DISASTER - אסון

פרק 1 - חוסר ביטחון

מומלץ לשמוע את השיר שהוספתי תוך כדי הקריאה.
תהנו💕

בוקר, אני שומעת את השעון המעורר מצפצף לי באוזן ומתאפקת ממש לא לזרוק את הטלפון על הקיר.
אני קמה למצב ישיבה לוקחת את הטלפון מהשידה שמול המיטה שלי ושמה את המשקפיים שלי, בודקת התראות חדשות ווצאפ אינסטה וסנאפ.

לא היו לי חיי חברה מעניינים במיוחד, היו לי שלוש חברות שהיו בשבילי הכי קרובות, ועוד שתיים שהיו חלק מהחבורה שלנו אבל התפצלו לחבורות שונות.

"ליאן מה להכין לך לאכול?" אני שומעת את אבא צועק לי מהמטבח,אבא שלי הוא נהג משאית ואמא שלי היא סייעת במעון ילדים. אני לא מתביישת בעבודה של ההורים שלי, כל עבודה מכבדת את בעלייה והם בחיים לא החסירו ממני או מאחיי הקטנים כלום או גרמו לנו להרגיש בחיסרון מסויים. וגם אם כן תמיד הבנתי אותם, שנייהם עבדו קשה מאוד בשביל לפרנס בית של חמש נפשות אך בו זמנית גם לדאוג שנראה אותם ושהיה בנינו יחס טוב.

"אבא תעשה לי שתיים חביתה אני עד 14:30 היום" אני צועקת לו מהחדר ורואה שעל הממיר כתוב שכבר שבע וחצי, ואם אני לא אקום עכשיו אני לא אספיק לכלום.
"ליאנייי" אחותי הקטנה ליאל קופצת עליי ביחיבוק "בוקר טוב נסיכה שלי, רוצה שאני אקח אותך לגן היום?" והיא עונה לי בחיוב ורצה לשים נעליים.

בכל יום שני אני יודעת שיש עומס בבית, אבא צריך לצאת בשבע וחצי לעבודה ואמא כבר בעבודה משבע. אז אני תמיד לוקח את אחותי הקטנה שמזדמן לי.

אני יוצאת מהחדר לכיוון המקלחת, שוטפת פנים עם הסבון המיוחד שלי ומצחצחת שיניים. ואז הולכת לחדר שלי ומתלבטת מה ללבוש.
אף פעם לא היה לי ממש מבחר של בגדים, לא הייתי מהבנות האלה עם הארון הענקי של עשרה מדפים ומתלה מעילים שהיה מלא בבגדים של חברות יקרות.
היה לי ארון אחד קטן ולבן, ששם איכנסתי את כל בגדיי.

הוצאתי טייץ שחור פשוט וחולצה אפורה של בית ספר רופפת שמתי נעלי גאזל שחורות השפרצתי את הבושם האהוב עליי והבטתי במראה.
אף פעם לא אהבתי את מה שראיתי. הלחמניות שלי (יריכיים) תמיד היו נראות לי גדולות מדי, והחזה השופע מדי שלי יחסית לילדה בכיתה י' עצבן אותי.
היה לי ישבן גדול וגוף שהיה נראה ממש כמו האלה מחול. שהכל אצלן שופע אבל הבטן שטוחה. ושנאתי את זה פשוט.

הטלפון צלצל ועל הצג היה כתוב 'קוף מכוער ממש' מיכל מתקשרת. "זבל, את מוכנה?" היא שאלה אותי
"כן אני עכשיו יוצאת אבל אני צריכה לקחת את ליאל לגן קיצור אני אתקשר אלייך עוד עשר דקות ותרדי למטה." זרקנו אחת לשנייה כמה קללות וביי, כמה שאני מתה על הילדה הזאת.

מיכל הייתה ההגדרה לשלמות. היא הייתה 1.65 עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות עם גוונים ירוקים.
היא הייתה רזה אבל תמיד התבאסה שהייתה שטוחה אבל תמיד אמרתי לה שהיופי שלה מכפר על הכל.
אני והיא עוד חברות מכיתה א' רק בחטיבה התחלנו להתחבר אבל, וחבל שלא הכרתי אותה לפני.
היא תמיד הייתה ילדה שמלאת שמחת חיים ותמיד הכניסה אושר לכל מקום שהגיע אליו.

"ליאלי בואי יוצאים" אני צועקת לה והיא יוצאת מהחדר שלה ושל שי עם חליפה וורודה של אלזה ואנה.
תוך כדאי שאני מכניסה את האוכל לתיק ומוציאה שקית שוקו מהמקרר. שוקו זה החיים.

