אוויר

שקופה.

לכל אחד יש אבנים שהוא סוחב.
המשא שלו,הבחירות שלו בחיים.האמונה שלו,הקשיים שלו.
קוראים לי ירדן. האבנים שלי כבדות.
מעולם לא הייתי שייכת.
תמיד בדרך האמצע, בלי אנשים אכפת להם.בלי אנשים שיבינו אותי.אני לבד יותר זמן משאני יכולה לזכור.
בלי קשר לחיים עצמם,חיים מבוזבזים.. כמו ציפור שמנסה את כל כוחה ומזלה,לעוף,להשתייך לזן שלה,ולהרגיש סוף סוף שייכת.
היום זה יום מיוחד.היום הלכתי לים בפעם הראשונה. יש בים משהו מיוחד,הוא שוטף את כל הדאגות שלנו,וגורם לנו לשלווה.
נכנסתי לים,הנחתי לגלים לשאת אותי הלאה.שיחררתי את עצמי מרגשות האשם,הקנאה המרה כל כך.שיחררתי את החיים שאחזו בי כל כל חזק,את האכזבות,האשליות,הבעיות.שום דבר לא חשוב יותר.
.הגלים מתגברים,הים נהיה סוער.
אני מנסה להיאחז בחיים ,מנסה לנשום.לנצח.
אבל זה בלתי אפשרי.אי אפשר לנצח את הצל של עצמך,את מה שנהפכת להיות-אוויר.
הדממה צורבת יותר מהמים הממלאים,החונקים את פי.ניסיתי אמא,ניסיתי לחיות את החיים.ניסיתי להאמין.רציתי לחיות.
שקט.
דממה.