קטעי כתיבה

גלעד

גלעד היה הילד הכי צעיר במחלקה. בן שתיים עשרה, אבל הוא נראה בן תשע. ילד קטן, עצבני ורגזן. הוא היה צריך טיפול, ובמקום זה הם רק דחפו לו תרופות לגרון וקשרו אותו למיטה בחדר 17 במשך שעות ארוכות. אני ואימא צפינו בו, הם השאירו את החלון פתוח לרווחה ונתנו לכולם לראות. וגלעד לא נרגע. הוא זעק, צרח, בכה, קילל, התייסר ונאבק ברצועות, פוגע בעצמו פיזית אבל זה היה כלום לעומת הפגיעה הנפשית. 

זה לא שהייתה דרך יותר טובה. הם היו יכולים לפוצץ אותו בעוד תרופות, למסטל אותו כמו זומבי כדי שילך לישון. מבחינתם לא הייתה אופציה להתקשר להורים או לתת חיבוק. לא הייתה אופציה להביא את אחד הרופאים שידעו טוב מאוד לקרקר סביבך כדי שתסכים להתאשפז מרצון, ונעלמו ברגע שסגרו מאחורינו את הדלתות. כי עכשיו היו אנשים אחרים שאולי היו יותר מיואשים מבית החולים וניסו להתאבד שוב. 

שעות הביקור נגמרו, ואימא הלכה. הם השאירו את גלעד קשור ללילה ל"השגחה". הם היו מאוד טובים בזה, במיוחד כששותפות לחדר קיימנו תחרות חתכים. אותי הם מעולם לא תפסו, כי לא רציתי שייתפסו אותי. אותה כן, כי היא הייתה נואשת לעזרה ששום אח, פסיכיאטר, פסיכולוג או רופא לא העניק. סתם, תכלאו את בני הנוער ביחד כדי שאף אחד לא ייקח עליהם אחריות. מבית הספר לאיכילוב, ומאיכילוב לבית חולים פסיכיאטרי. ושם תפגשו את דוקטור נרקיס. 

וזכרתי עוד התפרצות של גלעד. הוא דיבר בטלפון עם אביו, ונגלה לו שאביו עוזב. לא הבנתי למה כל כך אכפת לו, הרי אף אחד מעולם לא בא לבקר אותו. רציתי לאמץ אותו, או לפחות לחבק אותו. וניסיתי להרגיע אותו כשהוא כמעט ותלש את הטלפון הישן מהקיר והחל לצרוח בבכי. שלושה אחים נדרשו כדי להשתלט עליו, ורק צעקתי עליהם שיניחו לו לנפשו, שייתנו לו לשבור כיסא או שניים - רק שלא ישבור את רוחו. והאח המבוגר דחף אותי אחורה ואיים שאני אהיה הבאה בתור. הם הכניסו אותו לחדר המרופד, הלבן, הטהור. תהיתי כמה פעמים החדר הזה נוקה מדם. 

ולא שמענו מגלעד יותר לשאר הלילה. 

הפעם היחידה שבאמת הצלחתי להעביר איתו קצת זמן הייתה כששיחקנו פינג פונג. גלעד אהב פינג פונג, למרות הסכנה שיתפרץ אם יפסיד. אבל זה היה בסדר, לא הייתה גרועה ממני בפינג פונג. הכדור קליל מדי, ואי אפשר לחבוט בו כהוגן. שנאתי פינג פונג. אבל נמאס לי מהסייעות בחדרים המחוממים, הפעילויות התאימו לילדים בגן, לא לנערים.

ושיחקתי עם גלעד פינג פונג. ונסענו עד לים, לפסיכיאטר שקבע שאני לא צריכה להיות שם. והשתחררתי, כי יש לי אימא טובה. ואני לא יודעת מה קורה היום עם גלעד. אולי הוא עדיין קשור בחדר 17, אולי הוא בחדר הלבן, אבל אני מקווה שהוא משחק פינג פונג, כי אין אופציה יותר טובה מבחינתו.