אחרי ששמתי את ליאל בגן ונפגשתי עם מיכל אני והיא מתחילות לדבר.
"אז מה עם לירן?" היא שואלת אותי בתקווה שמשהו השתנה. "שום דבר מיוחד, כרגיל הוא לא שם עליי. תפסיקי לשאול כל פעם מחדש המצב לא ישתנה בחיים."
לירן זה ילד מהכיתה שלי. כבר משנה שעברה אני דלוקה עליו.
הוא לא היה מקובל ובמרכז העיניינים אבל הוא היה בקשר טוב עם כל אלה שכן היו. הוא היה גבוהה 1.80 ושרירי בגלל שכבר שנה וחצי הוא חורש עבודה במכון.
היו לו עצמות לחיים חדות ושיער שמסודר בבלורית קטנה עם ג׳ל לשיער.

"תפסיקי לחשוב שהוא לא ירצה אותך, תראי איזה פצצה את מי לא ירצה אותך." היא אומרת בכעס. היא תמיד שנאה שאני מורידה מעצמי.
"אני שמנה ומכוערת. אין בי שום דבר יפה כולה חננה עם גשר ומשקפיים."
"אוף תסתמי כבר, את במילא עוד חודש מורידה אל הגשר ואת יפה עם או בלי משקפיים."
ואני פשוט מחליטה לשתוק כי בכל וויכוח כזה היא מנצחת. לא בגלל שאני חושבת שהיא צודקת אלה בגלל שאין לי כוח לריב איתה.

שאנחנו מגיעות לשער בית הספר אני שומעת צעקה "ליאניייי!!" ותוך כמה שניות תמר תלויה לי על הגב. תמר הייתה עוד אחת בחבורה שלנו.
היא נמוכה כזאת, בערך מטר חמישים ושש. היא הייתה רזה עם ישבן קטן וחזה יפה שיער חלק עם בקבוקים בקצוותיו. היו לה לחיים שמנמנות שתמיד היו מכוסות בסומק טבעי ושמחת חיים פשוט לא מהעולם הזה. היא הייתה ילדה יפה עם ריסים טיבעיים וארוכים שהיו למסגרת לעיניים חומות דבש בתוספת ירוק ותמיד גם אני רציתי עיניים מיוחדות. אבל נדפקתי עם חום שידה.

הצלצול שמבשר על כך שצריך להיכנס לכיתה קטע את דבריה של תמר שסיפרה שהיא נדלקה על איזה חתיך אחד, אף אחת כבר לא מתלהבת מזה. כל יום יש לה אהבה חדשה.
"טוב יש לי גאוגרפיה עם סופי הכלבה הזאת, אני חייבת לעוף ביי" אני אומרת בזריזות רצה לכיתה ומספיקה להגיע לפנייה. אני מניחה את התיק על הכיסא לידי יושבת על השולחן עם אוזניות שאוריה הידיד הכי טוב שלי בא לחבק אותי.

אוריה היה אתיופי, טיפה יותר נמוך ממני שמנמן עם צחוק מתגלגל. שמכירים את הילד הזה אי אפשר שלא להתמכר אליו!
הוא תמיד היה שם בשבילי במצבים הכי קשים שלי תמיד היה הכתף עלייה אני בוכה ופורקת. והאהבה שלי אליו לא מוסברת.
"מה קורה חיים שלי?" אני שואלת ועוטפת אותו בחיבוק והוא מחזיר לי שבסדר אנחנו מדברים והוא חוזר למקומו שסופי נכנסת.

"בוקר טוב תלמידים,תוציאו בבקשה מחברת וספר אני בודקת ציוד."
פאק,שחכתי ספר.
"ליאן, ספר מחברת?" "אין ספר." אני עונה בקול מלא ביטחון.
"למה?" "שחכתי, חוץ מזה אנחנו אף פעם לא משתמשים בספר"
"סלייחה?!" היא שואלת בעצבים מרימה את גבותייה "סלחתי, סופי אין לי ספר דפדפי" ואני רואה את המבטים של חבריי לכיתה ואת תמיר מתחיל לפצות את פיו.
"כן היא צודקת סופי אנחנו באמת אף פעם לא משתמשים בספר" הוא אומר וכולם ממלמלים כן אחריו.
"חתיכת חוצפנית לא רק שאת בלי ציוד יש לך גם את האומץ להנהיג מרד כיתתי?! גשי עכשיו לשירלי!"

אני מגכחת בחיוך יוצאת מהכיתה, ניצחתי אותה שוב.
החיוך יורד מפניי שאני רואה את לירן מתקדם לעברי בחיוך.
פיק רגליים,אני לא יודעת מה לעשות.

טווובבב אז זה סיפור שאני כותבת על החיים האמיתיים שלי, כמעט כל מה שכתוב בסיפור הזה זה בעצם השגרת חיים שלי.
הכל אותו דבר רק השמות שונים.

5 הצבעות ו-2 תגובות אני ממשיכה💕