אני מרגישה את הבכי נאגר בתוכי,עד כמה שזה נישמע מצחיק אבל אני מרגישה כמו הגיחון-מאגר של דמעות.אני לא יכולה לשתף אותם ולשחרר אותם החוצה.אני שונאת להיות תלותית וכזאת שמרחמים עליה.אבל אני כל כך צריכה מישהו שיעבור יחד איתי את מה שאני עוברת,אני לא צריכה אוזן קשבת ולא חיבוק,אני רק צריכה לשתף את הכאב שלי עם מישהו.
אני לא מסוגלת להוציא את הדמעות החוצה והן נאגרות בי, כמעט ממלאות את כל חלל הלב.
אין אף אדם שיכול להבין ולהזדהות עם ההרגשה הזאת עד שהוא ירגיש אותה בעצמו,ועד אז אני מרגישה כל כך אבודה ובודדה.
אני לא אוהבת להתלונן להתבכיין,להרגיש שמרחמים עלי,אני לא צריכה את זה.זה מוריד אותי למקום הכי אפל ומפחיד עבורי-עצב.אני מפחדת מהעצב,עצב זה שפל המדרגה עבורי,זאת מחלה מדבקת וקשה שאי אפשר להתרפות ממנה בקלות.
יש לי חברים מדהימים,יש לי משפחה אוהבת,אבל אף אחד מהם לא עובר את מה שאני עוברת,ועד כמה שהם ירצו לעזור לי הם לא מסוגלים.הם חיים חיים שונים,חוויות שונות,רגשות שונים.הם ממשיכים לחיות ולצבור חוויות ולהכיר אנשים חדשים או להתנסות בדברים חדשים,ואני,אני נישארת במקומי.נישארת מאחור.
אני יודעת שהקטע פריקה הזה מאוד מבולגן ולא מסודר בכלל,אבל זה באמת מה שמבטא את הבלאגן שאני עוברת בפנים.הכל מבולגן ואני מרגישה אבודה.
YOU ARE READING
MOMENTS OF LIFE
Teen Fictionלכל אחד בחיים יש רגעים שהוא צריך לפרוק את המחשבות והרגשות שלו החוצה ולכל אחד גם יש דרכים אחרות לעשות את זה.הדרך שלי היא לפרוק על הנייר.אני כותבת על הרבה נושאים ועל הרבה רגעים שאני מאמינה שכל אחד יכול להזדהות איתם. אני מקווה שתהנו!
