קירות אחוזת הייל, ממש כמו פניה של גבירתם, היו חרושי סדקים. הלכלוך והזוהמה שהתיישבו בין החריצים השונים כבר הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מהם, ושום ניסיון לנקות אותם, אם היה כזה בעשרים השנה האחרונות, לא יכל עוד להועיל.
על התקרה ישבה עכבישה וטוותה את קוריה.
על הכיסא, בפינת החדר, ישבה ארבלה וסרגה.
גם היא, כמו האחוזה כולה, הייתה מתפוררת, ופניה היו זעופות ומלאות קמטים. או אולי היה זו האחוזה שהייתה כמוה, לובשת את צורתה של גבירתה אחרי כל השנים בהן חיו יחד. קשה היה להבדיל; הרבה זמן עבר מאז שראו מישהו מלבד אחת את השניה.
יותר מעשרים שנה עברו מאז שארבלה יצאה מהאחוזה, או שמישהו אחר נכנס אליה.
היא הייתה רגילה לצעקות. חבורות של ילדים שדוחפים אחד את השני בידיים רועדות, מנסים לראות למי יש הכי הרבה אומץ; מי יעז להיכנס לחצר הבית של המכשפה.
הם אף פעם לא נכנסו, וכל עוד הם לא התקרבו יותר מדי היא נתנה להם להישאר. פעם היא הייתה מנסה לגרש אותם, אבל לא היה בזה טעם; זה רק גרם להם לרצות לבוא עוד יותר.
כן, צעקות לא היו דבר בלתי רגיל.
אבל הצעדים באולם הכניסה כן.
כשהיא קמה מהכיסא הרגליים שלה חרקו והכיסא רעד. נשק לא היה לה, אבל היא לפתה את המסרגות בחוזקה מפתיעה יחסית לאישה כל כך מבוגרת.
הצעדים התקרבו ואיתם קולות של נשימה מהירה, מבוהלת. היא לא הייתה בטוחה אם הם הגיעו ממנה או מהם.
היא חייבת להגן על עין השחר.
היא לא השתמשה בקול שלה כבר שנים.
רוב מה שהיה נחוץ לה גדל בגינה שבחוץ, ולכפר היא יצאה רק לעיתים רחוקות כדי לקנות מצרכים, אם הסכימו למכור לה. אף אחד לא אהב שהיא התקרבה יותר מדי. הגבירה המכשפה, הם קראו לה. הגברת המשוגעת.
היא למדה מהר מאוד לא לדבר איתם.
לפעמים היא דיברה עם עצמה.
הצעקה-לחישה שלה נשמעה כל כך לא טבעית בתוך האחוזה. הקול שלה היה צרוד מחוסר שימוש.
"מי שם?"
דממה. אולי היא דמיינה.
הוורידים על כף היד שלה בלטו מאי פעם כשהניחה את ידה על ידית הדלת. היא נפתחה בשקט מפתיע בהתחשב בכמות החלודה שהייתה בה.
"ארבלה."
יותר מעשרים שנה עברו מאז שמישהו קרא לה בשם שלה. אם היא התאמצה מספיק, נראה היה לה שהיא יכולה לזכור את הזמנים ההם, לפני שהכל השתנה. אבל היא כבר הייתה זקנה, והזיכרון שלה היה חלש ומעורבב בחלומות שנרקמו על גבי שני עשורים של בדידות.
פעם הכפריים היו קוראים לה גבירתי ומשתחווים כשעברה. היום הם מיהרו להכניס את הילדים פנימה ונעלו את הדלתות. כל מי שקרא לה בשם הפרטי שלה כבר מת מזמן.
לפחות ככה היא חשבה.
------
המשך יבוא:)
