יוצא מהמגירה

שקרים

אני לא יכול יותר. אני באמת לא יכול יותר.
לא יכול לקום בבוקר.
לאכול עם המשפחה.
לאסוף את אחותי מהגן.
אני לא יכול לעשות את כל הדברים האלו בידיעה שאני חי בבית שלא מכיר אותי לגמרי.
שלא.. ראה בי את הצד הנוסף.
שלא ראה אותי מחפש תמונות רקע של בנים יפים באינטרנט.
שלא ראה אותי מתגנב למצעד הגאווה שנה שעברה.
אני פשוט.. קורס. הרצפה מתחתיי כבר לא מאמינה לי.
היא נשברת ומפילה אותי, קוברת אותי בחיים.
איך, איך אני עדיין כאן?
איך אין לי עוד חבר. ידיד. אפילו ידיד.
אין לי עוד את הכוח לדבר ולהוציא הכל החוצה.
וכשבפנים זה מרגיש שאני באמת יכול, ובאמת כל כך חזק...
מבחוץ, אני לא יכול. פשוט לא.
מחר אני מתחיל שנת לימודים חדשה. כיתה י"ב.
אני לא מכיר אף אחד. מאז שאימצו אותי, הייתי הומסקולד, אבל בחופש הגדול ההורים שלי החליטו שזה מספיק. ולכן עברתי לבית ספר אמיתי.
בניין גבוה עם חותם גדול ובוהק של המילה "אילנות" על פניו. אלפי חלונות תכולים וכניסה אחת, מרווח רחב המתפרש על הקיר הנותן לילדים להיכנס. שורות לוקרים כחולים וחדשים רק מחכים אלינו, כדי שנבוא ונקשט אותם.
אני אקשט את שלי בהמון דגלי גאווה. קשתות פורצות מן פינות הלוקר ונשפכות פנימה, ממלאות את כולו בגאווה.
אך רק מבפנים. מבחוץ, אני אהיה אותו לוקר רגיל. כחול וחלק. לא מיוחד בשום צורה.
אני לא אראה את האני האמיתי בכל בית הספר. רק..
מבפנים.

התעוררתי. השעה 6:27 בבוקר. ההסעה שלי לבית הספר מגיעה בעוד חצי שעה וקצת, אז תפסתי מרץ, למרות שבפנים, אני חנוק. חנוק מרוב שקרים.
אחותי עדיין לא התעוררה, כך גם ההורים שלי. גם סוקה לא התעוררה. סוקה היא הכלבה שלנו. פומרנגית בת שנתיים.
בכל מקרה, קטעתי את מחשבותיי וגררתי את עצמי אל המטבח. שפכתי לעצמי קערת קורנפלקס וחלב, כמו ילד ממוצע.
ציחצחתי שיניים, כמו ילד ממוצע.
התלבשתי.
התארגנתי.
כמו ילד רגיל לגמרי.
"ג'ו?" שמעתי קול מחדר השינה של ההורים שלי.
"מה, אמא?" עניתי בחוסר סבלנות. ההסעה עמדה להגיע בעוד דקות ספורות.
"אל תשכח את ה.. כריך.." היא אמרה וככל הנראה חזרה לישון.
חטפתי את הכריך שלה מהשולחן ואת האוזניות שלי, ויצאתי לדרך.