Angel Academy • אקדמית המלאכים

פרק שלוש עשר

לכבוד יום ההולדת שלי היום אני מעלה שלושה פרקים ביחד, כדי שתזהו איזה פרק זה ולא תקראו בסדר לא נכון אני אכתוב.

3/3

"בבקשה אל תתנו לי סם הרדמה, זה מפחיד אותי בטירוף שאני אולי לא אתעורר לעולם," אני מתחננת, עיניי מתרחבות בפחד.

הרופא נאנח בכניעה.

"בסדר, אבל לפחות תתני לי לתת לך זריקת הרגעה כדי שלא תרגישי כאב."

"בסדר, אבל אם זה בעצם סם הרדמה, אני עומדת להרוג אותך כשאני אתעורר," אני יורקת, מסתכלת עליו בהזהרה. עיניו מתרחבות והוא מסתכל על דניאל שרק מושך בכתפיו ומטלטל את ראשו מעט.

אני מרגישה צביטה בצד הצוואר שלי כשהוא מזריק לי את סם ההרגעה. עקצוצים מתפשטים בגופי עד שאני לא יכולה להרגיש אפילו את הלשון שלי.

"אז לפי הסקירה שלי, יש לך חמישה שבבים. אחד בצוואר, במפרק כף היד, באגן, ברגל, ומאחורי האוזן שלך," הרופא אומר. עיניי מתרחבות.

"הם ממש לא רצו לאבד אותי," אני אומרת אך זה יוצא שטויות עמומות ודניאל צוחק מעט.

"אולי לא כדאי שתדבגי בזמן שהגוף שלך חסר תחושה," הוא מציע עם חיוך משועשע. אני זורקת לעברו מבט מעוצבן אך לא אומר דבר.

ההרגשה שיש לי כשהוא מתחיל לחתוך את עורי מוזרה. אני יכולה להרגיש כל דבר שהוא עושה, אך אין כאב.

אחרי מספר שניות, הוא מתחיל לזרוק שבבים מלאי דם לקערת מתכת. הוא עושה את זה במהירות, ואז עוצר כשזה מגיע לאגן שלי.

"בגלל שהשבב נמצא בעצם שלך, את אולי תרגישי משהו אבל אני בספק. פשוט תודיעי לי אם את יכולה להרגיש כל דבר," הוא אומר ואני מהנהנת בראשי, מפוחדת מעט.

הוא אומר לי לשכב לפני שהוא מתחיל לחתוך באיזור האגן שלי.

"אז הם שמו מילוי קל כדי למלא את החור שהם יצרו כדי להכניס את השבב, אז אני מבטיח שאני לא הורס את העצם שלך, זה רק המילוי," הוא אומר. גבותיי מתכווצות בבילבול כשהוא אומר מילוי אבל אז קול זמזום נוראי ממלא את אוזניי.

אני חושבת על כמה זה מהדר שאני לא מרגישה דבר כשלפתע אני מרגישה כאב צורב באגן שלי.

אני מתנשפת, עיניי דומעות ואני מאגרפת את ידיי.

"מה זה לעזאזל?" אני מצפצפת, הכאב מגיע בגלים המתחילים מהאגן שלי.

"ניסיתי להוציא את השבב אבל כנראה שהוא שלח זרמים חשמליים לעצם שלך, הוא הבזיק ברגע שנגעתי בו," אני מקללת מתחת לנשימתי כשההבנה מכה בי.

"אתה לא יכול להוציא אותו, זה שבב לכידה," אני אומרת ודניאל מקלל.

"דיברנו עליהם בשיעור היסטוריה. השתמשו בהם כדי לאתר עבריינים בין לאומיים אבל לא אמורים להשתמש בהם יותר. זה אמור לשלוח אותות שהנוירונים שלך יקבלו ולפרש בתור כאב שיתדרדר ככל שיזיזו את השבב," הוא אומר, מעביר יד בשיערו בתסכול.

"אז האחד הזה ישאר במקום שלו," הרופא נאנח. הוא תופר את החתך שהוא יצר ומכסה אותו ואת שאר החתכים שלי בתחבושות.

"זה אמור לשלוח אות למועצה והם ידעו שניסינו להוציא את זה," אני אומרת לדניאל. הוא מהנהן בראשו, משחרר נשיפה כבדה.

"הם בטח כבר בדרך לכאן."

******

"זה לא בטוח, אני לא מאמינה שהם נותנים לך להישאר כאן," דיאנה ממלמלת, מטלטלת את ראשה בחוסר אמונה.

"הם משתמשים בי בתור פיתיון, ודניאל לא רצה לתת לי להגיע לכאן אבל שיכנעתי אותו שזאת הדרך הטובה ביותר לתפוס מלאך ולהבין למה הם רוצים אותי כל כך," אני מושכת בכתפיי.

"זה מטומטם," היא ממלמלת מתחת לנשימתה. אני מגלגלת את עיניי ומורידה את מבטי ללוח השחמט. אני מזיזה את הצריח שלי, מחייכת כשהיא מקללת.

"איך זה מטומטם?" אני שואלת והיא זורקת לעברי מבט מופתע.

"לשחק שח באמצע קרחת יער ולחכות למלאכים לוחמים שיגיעו זה רעיון מטומטם מאוד,"היא שורקת, מזיזה את החתיכה שלה.

אני מזיזה את מבטי לתריסר הלוחמים המחכים בקצה היער, קשתות מכוונות לשמיים.

"אני חושבת שזה רעיון די טוב ושאת פשוט כועסת שאני מנצחת אותך בשח," אני מושכת בכתפיי. היא מגלגלת את עיניה לעברי.

"את לא מנצחת אותי, יש לי הרבה יותר מהחתיכות שלך משלך יש את שלי," היא לועגת.

"בטח, מה שמשמח אותך."

"רגע - מה? על מה את מדברת לעזאזל? אני מנצחת אותך! את עיוורת? המשחק הזה הוא לטובתי!" היא מקשקשת אך אני נשארת שקטה עם חיוך קטן.

קול שריקה פתאומי גורם לכל העיניים שלנו להידבק לשמיים. כמה נקודות מופיעות מעלינו, מסתובבים אחד סביב השני בזמן שהם צוללים.

הם גדלים ונהיים ברורים יותר עד שאנחנו יכולים לראות שישנם שלושה מלאכי אופל ושני אור. הלוחמים משחררים את החצים שלהם ביחד, הקולות מהדהדים בקרחת היער.

החצים פוגעים בכנפי המלאכים אך הם בקושי צועקים בכאב. קצוות החצים מחוברים לחבלים אותם מחזיקים הלוחמים.

הם נותנים לחבלים משיכה חזקה, והכנפיים של חמשת המלאכים מתמוטטות. הם צונחים לעבר הקרקע, משחררים צרחות נוראיות.

אני מזיזה חתיכת שח נוספת ברגע שהם פוגעים באדמה מסביבנו.

"שחמט."