רותה

חלק 1

 רותה עמדה וחיכתה שהמגהץ יתחמם והנורה האדומה תכבה. מבין כל עבודות הבית זו היתה החביבה עליה במיוחד. בזמן שפרסה את קרש הגיהוץ הרצפה כבר היתה שטופה וריחנית, האוכל התקרר לאיטו בסירים על השיש, וכל הבית כולו היה מנומנם ורגוע כמו תינוק שבע. היא אהבה לגהץ, רק אז, הפרטי הזה שלה, היא הרשתה לעצמה לחלום על החיים האחרים שעליהם ויתרה. היא נזכרה בשולחן האוכל הגדול העמוס כל טוב, זכרה את צוות המשרתות של אימה, נשות סודה ואמונה. זכרה בערגה ימים של בטלה ונמנום. היא לא יכלה שלא להביט בכפות ידיה המיובלות מרוב מאמץ. "אימא היתה נחנקת אם היתה רואה אותי כך" היא חשבה. אבל היא העדיפה את חייה כפי שהם. גם היום היא היתה בוחרת שוב לעלות על אותה הספינה עם פעילי העלייה בעקבות אהבתה, מקס שלה, ולא להישאר בכלוב הזהב במרסיי.

 המגהץ הישן סופסוף התחמם ורחש המים הנצרבים תחתו על הבד העיר אותה מחלומותיה. ראשית גיהצה את כל מצעי המיטות ואז עברה לחולצות העבודה של מקס, באותו הזמן עברה בה מחשבה קבועה: "אף אחד לא יגיד שמקס שלי מגיע לא מסודר לעבודה, אולי אפילו יקבל העלאה, אם רק יאזור אומץ לבקש אותה". לבסוף גיהצה את כל הלבנים שלה. אלו אינם לבני התחרה שדמיינה שיהיו לה, אבל לבני הכותנה הפשוטים שלה התאימו לה ועטפו אותה באהבה. המגהץ החליק על קמטי הבד ויישר אותם, דמעה התגלגלה על לחייה נצרבת תחת המגהץ הלוהט. "אין עוד עצב בעולם כולו !" היא מלמלה בקול בשעה שחייכה את חיוכה הזוהר למול הערמה המגוהצת והמקופלת שלמולה. כן, רותה אהבה את חייה אבל את החולצה הבהירה של מקס העלתה לראש הערימה. היא רצתה לראות האם יבחין שכתם השפתון האדום נעלם מהצווארון הצחור. היא עצמה לא מרחה שפתון מאז נשף פורים כשהיתה בת שש עשרה עוד בצרפת, והנה החלו להופיע חולצות עבודה מסומנות באדום, קורצות אליה מסל הכביסה. היא כבר זיהתה את הריח, אליזבת ארדן הארורה נשבה אליה מתוך סיבי הבד. "לא יכולת למצוא לך מאהבת עם בושם אחר, הא?!" היא סיננה בכל פעם שכיבסה את כתמיו. מאז לא העזה להתיז מהבושם האהוב עליה ושתי הציפורים שלובות הכנף נותרו מיותמות מוטבעות על בקבוק הבושם שלה עמוק בארון הבגדים.

 היא הכירה אותה, את שרלוט שלו. השכנה מהבלוק השני, שחורת שיער עם זוג עיניים חמדניות. כולם לחששו שהיא בכלל ברחה מנישואין לגבר מבוגר עוד לפני שעלתה לישראל. אבל לרותה זה לא שינה דבר, עבורה היא תמיד היתה ונשארה הזונה הקטנה שלו. היא ידעה שהוא עובר דרך ביתה לפני שהוא מגיע בערב הביתה, הכירה את צעדיו הקלילים במדרגות, בימים שפגש אותה כשהחיוך לא מש משפתיו במשך כל הארוחה. אבל חיוכו לא האריך אף פעם לאחריה. עת התקלחה ונשכבה לידו במיטת כלולותיהם הסתובב בגבו אליה וסינן בשקט: "באמת רותה, אולי תחליפי כבר את הסמרטוטים האלו שאת מכנה בגדי שינה" ונרדם כששמה של שרלוט מרחף על שפתיו וחלומותיו.

 היא לא ידעה מה לעשות. מבית הוריה זכרה רק חיזורי אוהבים למרות שנות הנישואין הרבות של הוריה. זכרה כיצד היה אוסף אותה אביה מבית הספר אליאנס בכל יום שישי בצוהריים והיו בוחרים זר וורדים לאימה. היא תמיד רצתה שיבחרו פרחי בר ואביה תמיד אמר: "אימא היא לא אישה של פרחי בר כמו איזו רוח שובבה בשדה, היא ליידי ותמיד תהייה כזו, אל תשכחי. הנה בדיוק אלו מתאימים, רואה ?" והיה מצביע עבורה על זר וורדים עדינים. כן, אימה בטוח היתה יודעת מה לעשות וכאילו בכדי לענות לבת הקול שבראשה המשיכה את המחשבה בקול: "אבל אימא רחוקה כל כך. היא נשארה שם עם המדרכות הרחבות, הרחובות הגולשים לנמל, הרוכלים הצועקים את מרכולתם בקולי קולות. ואני פה בישראל היבשה, בבלוק הקטן סופרת שוב את צעדיו של מקס ומצפה לראות האם ייכנס מחייך גם היום".