הלב מת מוות איטי, מלא ייסורים וכאב. אך האם זהו נקרא מוות? העלים של התקווה נושרים אט אט עם הזמן, ולבסוף עץ הלב נשאר ערום. ללא עלים, וללא תקוות.
הפעמון מצלצל. זה הפעמון שלה. מי זאת? היא דומה לאימא. השם שלה עומד לי על קצה הלשון, אבל אני לא מסוגלת לדבר.
אני חושבת שקוראים לה לאה. את אחת האמהות? אני הולכת אחריה, היא רוצה לדבר איתי. לומר לי משהו..
הגענו לעץ הלילך הסודי.
העלים שלו נושרים, עפים ברוח.
נעמדתי על יד גזע העץ, והיא מולי. היא אומר לי משהו..
אני רוצה לצעוק לה, לומר לה שאני לא מבינה! שאני לא שומעת את המילים! רק את המנגינה..
זאת שפה מוזרה. לא ברורה. עם צלילים של אנגלית.
היא מדברת ומדברת ואני לא מבינה. אני יודעת שהיא רוצה לתת לי מידע. לתת לי רמז. אבל אני לא מבינה!
השיר כמעט מסתיים, למה אני מרגישה מוזר?.. אני מרגישה שאני צריכה לדעת את המידע, אבל לא מצליחה. אני זוכרת שלפני שהגעתי לפה משהו נורא קרה לי. כאב בלתי פוסק. כאב ועוד כאב ואז חושך. חושך ללא סוף..
ולבסוף, הפעמון.
אני חושבת שהיא הקריבה את עצמה. ממש כמו אמא. אני מרגישה את זה. אני מרגישה שהיא נתנה לי מסר חשוב, משהו שאני לא אומרה לשמוע או לראות לעולם. היא לוחשת לי,
you see, That's why
for you.
לאה!? אני צורחת וצורחת אליה אבל היא לא שומעת. אין לי קול.
חשבתי שאולי למילה אימא תהיה משמעות. אפילו אם אני לא מסוגלת לבטא אותה. אפילו אם הקול שלי כאן אבוד..
זאת לא אימא שלי. היא לא אימא שלי! היא דומה לה מידי. אבל זאת מישהי אחרת. אני בטוחה בזה. אני רוצה להאמין בזה.
היא מתחילה ללכת ואני נשארת לבד תחת עץ הלילך.
העלים שלו נושרים אט אט, ממלאים את השדה בניחוח הנעים של הלילך..
אני מתחילה להישאב החוצה. יוצאת מהעולם המוזר הזה
מתפוגגת, נעלמת.
שנייה אחת לפני שאני נעלמת לגמרי, לפני שאני נחנקת תחת העלים והופכת לאבק אדם לנצח, אני לוחשת את המילה היחיד בעולם שלא דורשת קול אמיתי,
תודה
