פרק שלישי-הביתה

1.1K 95 76
                                    

ניית'ן התעורר, הוא סירק את שיערו, לבש את הבגדים שהוא קנה אמש, ויצא.

ניית'ן הלך כמה דקות והוא שם לב שכולם נועצים בו מבטים מוזרים, הוא הסתכל על עצמו, ולא מצא שום דבר משונה. הוא התקדם אל הגינה של בית הספר והתיישב על הדשא. נהנה מהיום הראשון בשבוע.

תאליה בחרה לבלות את סוף השבוע בביתה וניית'ן נשאר לבדו. הוא היה קצת מאוכזב אך הוא גילה הבנה, הוא גם היה רוצה לחזור הבייתה. הוא הוציא את הפלאפון הנייד ושמע מוסיקה קלילה. הקטן פתח את ספרו והחל לקרוא.

ניית'ן אהב לקרוא, הוא הרגיש שהקריאה מנתקת אותו לרגע מהעולם, כאילו אין צרות שמחכות לו מעבר לפינה.

הוא הרגיש בגוף מתקרב אליו. הוא סובב את ראשו וראה בחור גדול, שרירי ומפחיד, בעל שיער חום כהה ועיניים בצבע דבש. הוא התיישב לידו והחל ללטף את גבו.

"מ-מי אתה?" שאל ניית'ן המבוהל.
"אני נואה." הוא אמר ופיו התעקם לחיוך. "מה אתה עושה פה בחור קטן?"
ניית'ן התעלם משאלתו, "א...אתה יכול להפסיק לגעת בי? אני לא אוהב מגע..."
הוא הניד בראשו, "לא מעניין אותי מה אתה אוהב."

לפתע, הבחור הקטן חש בזרועות שמרימות אותו. "מ-מה אתה עושה?!"
"ששש... נסיכה הכל בסדר." הבחור הגדול אמר וליטף את גבו בשנית.
הבחור המאיים הרים אותו על כתפו ויצא משערי הפנימייה. ניית'ן ניסה להתנגד, אך נואה היה חזק ממנו.

הבחור הגדול זרק אותו למכונית שחורה וגדולה וחגר אותו בעדינות, הוא ידע שהקטן ינסה לברוח, אז הוא הזריק לבטנו חומר הרדמה. תוך כמה שניות ניית'ן נרדם.
נואה חייך לעצמו ונכנס למכונית.

***

ניית'ן התעורר בחדר זר, על מיטה לבנה וגדולה בחדר ענק, הוא ניסה לקום, אך גופו היה עדיין חלש. הוא התבונן בגופו ונחרד - הוא לא לובש כלום מלבד בוקסר צמוד. הוא האדים כולו, אם אני לא לובש כלום, חשב, זה אומר שמישהו הוריד לי את הבגדים!

הוא התבונן בחדר הענק, לא היה בו כלום מלבד המיטה שעליה שכב.

כל החדר היה צבוע בלבן, הקירות, הרצפה, המיטה, התאורה.

חריקת דלת נשמעה בחדר כאשר הדלת נפתחה, נואה נכנס אל תוך החדר. הוא ליטף את פניו של הקטן באגרסיביות ולאחר מכן הרים אותו על כתפו.

לניית'ן הקטן לא היה כוח להתנגד, צמרמורות עברו בגבו העירום. נואה הכניס את ניית'ן למכונית והחל לנסוע.

הם נסעו כמה שעות ארוכות עד שהם הגיעו לאחוזה ענקית, האחוזה הייתה צבועה כולה בשחור, כעשרה שומרים חיכו בכניסה.

נואה נישק את מצחו של הקטן, "הייתי רוצה שתהיה שלי." הוא נאנח, "אבל אתה כבר שייך למישהו אחר..."

נואה הוציא פלאפון מתיקו, הוא חייג מספר והתקשר, "היי, הבאתי אותו, אנחנו למטה."

כמה שניות לאחר מכן השומרים פתחו את שערי האחוזה ויצא גבר בעל שיער שחור ועיניים שחורות, אשטון.

הוא לבש חליפת עסקים שנראתה יקרה, שיערו היה מסורק בקפידה לאחור, עיניו השחורות נצצו כשהוא הבחין בניית'ן.

"הכסף, עכשיו." דרש נואה.
"אם אני אגלה שגרמתם לו שריטה אחת אפילו," איים אשטון, "אני אהרוג באכזריות כל אחד ואחד מכם."
נואה הרים את ניית'ן בעדינות והניח אותו בזרועותיו של אשטון. "אנחנו עוד ניפגש ילד יפה." הוא לחש בעדינות לאוזנו.

היה קר בחוץ וניית'ן העירום קפא. אשטון חיבק אותו בחוזקה, "הם בחיים לא יגעו בך שוב," הוא אמר בטון רציני ואז חייך, "אתה שייך רק לי! אף אחד לא ייגע בך שמעת?!"

אשטון הוריד את חליפתו וכיסה בה את ניית'ן הקטן, הוא הרים אותו בעדינות אל האחוזה.
"ברוך הבא הבייתה ניית'ן..."

שלי לתמיד, ניית'ן//גמורWhere stories live. Discover now