כשהבינה שזה לא הסוף של הסיפור שלי.
"אל תכעסו עליה, היא לא רצתה שתתעצבנו, אבל זה כבר לא משנה עכשיו כי זאת הבעיה הכי קטנה שלנו עכשיו" אמרתי בעצבות.
"מה עוד קרה? " כריס שאל.
"תקשיבו, מה שאני הולכת לספר לכם, לא יוצא מהחדר הזה, לאף אחד, זה ברור? " שאלתי וכולם הנהנו.
"אתמול בלילה, ריצרד ואמילי, אתם זוכרים שאחרי שהשלמתם נשלחה לי הודעה שגרמה לי לקפוא במקום? " שאלתי.
"כן, מהחברת אופנה" אמילי אמרה.
"אז זאת לא הייתה חברת אופנה, זה היה מספר חסום, הוא שלח לי להיפגש איתו היום בתשע בבית קפה כי יש לו מידע חשוב למסור לי על אמילי. " אמרתי וראיתי את המבטים המאוכזבים מכולם. הם לא האמינו, שאני, שבדרך כלל יש לי ראש על הכתפיים עשיתי דבר כזה מסוכן והלכתי להיפגש עם אדם זר.
"את עשית מה?" כריס שאל עצבני.
"תקשיבו, אני יודעת שזה היה מסוכן, ואני יודעת שהייתי צריכה לספר לכם אבל ידעתי שאם אני אספר אתם לא תתנו לי ללכת. והיה לי חשוב לדעת מה הוא רוצה להגיד לי על אמילי."
"אני לא מאמין שעשית את זה, היית יכולה להיחטף או עוד מלא דברים חמורים שיכלו לקרות לך שאני לא רוצה לחשוב עליהם אפילו" אריק אמר.
"אני לא מאמין ששיקרת לי, אמרת לי שאת הולכת לחברה, מה עם היה קורה לך משהו? " ריצרד אמר מאוכזב וכועס.
"תקשיבו, תנו לי לסיים את הסיפור, אחר כך אם אתם רוצים תטיפו לי, תכעסו עליי, תרביצו לי מצידי, אתם לא מבינים שאני זה לא העיקר פה? זה הרבה יותר גדול מזה. תנו לי לסיים את הסיפור בבקשה." אמרתי והם הנהנו והמשכתי.
"בקיצור, הלכתי לפגוש אותו. הגעתי בתשע ואחרי כמה דקות הוא הגיע. הוא זיהה אותי וידע גם את השם שלי ובהתחלה נבהלתי לא הבנתי מאיפה הוא יודע את כל זה ואז הוא הציג את עצמו.
קוראים לו ד' , זה שם בדוי, הוא משבכ.
והוא סיפר לי דבר שאולי יהיה לכם קשה לשמוע אבל אין ברירה.
אמילי, אני מצטערת לספר לך את זה, אבל האנשים שפגשת אתמול בסמטה, הם לא היו סתם מסוממים, הם היו מהמאפייה. " הפלתי את הפצצה.
"מה???" כולם צעקו ביחד ופה התחילו לי דמעות שוב.
"הם היו מהמאפייה, והוא הסביר לי שאנשים מהסוג הזה לא אוהבים שאומרים להם לא ובגלל שאת ברחת מהם ולפי מה שאמרת לי גם קצת קיללת אותם, הם עכשיו מחפשים אותך כדי לנקום בך. אמילי, אני מצטערת שאני זאת שצריכה לספר לך את זה אבל אין דרך אחרת.
החיים שלך כרגע בסכנה" אמרתי בוכה.
כולם ובמיוחד אמילי התחילו לבכות. מפחד. מהלם.
"אני יכולה למות?" היא שאלה תוך כדי שהיא בוכה וריצרד מחבק אותה בוכה גם.
"זה לא יקרה, פה מגיע החלק הטיפה אופטימי של הסיפור. החל ממחר את תסתובבי עם מאבטח צמוד מטעם השבכ שיעשה הכל כדי להגן עלייך ולשמור עלייך וחוץ מזה גם אנחנו פה אז את תהיי בסדר אני מבטיחה לך" אמרתי לה.
כולם בכו. אוף למה אני הייתי צריכה לספר את זה. כריס שראה אותי בוכה הושיב אותי וחיבק אותי חזק. כולנו בכינו. אם מישהו היה נכנס עכשיו הבייתה הוא היה חושב שמישהו מת.
"אמילי, אני מצטערת, אבל את תראי שהכל יהיה בסדר, בשביל מה אנחנו משפחה אם לא להגן אחד על השני" אמרתי לה.
"זהו, אני אבודה" היא אמרה וקמה, היא עלתה לחדר וריצרד בעקבותיה.
כולם הסתכלו עליי במבטים עצובים ואני החזרתי להם את אותו מבט עצוב. היה שקט. שקט רע בבית. שקט מפחיד.
לפתע, צלצול נשמע בדלת.
🤫🤫🤫🤷‍♀️🤷‍♀️🤷‍♀️
מי לדעתכם היה בדלת?
ואיך החיים של אמילי יהיו מעכשיו?
תודה על 100 צפיות. מקווה רק לגדול ולגדול ❤❤❤❤
שיא חדש: 2200 מילים 💜

No me sueltes- אל תעזוב אותיWhere stories live. Discover now